פרחי כהונה קפח

ומעתה בהאיש הלזה שבא ממקום רחוק מהלך ג"י בדרך אנית הקיטור וכ"ש שיש כמה פרסאות מהתם להכא ועוד שהוא גדול הבית בעצמו ואינו נגרר אחר בני ביתו. ולא בא עד לעת ערב שיצאו מהאבילות לגמרי. פשוט הוא שמונה שבעה. ושלשים לעצמו: והגם שמצינו ראינו מי שמיקל בחלוקה השנית, כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה סי' תקל"ב הביאה מרן ב"י בבד"ה דגדול הבית הבא ממקום קרוב מונה עם הקטנים הנמצאים בבית עיי"ש. וכתב הזל"א יו"ד ה"א אות ג' דהרב מגן שאול סי' כ"ג כתב בזה דהלכה כדברי המיקל באבל והדין כהרשב"א יע"ש. וכ"כ השד"ח סי' ע"א שהרב בית אהרן כ"כ משם הרב כבוד יו"ט ושכן עשה מעשה הרב אביו עפ"י עדות עדים שהיה מקום קרוב וכ"כ הרב זכרנו לחיים, דכן פשטה ההוראה בקושטא ועיי"ש. אין ה"נ אם היה מעשה שבא ממקום קרוב הדעת נוטה להקל. אבל עתה הרי הוא ממקום רחוק כמה פרסאות שהוא תלמוד ערוך ואין חולק בדבר. ועיין להשד"ח סי' ע"ג מ"ש ע"ע מסילת הברזל שמהלכת מהלך כמה ימים ביום אחד. אי חשבינן ליה מקום קרוב עיי"ש, ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: סימן מז שאלה. מעשה שהיה מת אחד בבית שבחצר וכהנים בבתים אחרים שבחצר שאין טומאה מגעת להם ע"י אהל. שהאויר מפסיק. רק שלצד שער החצר מקום הפתח הוא מקורה. אם מותר לכהנים לצאת ולבא דרך שער החצר או יש לאסור משום סוף טומאה לצאת: תשובה. ענין זה נפתח מקורו בכתבי מהרא"י ז"ל. והביאו רבינו ב"י ביו"ד סי' שע"א, שדבר זה נתחדש מפי זקנים. שאסרו לכהן לצאת דרך שער העיר שסוף המת לצאת שם עד לאחר שעבר המת חוצה. וכתב שיש מי שלא חשש לאיסור זה וכן נראה נמי שלא נהגו ליזהר בגבולם בזה. וכתב הטעם דנראה לו כיון דפירש רש"י פרק הדר דמה שמטמא הפתח שסוף הטומאה לצאת משם אעפ"י שאינו תחת אהל המת. הלכה למ"מ הוא. ואין טעם בדבר נוכל לומר כיון דמילתא בלא טעמא הוא הבו דלא להוסיף. ונימא דכך הוא הלכה דוקא באותו פתח שמוציאין אותו תחלה מתוך האהל אל תוך האויר. הואיל ובאותה יציאה נטהר האהל. יאמר הלכה שאותו פתח טמא ולא מכאן ואילך. ומ"מ הואיל ורבנן קשישי חששו לאיסור זה. חלילה להפליג דבריהם והמחמירים כמותם לשנות מנהג המקיל נמי לא שפיר דמי. עכ"ל מהרא"י ז"ל: והביא עוד הרב"י מ"ש הכלבו שמעשה היה בא לפני הר"ש על ב' בתים שהיו זו לפנים מזו. והיה חצר אחד ביניהם. והיה המת בפנימי. ושאלו אם היה מותר לכהן להיות בחיצונה. והיה רוצה הרב לאסור. משום סוטמ"ל בעד החיצונה. הכא נמי אמרינן גבי זיז שלפני הפתח שטמא בשביל זה. ורי" מאויר"א הראה להרב נתנאל שאין כהן מוזהר על סוף טומאה לצאת ואפילו תחת הזיזין. ועל אסקופת הפתח יכול לעמוד ובלבד שלא יהא שם חור בפותח טפח להביא את הטומאה ע"כ: והנה מרן ב"י ז"ל לא הכריע בזה ומור"ם ז"ל בהגה כתבה בשם יש מחמירין ויש מתירין. וסיים והמיקל לא הפסיד במקום שלא נהגו להחמיר ע"כ, והאחרונים ז"ל הכריעו כהיש מתירין וכתבו שאין מקום לחומרא זו, כמ"ש הגאון חכם צביז"ל בתשובה סי' ק"ג שהפליא על הגאון מהרא"י ועל הגאונים דעמיה שנעלמה מהם משנתנו במס' אהלות פי"א מ"א הבית שנסדק וכו' טומאה בפנים, כלים שבחוץ. בש"א עד שיה בסדק ד' טפחים. ובה"א כל שהוא כחוט העשקולת. הרי כל שיש ריוח בין אהל לאהל לב"ש ד"ט כדי הוצאת המת שוב אין אהל הב' טמא. ולב"ה סגי בחוט המשקולת להפריד ביניהם שלא יקרא אהל א'. אף שבודאי יוציאו המת דרך פתחי הבית. הבית טהור. ושמע מינה דאין אומרים סוף טומאה לצאת, אלא בשהכל תחת אהל אחד. אלא שהוא נעול בדלת או בחלון שסופו להפתח מחמת הטומאה שסופה לצאת דרך שם. אבל בשערי חצרות והעיר אין בהם בית מיחוש. נמצא דהכהנים הנוהגים להיזהר בזה טועים בדבר משנה. ומחינן בהו אם לא נהגו כך לזריזות כדי שלא יבואו עליהם מוליכי המת עודם תוך חלל הפתח כמ"ש מהרי"ט ז"ל בתשובה בח"א בשם הרב אביו ז"ל עכ"ל: והרב דגול מרבבה שם כתב על דברי הגאון ח"צ הנז' דלדידיה לא אישתימטתייהו למהרא"י ודעמיה משנה דאהלות הנז' רק היו מפרשי לה כהרא"ש שפירש וכלים בחוץ. בסדק. משמע דלא מטהרי ב"ה. אלא כלים שכנגד הסדק ממש. משמע כהיש מחמירין' או מפרשי לה כהראב"ד בפ' ט"ז מהט"מ ה"ז שמפרש לה לענין להביא את הטומאה. לא לענין לטהר את הטומאה אלא דגם הוא ז"ל כתב דנראה לו להכריע להקל ממשנה זו. ועד כאן לא כתב הרא"ש לפרש בחוץ, בסדק. אלא לב"ה דמטהרי בכל שהוא. דשם אין לומר שיעלה המת דרך מעלה באויר. וא"כ סוף טומ"ל. לכן כלים שתחת האהל אפילו בצד החיצון שאין הטומאה שם טמאין. משום סוף טומ"ל. אבל בסדק שיש בו ד"ט מציל גם על צד החיצון. שהרי יכול להוציא המת דרך מעלה. אף שאין הסדר להוציאו דרך מעלה. ופוק חזי מ"ש הרמב"ם בפיה"מ פ"ז דמס' אהלות מ"ג וז"ל או שהיה בכל הפתחים פתח בנוי שיכול להוציא בו המת לאיברים אעפ"י שהוא אסור. הנה הציל על כל הפתחים עיי"ש הרי שאפילו יכול להוציאו באיסור מציל. ק"ו אם יכול להוציאו דרך מעלה. וק"ו בשער העיר שיש למעלה אויר גדול. דלא שייך לטמא משום סוף טומאה לצאת עד כאן: