פרחי כהונה קצב

איכא פלוגתא דרבוואתא, והרב מרונטבורג ז"ל מיחה בכהנים מלילך על קברי עכו"ם והמחמיר תע"ב ע"כ. ומרן הש"ע פסק שם דקברי עכו"ם נכון ליזהר הכהן מלילך עליהם אעפ"י שיש מקילין נכון להחמיר ע"כ: ולכאורה היה נראה לומר מדנקט מרן הש"ע ז"ל בלשונו הטהור נכון וכו' דלכתחלה יש ליזהר וכו'. אבל בדיעבד או במקום מצוה כי השתא להתפלל עם הצבור בביהכ"נ אין להחמיר. דלא היא דאף בדיעבד נכון להחמיר. וכמ"ש מוהר"י קולון שורש ט"ל והביאו הכנה"ג בכללי הפוסקים אות פ"ג. וז"ל אין לדקדק מלשון נכון שכותבין הפוסקים דדוקא לכתחלה אבל לא דיעבד. עיי"ש במוהריק"ו: האמנם יצאנו לדון בדבר חדש להקל במקום מצוה. לפי מ"ש הש"ך סי' שע"ב סק"ב על מ"ש מור"ם בהג"ה כהן השוכב ערום והוא באהל עם המת. אין להגיד לו כ"ו. דדוקא נקט באהל המת. אבל אם בבתים הסמוכים לבית שהמת בתוכו. אעפ"י שהן ג"כ טמאים כדלעיל סי' שע"א ס"ד. מ"מ י"ל דאינו אלא טומאה דרבנן. כדאיתא בטור סי' זה ובב"י דדבר תורה אהל שיש בו חלל פותח טפח טהור עיי"ש ודו"ק ע"כ. וכן פירש הרב חוות יאיר סי' קט"ו בסוף התשובה ובסימן קצ"א עיי"ש. ורבינו חיד"א בברכ"י שם אות ד' כתב כן משם מהר"י זיין בתשובות שערי ישועה יו"ד שער יו"ד סי' א' ב' ג'. דהשתא שאין כאן אלא טומאת אהל הסמוך לבית שהמת בתוכו. דאינו אלא טומאה דרבנן לא גזרו במקום מצוה. כמו שפירש הש"ע שמיטמא בטומאה של דבריהם במקום מצוה או לכבוד הבריות. וכמ"ש בב"י משם השאלתות עיי"ש. אלא דהרב מ"א בא"ח סימן סי"א סעיף ק' י"ד ושמ"ג סק"ב דחה דברי הש"ך הללו וכתב דהוי טומאה דאורייתא עיי"ש ועיין להשבו"י ח"א סי' כ"ה שפירש כוונת הש"ך הנז' דמיירי כגון אם הבית שהמת בתוכו פתוח לחוץ. וכיון שיש בו פותח טפח, לדעת הטור וב"י בסי' שע"ב מדאורייתא הבית עצמו שהמת בתוכו טהור. ואין בו משום אהל. כיון שהוא פתוח אינו טמא אלא כנגד מקום הפתוח לבד. מכל שכן שאינו מטמא שאר אוהלים שכל סביביו וכו' אבל ודאי אם יש שם חור מהחדר שהמת בתוכו לבית אחר. וכן אפילו עד ק'. ודאי דהוי טומאה דאורייתא. דמ"א אהל אחד מאהל שני. אפילו עד ק' אוהלים. דאהל טפח ודאי הוי טומאה דאורייתא להביא טומאה ע"כ ועיי"ש. דהשתא לפי זה אין בידינו להקל מההיא דהש"ך ז"ל: מיהו אפשר לומר דאעיקרא דדינא גם להתוס' דדחו דרשב"י מקמי דרשב"ג דאסר מדורות הנכרים משום אהל, לאו מדאורייתא אלא מדרבנן היא. דגזרו על טומאת אהל בנכרים משום טומאת מגע ומשא כדאיתא בפרק הבע"י דקאמר רבינא נהי דמעטינהו קרא מטומאת אהל. מטומאת מגע ומשא מי מעטינהו. הרי מבואר דטומאת מגע ומשא הוי דאורייתא. ולא מסתבר לומר דטומאת אהל בנכרים הוי דאורייתא. דא"כ נמצא פליגי רשב"י ורשב"ג בסברות רחוקות מן הקצה עד הקצה דלרשב"ג נכרים מטמאין באהל מדאורייתא ולרשב"י אינם מטמאין אפילו מדרבנן וכהאי גוונא אשכחן בשבת דף קל"ח דפריך הש"ס מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ורבי אליעזר שרי לכתחלה עיי"ש. אלא ודאי לרשב"ג אינה אלא טומאה דרבנן והשתא דהוי טומאה דרבנן יש לומר דדחינן לה משום מצוה להתפלל עם הצבור בבית הכנסת. ומצאתי סעד ממ"ש הגה"א פ' התקבל שם דמספקא ליה אם יש קברי עכו"ם לדרך ביהכ"נ או לביה"מ, אי מותר לכהן לעבור אי ליכא דרכא אחריתי ע"כ משם מהרי"ח. דנראה מזה דסבר ל"מ דטומאת קברי עכו"ם אפילו לדעת התוס' דקיי"ל כרשב"ג. אינו אלא מדרבנן. ולהכי מספ"ל. אי הליכה לביהכ"נ או לביהמ"ד מצוה דדחיא טומאה דרבנן. או לא דאפשר ליה להתפלל או ללמוד במקומו דאי סבירא ליה דהוי דאורייתא אין מקום להסתפק דבודאי אסור: ונראה דמהרי"ח ז"ל דמסתפק בזה אזיל בשיטת מהרי"ל שכתב בהלכות עירובין דלהתפלל בעשרה אינה כ"כ מצוה. דיכול לכוין תפלתו בביתו. דלא אשכחן אשר הצריכו חכמים להתפלל בעשרה עיי"ש. מיהו תיקשי ליה אמאי לא פשיטא ליה מהאי דאיתא בפרק שלשה שאכלו דף מ"ז וש"נ דרבי אליעזר שחרר עבדו להשלימו לעשרה. ואעג"ב דעובר בעשה דלעולם בהם תעבודו. מצוה דרבים שאני וכתב הרא"ש ז"ל מצוה דרבים שאני, דאלים עשה דרבים דכתיב ונקדשתי בתוך בנ"י. דהיינו עשה דמקדשין את השם בעשרה ברבים, ואפילו הוי מילתא דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה. אפי"ה דחי עשה דיחיד דלא מסתבר לי דמיירי בעשרה דאורייתא. כגון לקרות פרשת זכור שהיא מן התורה דמשמע דבכל ענין ע"כ. וי"ל דסבר לה מהרי"ח ז"ל כמ"ש התוספות בגטין דף ח' ד"ה אעג"ב וכו' בא"ד דאין היתר לומר לעכו"ם להביא ספר בשבת דרך כרמלית. וכתב הרשב"א ז"ל דהיינו ס"ת לקרוא לה בצבור, ומזה הוכיח הגאון חות יאיר בתשובה סי' קט"ו דלא תעשה דגזירת חכמים וחמור מעשה דלעולם בהם תעבודו עיי"ש תשובה מענין זה: לדאתאן עלה כיון דרבים וגדולים פסקו כרשב"י הלא המה הרמב"ם והרא"ם הביאו דבריו הגהמי"י שם בפ"ג מהלכות אבל. והר"ן בפרק המקבל והתשב"ץ בח"ג סי' שכ"ג שכתב שאין לדחות דעת רשב"י משום ההיא דמדורות הנכרים וכו' שכתבו התוספות וכו' דלאו לענין טומאת אהל נשנית. אלא לענין טומאה ארץ העמים שגזרו עליה טומאה. או משום טומאת מגע. שאין דרך לקבור הנפלים בעומק ושמא יתגלו העצמות ויגע בהם, וכפסק הר"מ במז"ל שאין קברי עכו"ם מטמאין באהל עיי"ש. וכ"כ התויו"ט פי"ח דאהלות מ"ז כדעת התשב"ץ ז"ל. ורבינו חיד"א ז"ל