פרחי כהונה קעה

להמתיקו. וכמ"ש ה' משכנות יעקב הנז' בדין שקדים מרים במתוקים. וברור. ומ"ש מור"ם ז"ל בהג"ה סי' רצ"ה ס"ו וז"ל ומ"מ הואיל ואין רוב העולם מכירין רוב המינין. טוב ליזהר מכולן ע"כ. וכתבו מרן ב"י בשם סמ"ק. קאי אהנך דמתניתין והזכירן מרן הש"ע שהם שני מינין בטבען והואיל ודומין בעלין ובפירות ובטעם. לא חששו להם משום כלאים, על זה קאמר הסמ"ק ז"ל הואיל ואין רוב העולם מכירין וכו' טוב ליזהר וכו'. אבל במין אחד ממש אין חשש. וכמ"ש שם בשם הכל בו וכתבו מרן בבד"ה משם הא"ח מותר להרכיב אילנות מין במינו אפילו שחורות בלבנות ודקות בגסות. אעפ"י שיש להם שם ליווי ע"כ. וכן מדוקדק ממה שציין הד"מ האי מילתא דהכל בו על מ"ש הב"י בשם סמ"ק ומ"מ וכו'. שנראה שאין זה בכלל החשש. ואל ה' יאיר עינינו במאור. התורה, בהלכה ברורה כמשה מפי הגבורה. אכי"ר החותם הצב"י ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: סימן מ שאלה. אשר שאל איש נעמי. גם איש שלומי. מעלת הח' הש' כבוד רבי מימון בן סעדון נר"ו בעי"ת תיארית יע"א. על ענין טבח אחד שהיה מוכר בשר טריפה בחזקת כשרות. ונגלית רעתו בקהל. ושאלו ועד הקונסיסטואר אשר שם ישצ"ו כדת מה לעשות במשפט האיש הלזה: תשובה. לכשתעמוד על סוף דעתו דהאי גברא ביש גדא מעשיו מוכיחין עליו שמפני חמדת ממון שמרויח בין טריפה לכשירה. סתמו כפירושו שבשאט נפש ובמזיד גמור, הוא מאכיל טריפות לישראל ואין לו התנצלות לומר שוגג הייתי. וכההוא עובדא דפרק זה בורר דף כ"ה ההוא טבחא דאישתכח דנפקא טריפתא מתותי ידיה. שמתיה רב נחמן ועבריה. אזל רבי מזייה וטופריה. סבר ר"נ לאכשוריה. א"ל רבא לר"נ דילמא איערומי קא מערים. אלא מאי תקנתיה. כדרב אידי בר אבין. דאמר רב אידי בר אבין החשוד על הטריפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב. או שיוצא טרפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו ע"כ. ופירש"י כיון דמחזיר אבידה. הא ודאי הדר ביה מחמדת ממון ע"כ. וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהמ"א ובסו"פ יו"ד מה"ש ובסו"פ י"ב מהלכות עדות. וז"ל בה' מ"א ה"ט טבח הנאמן למכור בשר ונמצא בשר נבילה או בשר טרפה יוצא מתחת ידו. מחזיר את הדמים לבעלים. ומשמתינן ליה ומעבירין אותו. ואין תקנה לעולם ליקח ממנו בשר עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב או ישחוט לעצמו ויוציא טרפה לעצמו בממון חשוב. שודאי עשה תשובה בלא הערמה עכ"ל. וכתב מרן בכ"מ בהלכות עדות שם. דסובר הרמב"ם דהאי עובדא דפרק ז"ב בשוחט ובודק לעצמו ומוכר לאחרים מיירי ומשו"ה לא הכשירוהו עד שילבש שחורים וכו'. דכיון דהוי מילתא דממין מצריכין ביה הני מילי לאכשוריה. לכשיברר לנו שחזר בו מחמדת ממון ע"כ וכתב הר"ן ז"ל בפ' ג"ה גבי טבח שנמצא אחריו חלב וכו' דטעם החשודים על הטריפות שחזרתם קשה. כדאיתא בסנהדרין כנז' מפני שהן מזידין וכו': וכ"כ הרב יכין ובועז ח"ב סי' ג' דשמעינן מהאי עובדא דפרק ז"ב הנז' דלא פסלינן טבחא דנפקא טריפתא מתח"י. אלא דיש לחושדו שהאכיל טריפות במזיד. ואם תקשה ותאמר במה יודע כי עשה במזיד. כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, ומי יגלה לנו לבו שעשה אם בשוגג או במזיד. י"ל שההוכחה שעשה במזיד הוא אם יש לו הנאת ממון. כגון אם הבהמה היא שלו והוא שוחטה ובודקה ומוכרה לאחרים. שכן הוא ענין טבחא בלשון רז"ל וכו'. וכיון שהדבר כן טבח זה שנזכר בעובדא דר"נ היה כה"ג. ומחמת כן כיון שיצאה טרפה מתח"י פסליה ועבריה. לפי שדנו שעשה במזיד. כיון שהבהמה היא שלו ויש לו הנאת ממון בטריפה שיצאה מתח"י. וא"כ כל כה"ג מעבירין ליה לטבחא. ולא מקבלינן ליה. אלא אם עשה תשובה שלימה. וכדרב אידי בר אבין דאמר עד שילך וכו' שזה יורה שמתאנח ומתאונן ומתנחם על עונו אשר הזיד לעשות. ועד ז"ו אינה תשובה בהערמה. כיון שהלך למקום שאין מכירין אותו. ועשה כזה. ומה שהצריכו אותו עוד להחזיר אבידה בדבר חשוב או שיוציא טריפה מתח"י בדבר חשוב משלו. פירש"י דנראה ודאי דחזר בו מחמדת ממון וכו' הרי לך פשוט שאין לדון הטבח שעשה במזיד. אא"כ יש לו הנאת ממון באותה טריפה שיצאה מתחת ידו. כגון שהבהמה היא שלו. שבזה הוא שיש לו הנאת ממון ושכן כתב בתשב"ץ ז"ל ח"ג סי' עק"ב והראב"ד בס' איסור משהו שלא החמירו חז"ל בטבח שבפ' ז"ב אלא מפני שעשה במזיד ע"כ תוד"ק מה'יכין ובועז עיי"ש: וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דטבח שיצאה טרי' מידו אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי. שא"כ לעולם יאמר כן עכ"ל. ופירש הרב יכין ובועז שם. דמיירי הרשב"א ז"ל בדין טבח הנז' בפ' ז"ב שיש לחושדו שעשה במזיד. כיון שיש לו הנאת ממון באותה טרי' ומשו"ה אין התנצלות לומר שוגג הייתי עיי"ש: ועל פי האמור סובב הולך מ"ש מרן הש"ע סי' קי"ט סט"ו המוכר דברים האסורים מעבירים אותו וכו' דמיירי בדאיכא דררא דממונא שמרויח במה שמוכר דברים האסורים בחזקת כשרות. שמוכח שעושה במזיד גמור. ומשו"ה אין לו תקנה אלא בתשובה דפ' ז"ב וכמ"ש בש"ע, ואפילו בפעם הראשונה שיצאה טריפה מתח"י ולא התרו בו קודם לזה. בכה"ג מעבירין אותו וכו' וכמ"ש הפר"ח שם ס"ק כ"ח משם הרא"ם בחילוק הראשון במין טבח שיש בו חשד חימוד ממון. והם הטבחים ששוחטים ובודקים לעצמם ומוכרים הבשר.