פרחי כהונה קפט

אך אמנם יש מקום אתי לדקדק בדב"ק במחי"ר מכת"ר דע"כ לא קאמר הרמב"ם דפתח בנוי שהוא יכול להוציא בו המת לאיברים. שמציל ע"כ הפתחים היינו בדחשב עליו כך. אבל מסתמא לא. דבהכי מיירי כיעו"ש בפירוש המשנה. וכן נמי פירש הר"ש בתוספתא גבי היו בו חלונות וכולן מגופות. דהיינו סתומות כולן טהורות. דאין דרך להוציאו דרך חלונות נפתחו החלונות לא הצילו על הפתחים וכולן טמאות. והיינו בסתם. דאם חישב מצילין. כדקתני מתניתין או בחלון שיש בו ד' ע"כ. וכ"כ מרן בכ"מ על הרמב"ם בפ"ז מה' ט"מ הב' משם הר"י קורקוס ז"ל עיי"ש. הרי דבפתח שאין דרך להוציא בו המת לא סגי בו להציל על שאר פתחים רק דוקא במחשבה וא"כ היכי קאמר מר בדעת הרא"ש דבסדק שיש בו ד"ט מציל על צד החיצון משום שיכול להעלות המת דרך מעלה בסדק. אף שאין הסדר כן דזה לא אמרינן רק אם חישב כך אבל בסתם לא. ודחק לומר דמיירי בדחישב כך. דהא סתמא קאמר. ואף את"ל דמיירי בדחישב. מ"מ לגבי דבר הלמד משם לשערי חצירות וכו' לאו מילתא פסיקתא היא לטהר בסתם. משום דיכול להוציאו דרך מעלה. דהא צריכה מחשבה. ומחשבה בעלמא שאינה יוצאה לפועל מיקרי הערמה. ובהדיא תנא בתוספתא גבי פתח א' לצפון ופתח א' לדרום וכו' ובלבד שלא יערים. ואם הערים כולן טמאים עיי"ש בתוספתא פ"ח דאהלות: ונראה לומר בישוב דב"ק בדעת הרא"ש דמפרש המשנה כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ שם דמיירי שנסדק הגג כולו והכותלים הנושאים הגג עד לארץ וכו' וכן מפורש להדיא בס' היד החזקה פי"ח מה' ט"מ הו' הבית שנסדק גגו וכותליו ונעשה שני חלקים וכו' וכתב מרן הכ"מ שכן דעת הרא"ש והר"ש ז"ל ונתכוון ללשון אחרון שפירש הר"ש עיי"ש. דהשתא לפי"ז כיון שהסדק רחב ד"ט ומגיע עד לארץ. נמצא שהוא עצמו נעשה פתח להוציא את הטומאה כדרכו. ואין צריך מחשבה. וכן מבואר בתוספתא שם המת בבית וכו' נפתח אחד מהן אעפ"י שלא חישב עליו טיהר את כולן. היינו כיון שהוא פתח גמור אין צריך מחשבה. והוא הדין והוא הטעם נמי הכא. אמנם יישוב זה א"ש לפי שיטתו בדעת הרא"ש. אך לגבי נדון הלמד משם לשערי חצירות וכו' אין להוכיח מזה כלל ועדיין צ"ע: עוד יש לי לדקדק בדב"ק דקאמר מר דע"כ לא כתב הרא"ש בסדק אלא לב"ה דמטהרי בכל שהוא וכו' וא"כ ודאי סוף טומאה לצאת. לכן כלים שבצד החיצון טמאין משום סוט"ל. דמשמע מדבריו דדעת הרא"ש ז"ל סבר ל"מ דאף שיש הפסק אויר ע"י בסדק. אמרינן סוף טומאה לצאת בחלק החיצון. וזה היפך ממ"ש הרא"ש ז"ל עצמו בהדיא וז"ל וב"ה סברי כיון שעובר הסדק מעבר אל עבר אין מקום לטומאה לעבור ע"כ הרי בהדיא קאמר הרא"ש כיון שעובר הסדק ויש הפסק אויר אפילו כל שהוא לב"ה, שוב לא אמרינן סוט"ל באופן שדב"ק צריכין אצלי תלמוד: והנראה לקוצ"ד לומר דמוכח שפיר ממתניתין דבית שנסדק וכו' דהיכא שיש הפסק אויר. תו לא אמרינן סוף טומ"ל. כמו שהוכיח הדגמ"ר ז"ל. ומה שנדחק בפירוש הרא"ש ז"ל שכתב כלים בסדק וכו' וכתב הוא ז"ל דלא מטהרי ב"ה אא"כ היו בסדק. לדידי לא היא. אלא אפילו היו בצד החיצון מטהרי ב"ה לגמרי. משום דכיון שעובר הסדק מעל"ע. אין טומאה עוברת לצד החיצון עוד כמבואר בדברי הרא"ש ז"ל דלא אמרינן סוף טומאה לצאת בכהאי גוונא. ומ"ש כלים בסדק. מילתא אגב אורחיה קמ"לן. דאף אם היו הכלים המונחים בסדק עוברין משני צדדים. אינם מביאין את הטומאה אל צד החיצון משום דסתם כלים אינם גבוהים מן הארץ פותח טפח. כמפורש בהדיא במשנה שאחר זו. גבי אכסדרה שנסדקה וכו'. ולרבותא נקט כלים בסדק. והוא הדין בצד החיצון נמי לא מטמאי. משום כיון שיש הפסק אויר בין שני החלקים. תו לא אמרינן סוף טומאה לצאת: וכן נמי שמעינן שפיר ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ז מה' ט"מ הו' וז"ל בית שנסדק גגו וכותליו ונעשה ב' חלקים היתה הטומאה בצד הפנימי. אם היה רוחב הסדק כחוט המשקולת. כלים שבחצר החיצון טהורים ע"כ. והיינו דכיון שהסדק עובר משני צדדין אעפ"י שאינו אלא כרוחב חוט המשקולת הפסק אויר. אמרינן שאין עוברת הטומאה לצד החיצון. ומעתה הוא הדין נמי בשערי העיר והחצירות. שיש הפסק אויר בין אהל שהמת בתוכו לשער החצר וכו' תו לא אמרינן סוף טומאה לצאת דמוכח שפיר כסברת המתירין: גם הגאון מוהר"ר אליהו מווילנא ז"ל בספרו אליהו רבה על המשניות הוכיח כסברת המתירין. מהתוספתא פ"ת וז"ל בתים הפתוחים לאכסדרה והמת באחת מהם. אם היה דרכו של מת לצאת בחצר. בית שער הבתים טהורים. ואם לאו. בית שער טמא והבתים טהורים. פירוש הבתים פתוחים לאכסדרה. והאכסדרה הולכת לפני כל הבתים. ובית שער בסוף אכסדרה. והאכסדרה היא מכוסה בתקרה ונשענת ע"ג עמודים כדרך שעושין לפני הבתים. ופתוחה לחצר והמת באחת מן הבתים. אם היה דרכו של מת לצאת בחצר תחלה מן הבית לחצר. ומן החצר לבית שער. בית שער והבתים טהורים. ולא מטמאינן לב"ש משום סוף טומאה לצאת. כי היכי דמטמאינן במת בבית ולו פתחים הרבה. משום דלא מטמאינן. אלא באין אויר מפסיק בין אהל שהמת בתוכו לפתח וכולו סתום למעלה הוא דמטמאינן משום סוף טומאה לצאת דרך הפתח. אבל היכא שדרך המת לצאת תחלה בחצר. מקום שאין אהל שם. לא מטמינן תו לב"ש מקמי דאתא המת לגוויה משום סוף טומאה לצאת. ואם לאו שדרכו של מת לצאת מאכסדרה לבית שער להדיא. וליכא אויר מפסיק בין