פרחי כהונה קצג

כתב בברכ"י יו"ד שם דהרב חינוך סי' ש"ן והתשב"ץ ומרן בכ"מ ובב"י קיימי בחד שיטה דקיי"ל כרבי שמעון וכו' והרב פנים מאירות ח"ב סי' י"ד וסי' קכ"ב הביא ראיות לדעת הרמב"ם וסיעתו דהלכה כר"ש. עיי"ש אף שהתו"ס פסקו כרשב"ג לאסור וכתב מרן בש"ע דנכון להחמיר. מ"מ במקום מצוה להתפלל עם הצבור במקום שאין שם ביהכ"נ אחרת וכ"ש להוציא את הרבים בקדיש וקדושה וקריאת ס"ת. אין להחמיר בזה ויש לסמוך אמקילין. כדאשכחן בדין פת שאפאה עכו"ם בשבת. שכתב מרן בש"ע א"ח סי' שכ"ה ס"ד דיש אוסרין ויש מתירין. ולצורך מצוה כגון סעודת ברית מילה או לצורך ברכת המוציא יש לסמוך על המתירין עיי"ש בב"י, וצויי"מ וימ"ן אכי"ר כ"ד הצב"י ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: סימן נ שאלה מעשה באחד שמת בערי פראנצא ונתנוהו בארון על דעת להביאו אותו פה עי"ת תמושנת להקבר בקברות אבותיו. ונתעכב ימים מספר עד י"ח יום שנקבר בקבר בקרקע. ונשאלתי מאימתי מונין שבעה ושלשים: תשובה. הנה רבינו הטור סי' שע"ה הביא פלוגתא דרש"י ור"ת ז"ל על האי דתנן בפ' אלו מגלחין דף כ"ז דת"ר אימתי כופין המטות וכו' רבי יהושוע אומר משיסתם הגולל. וידוע דהלכה כר"י. ופירש"י בפ"ק דכתובות דף ד' ובכמה דוכתי דגולל היינו כיסוי ארון של מת וכתב הרמב"ן ולדבריו כשנותנין אותו בבית בארון וסותמין הכיסוי במסמרים על דעת ליתן הארון בכוך או בקבר. מונה משעת סתימה וכו' ור"ת פירש גולל הוא האבן שנותנין על הקבר מלמעלה. וכן פירשו הגאונים וכ"כ הרא"ש ז"ל. וכתב מרן ב"י ז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א שהוא סובר כפיר"ת ור"ח והכי נקיטינן. וכ"פ בש"ע שם ס"א מאימת חל האבילות משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר וכו': דמעתה בנדון זה שלפנינו שנתנוהו בארון וסתמו כיסוי הארון במסמרים שלא יפתח עוד. אעפ"י כן לפי פסק מרן הש"ע דנקטינן כר"ת לא חל עליהם אבילות עד עתה שנקבר בקבר. ואז מונין לו שבעה ושלשים. ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: סימן נא נוהגין כמ"ש מור"ם ז"ל סי' ת' סעיף ב' בהגה וז"ל אם פגע יום ל' של אבילות בשבת ויום כ"ט בערב שבת. מותר לו לרחוץ בע"ש אף במקומות שנוהגין שלא לרחוץ כל שלשים. דהואיל ומדינא שרי לאחר שבעה אלא שנהגו להחמיר כל ל'. בכהא גוונא שרי משום כבוד שבת. וה"ה כל כיוצא בזה כגון לחזור אל מקומו בליל שבת וללבוש בגדי שבת דהא נמי אינו אלא מנהג בעלמא ע"כ וכ"כ מרן ב"י ז"ל סוף סי' זה. בשם הגהמי"י בשם הר"מ ומה שלא פסקה בש"ע הטעם כמו שכתב שם וז"ל דברים אלו לא ניתנו ליכתב, אלא לפי מנהגם שהיו נוהגין שלא לרחוץ כל שלשים יום כמבואר בדבריו שם אבל לדידן לא מיתסר לרחוץ אלא תוך שבעה כמו שהוא הדין עכ"ל. והנה במדינות אלג'ירי נוהגין שלא ליכנס למרחץ עד אחר שלשים יום ובכהאי גוונא שחל יום כ"ט בערב שבת מותרין לרחוץ בע"ש משום כבוד שבת וחוזרין למקומם בליל שבת ולובשין בגדי שבת ע"ה מסעוד הכהן ס"ט סימן נב שאלה. מי שמתו הוריו בחדש ניסן בשנה פשוטה. ושנה שאחריה היה שנת העיבור. אם יעשה היא"צ בניסן שמתו בו או באדר שני שהוא תשלום י"ב חדש: תשובה. כתב הרב"י ביו"ד סי' ת"ג משם התשב"ץ וז"ל יש להתענות ולומר קדיש בכל שנה ביום שמת אביו ובשנה מעוברת בשנה הרא' יתענה ויאמר קדיש באדר ראשון ובשאר שנים באדר ב' ע"כ וכתב עליו ב"י ונראה דטעמו משום דסוף שנה רא' הוי לסוף י"ב חדש כדאמרינן דמשפט רשעי יש' בגיהנם יב"ח ולא אמרו שנה. הילכך יב"ח בעינן ובשאר שנים תלוי בפלוגתא דר"מ ור"י בפ' קונם יין וס"ל דהלכה כר"מ דאמר דכותבין בשטרות אדר הראשון והשני אדר סתם כותבין דאיהו אדר סתם מיקרי ע"כ הרי מבואר להדייא מדברי התשב"ץ וממה שכתב עליו הרב"י שיעשה היא"צ בתשלום יב' חדש וא"כ הכא נמי שמתו בניסן בפשוטה בשנה מעוברת שאחריה שהיא שנה רא' למיתה יעשה היא"צ באדר ב' שהוא תשלום יב"ח. אמנם הלבוש סי' תב' כתב וז"ל אם מתו בניסן או אחריו באייר או בסיון בשנה שקודם העיבור אינו מתענה בשנה הבאה אלא באותו חדש. אע"ג דהוי י"ג חדש מיום המיתה עד יום התענית היינו משום דהסכנה היא דוקא באותו חדש שהדין מתוח כנגד אביו או אמו עכ"ל ועיי"ש הרי דפליג אתשב"ץ וסל"מ דמשום דריע מזליה באותו חדש שמתו בו הוריו לכן תקנתו להתענות באותו חדש דוקא אף דהוי י"ג חדש: וניחזי אנן אל מי מקדושים נפנה אם לדעת התשב"ץ או לדעת הלבוש ז"ל להיות שכל אחד טעמו ונימוקו עמו. דלדעת התשב"ץ דתלי טעמא משום משפט גיהנם מסתבר טעמיה דיעשה בסוף י"ב חדש וכן דעת הלבוש דתלי טעמא משום דריע מזליה מסתבר טעמיה דיעשה באותו חדש דוקא: והנה הגאון חת"ס בא"ח סי' יד' נשאל על ענין זה ודעת השואל לומר דמי שמתו אבותיו בכ"ט אדר רא' ינהג יא"צ בכ"ט שבט דכיון דכלו להמת יב"ח נגמר דינו וממילא היא"צ ביום שכלו יב"ח. והשיב על