פרחי כהונה רד

שם. ולהרב נהר שלום באו"ח סי' תקס"ו הביאו הרב עיקרי הד"ט שנפל ס"ת לארץ בעת הוצאתו. וגזרו תענית בה"ב על אותם שנמצאו אז בביהכ"נ וקראו ויחל ואמרו עננו בשומע תפלה כיחידים ושפיר עשו עכ"ל והח"ש שם כתב אעפ"י שמן הדין אין לנו להתענות מי שראה ח"ו שנפל ס"ת מיד חבירו. מ"מ אם חכם אחר גזר באיזה קק"י תענית על כל הקק"י בה"ב הכל לפי ראות שהשעה צריכה לכך עכ"ל. והביאו ע"י הד"ט א"ח כלל כ"ט אות כ"ה. ועיין בית עובד הולכת ס"ת לתיבה אות ז'. ומעתה יפה עשית שגזרת תענית יום שני בשבת יהי רצון שתוקבלו ברצון אמן, וה' יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. עפ"י תורותיו. אמן: ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: נשאלתי על ענין אשה זקנה שלרוב זקנתה נטרפה דעתה ואינה מיושבת בדעתה. ומפני כך בביתה לא ישכנו רגליה. רק פעם בחוץ פעם ברחובות. ועי"ז נערי העכו"ם יתלקחו בה אם באבן או באגרוף. ועוד בה שיוצאת יחידית בלילה משוט בארץ בעוד שבני אדם שוכבין. והכל בא לה מפני טירוף דעתה. ולכן נתיעצו קרוביה לשלחה אל בית־החולים "באופיטאל" שיש שם מושב זקנים וזקנות. אולי יעלה ארוכה למחלתה, או עכ"פ יעצרו בעדה לבל תראה החוצה. ומדאגה מדבר שבודאי יתנו לה מאכלי איסור נבילות וטריפות. ונפשם לשאו"ל הגיעו אם אין בזה חששא דאיסורא: תשובה. איתא בפרק חרש דף קי"ג וקי"ד. רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא בר"ה. אתא לקמיה דרבי פדת. א"ל זיל דבר טליי וטליא וליטיילו התם. דאי משכחי להו מייתי להו. וקאמר בגמרא אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו. ופירש"י ליטיילו התם. ישחקו שם ושבת היתה ע"כ. והביא בגמ' כמה ברייתות יש מהם סייכותא לזה ויש מהם תיובתא לזה. ודחי לכולהו עיי"ש. וכתב הרב נימוקי יוסף שם ולענין פסק הלכה קיי"ל כרבי פדת. דקטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו. דליכא אימורא דפליג עליה בהדיא. והא פריק כל מאי דאקשי עליה. ובכולי תלמודא פרכינן הכי להדיא קטן אוכל נבילות וכו'. וכדאקשינן בריש פרקין דף קי"ג ועוד דהא רב יצחק בר ביסנא ורבי פדת עבדו בה עובדא ע"כ. ועפ"י הרמב"ם פי"ב מה"ש הלכה ז' (בעושה כיבוי מדעת עצמו אין בי"ד מצווין להפרישו) וכן פירש בפי"ו מהמ"א הכ"ז קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת אין בי"ד מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת ע"כ. אלא דבפכ"ד מה"ש הי"א כתב קטן שעשה ב"ש דבר שהוא משום שבות אין בי"ד מצווין להפרישו. וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו עכ"ל. דמשמע שאם היה עושה דבר שהוא מלאכה גמורה בי"ד מצווין להפרישו והקשה עליו רבינו הטור דההיא דפרק חרש דאירכסו מפתחי דבי מדרשא בר"ה וכו'. וקאמר טעמא משום דקטן אוכל נבילות אין בי"ד וכו', אלמא אפילו באיסור דאורייתא נמי. ואעג"ב דקא בעי למייתי ליה סיוע מהרבה ברייתות ומוקי להו באיסור דרבנן מ"מ דברי רבי יוחנן לא נדחו (עיין בב"י שכתב דנוסחת רבינו היה כתוב בה רבי יוחנן במקום רבי פדת) וכפ"י בס' המצות ובעל התרומות עכ"ל. וכן הקשה ה"ה והניח הדבר בצריך תלמוד. אמנם רבינו ב"י בכ"מ ובב"י שם תירץ לה משם הרב מהרר"י פאסי ז"ל ומר חמיו מוהר"ר חיים אלבלג ז"ל. דמה שכתב הרמב"ם גבי שבות דמשמע דודאי שבות אבל לא איסור תורה לא קאי ארישא דקתני אין בי"ד מצווין להפרישו דאפילו באיסור ק"ו נמי אין מצווין להפרישו. אלא אסיפא דקתני ואם הניחו אביו אין ממחין בידו קאי וקאמר דהיינו באיסורי דרבנן דוקא. אבל באיסורי תורה בי'"ד ממחין ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור ע"כ. וכן פירש בש"ע וז"ל קטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו. אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו: עד כאן: והנה שם בפרק חרש דף קי"ד ע"ב משוה דין חרש לדין קטן אוכל נבילות וכו' מדפריך אההיא משנה דשני אחין וכו' אמאי מוציא את אשתו בגט תיתוב גביה קטן אוכל נבילות הוא. ומשני משום איסורא דידה או משום דידיה וכו' דמשמע דדינם שוה. וכן בפרק מי שהחשיך דף קנ"ג ע"א אההיא דאין עמו נכרי וכו' חרש ושוטה לשוטה. שוטה וקטן לשוטה. ופירש"י לשוטה יהיב דלית ליה דעת כלל. אבל חרש דעתא קלישתא אית ליה וכדאיתא ביבמות דף קי"ג ע"כ הרי דשוטה גרע מחרש וקטן. ומדאמרינן דקטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו. כ"ש לשוטה ופשוט הוא, וכ"כ הרפמ"ג במש"ז סי' שמ"ג וז"ל ומשמע נמי דחש"ו דין אחד להם דלא יאכילום בידים מהנך קראי. ואין מצווין להפרישם. אף לחרש עס"י רס"ו אף די"ל דחרש אית ליה דעתא קלישתא. מבואר ביבמות קי"ד ב' תיתיב גבי חרש קטן וכו' יעו"ש עכ"ל: והגם שכתב הרמב"ם ופסקה מרן הש"ע דבקטן אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו. מ"מ גבי שוטה וחרש אין שייך בהו דין זה. דשאני קטן דאביו מצוה עליו לחנכו. וגם חיישינן דילמא אתי למיסרך לכשיגדיל. משא"כ חרש ושוטה. דלאו בני חינוך נינהו דכיון דלאו בני דיעה נינהו. לא צייתי כלל וכמ"ש הרפמ"ג סימן רס"ו עיי"ש. ולשמא אתו למיסרך לכשיתפקחו לא חיישינן. דההיא שעתא רוח אחרת עמהם. אלא דכ"ע דחיישינן דאתו לאחלופי בגדול. כדאיתא בשבת דף קנ"ג ע"ב איבעיא להו חרש וקטן וכו' לחרש יהיב ליה וכו' או לקטן יהיב ליה דחרש אתי לאיחלופי בגדול ותמהו התוס' שם ד"ה דחרש וכו' דלעיל נמי אמאי קאמר שוטה וקטן לשוטה הא אמרינן דאתי לאיחלופי בגדול פקח עכ"ל. הרי דגם בשוטה אמרינן דילמא אתי לאיחלופי בגדול. אבל בעושין מדעת עצמם אין מצווין להפרישם משום דילמא אתו לאיחלופי בגדול