פרחי כהונה כ

או מדי חדש בחדשו. שיטול הגוי חלק יותר מהמגיע לחלקו. למשל אם ירויחו שני אלפים בחדש. שנמצא הגוי נוטל אלף אחד לחלקו, צריך הישראל לוותר עוד מחלקו חמשה למאה ויוסיף אותם על חלק הגוי. ויפרש לו שזאת התוספת יגיע לו לבדו מריוח עסק השבת ובזה יוצאים ידי כל הפוסקים. דזה הוי כמו קבלנית שנוטל חמשה למאה. כמ"ש מור"ם בהגה לקמן סוף ס"ג אם ירצה להשכיר חלקו או לשוכרו בקבלנות שרי וגם לדעת הט"ז דפליג על זה שאין לסמוך על היתר זה להשכיר לו השבתות לחוד. אלא בהבלעה עם שאר ימים: הכא נמי הרי ריוח המגיע לשבת מובלע עם ימי החדש כמדובר ונכון הוא: וכ"כ הרב פתח הדביר אות ב' הבי"ד ה' כף החיים או"ד בישראל שהוא שותף עם הגוי לקנות חטים ומרקדין אותם בכברה ובטבלא לנקותו מקש ותבן ושוב שולחין אותם חוץ לעיר לריחיים של מים לטחון. ומוכרין הקמח בחנותן: והגוי פותח החנות בשבת ועושה מלאכתו בפרהסייא בהרקדת החטים. ובמכירת הקמח. אלא דמעיקרא כשנשתתף עם הגוי. פיחת מחלקו שמונה למאה. והוסיף אותם על חלק הגוי ופירש לו שאלו הח' למאה. יהיו לך לבדך משלי בשביל הריוח המתהווה ממלאכת שבת. והעלה דזה היתר גמור יעו"ש והוא מכוון למה שכתבנו. וזה לפי הדרך הראשון: ואם הוא כפי הדרך השני שהגוי אינו עוסק במלאכה רק נותן הסחורה לישראל ולעשות מלאכתו. והגוי מוכר בחנות בין בחול בין בשבת וחולקים הריוח נראה שאין שום פקפוק בזה לא מצד הדין ולא מפני מראית העין. דכיון שהגוי יש לו חלק בסחורה ובריוח מה שמוכר בשבת אדעתא דנפשיה קעביד. ואף שכתבנו לעיל דהרמב"ם ז"ל לא סבר לה מר היתר זה שכתב הר"ן ז"ל דגוי אדעתא דנפשיה קעביד: וכן הוא דעת מרן הש"ע, מ"מ היינו היכא דעכ"פ כששניהם מתעסקים יחד במלאכה או בסחורה. והגוי מתעסק בעצמו בשבת. אבל אם אין הישראל מוטל עליו לעסוק במכירה רק הגוי לעצמו הוא המוציא הוא המביא בין בחול בין בשבת. גם הרמב"ם מודה שאין כאן איסור ובר מן דין אין אנו צריכין לכל זה כי נתברר לנו עסק השאלה שבגוי יש לו סחורות הרבה בחנות למכור שאין לישראל חלק בהם כלל. וא"כ הגוי ודאי אדעתא דנפשיה קעביד. ואשר יראה הרואה בחנות המלאכה שהיה עוסק בה הישראל בחול שהיא נמכרת בשבת ישפוט בדעתו שהישראל הוא פועל אצל הגוי בא בשכרו ואם באולי ידע פשר דבר שהישראל שותף בריוח העסק ההוא. א"כ. הוא יודע נמי שהגוי הוא בעל דבר ובשלו הוא עוסק. ואם בשביל חלק הריוח שנוטל הישראל אין חשש. שהרי גדולה מזו פסק מרן בש"ע סי' רמ"ה ס"ד יכול ישראל ליתן לא"י מעות להתעסק בהם. אעפ"י שהוא נושא ונותן ביום השבת. חולק עמו כל השכר בשוה. מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה. שנאמר שהא"י עושה שליחותו. וכן אין העסק ניכר ממי הוא. ע"כ, ודון מינה ואוקי באתרין דבמקום שאין המלאכה מוטלת על ישראל לעשותה אעפ"י שהגוי חולק עמו בשכר אין חשש בזה. והכא נמי כיון שאין מוטל על הישראל למכור רק על הגוי. יוכל הישראל ליטול חלקו בריוח ואין חשש. ואין להקשות שהרי מרן ז"ל בש"ע שם הטיל תנאי דצריך שלא יהיה ניכר העסק ממי הוא. והכא הרי ניכר העסק שהוא מלאכה שעוסק בה הישראל בחול, דשאני התם שכל העסק שמתעסק בו הגוי בשבת ניכר שהוא של ישראל ובכהאי גוונא נראה שהגוי עושה שליחותו משא"כ הכא שהגוי הזה חנותו פתוחה למכור כמה מיני סחורות חוץ מעסק זה. וליכא למימר בזה שהוא שלוחו של ישראל. אלא בשלו הוא עוסק. וצור ישראל יצילנו משגיאות. ויראני מתורתו נפלאות. אכי"ר הצעיר מסעוד הכהן ס"ט: סימן ו' למעלת יקר רוח איש תבונה. ממנו יתד ממנו פנה. מרא"ש אמנ"ה כהה"ר הח' הש' פינחס טבול נר"ו משרת בקודש בעי"ת "גירוילי" יע"א מכתבו הבהיר קבלתי לנכון במועדו. ומה שלא השבותיך על אתר. להיות שהיו לפני בתורת מוקדם מה להשיב על שואלי דבר. בענינים שונים ועתה פניתי אני לעיין במאי ששאל מעלתו על ענין מה שהשגת רשות מהממשלה להיות ממונה לגבות מכס (לא ריגי) מאשר ישחטו בבית המטבחים משור עד שה וחששת מחטאת איסור שבת כדת מה לעשות בגביית יום השבת. וחשבת עצות בנפשך להעמיד נכרי על יום השבת לגבות המכס וכל הריוח המגיע מחלק יום השבת יטול אותו הנכרי לעצמו הן רב הן מועט ונסתפקת בדבר הלכה. ועיני"ק מיחלת לתשובתי אם כשר הדבר טוב. וא"ל תחדל מזה: תשובה. מודעת זאת לפנים הלכה רווחת שכל מקום שהתירו חז"ל שכירות נכרי לעשות מלאכת ישראל בשבת. כגון בקבלנות או בקצץ עמו וכיוצא. לא התירו הקובע לו מלאכה רק בשבת כמבואר בהלכות שבת בש"ע למעיין עליהם. לבד ראה זה מצאנו גבי מכס שכתב המרדכי בפ"ק דשבת שפסק ר"מ על אודות היהודים הקונים מכסים. ושוכרים עכו"מ לקבל המכס בשבת. נראה דבקבלנות מותר. אבל בשכירות אסור והיכי דמי קבולת גבי מכס כגון שהשכירו כך לכשתגבה ק' ליטרין אתן לך כו"כ. ואת"ל שיש לחלק בין הנך שאין הישראל קובע מלאכתו לעכו"ם לעשות רק בשבת ובנדון זה קובע לו ליטול המכס בשבת. מ"מ נראה להתיר משום פסידא כדתניא בפרק מי שהחשיך דף קנ"ג דמשום פסידא שרו ליה רבנן ליתן כיסו לנכרי דאי לאו הכי אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר. והכא נמי