פרחי כהונה קעד

מין שטעם פריו מר. אם מותר להרכיבו במין אילן לכי"ן כמוהו שטעם פריו מתוק. מי אמרינן כיון שהם חלוקין בטעמן הו"ל שני מינין והם כלאים זה עם זה. או דילמא דלא אזלינן בתר טעמא אלא בתר שמא והרי שם אחד להם: תשובה. איתא בירושלמי וז"ל שדך לא תזרע כלאים הייתי אומר אפילו שני מיני חטים או שני מיני שעורים. בהמתך לא תרביע כלאים. הייתי אומר אף הכא אפילו שור שחור עם שור לבן או לבן בשחור. ת"ל ובגד כלאים שעטנז צמר ופשתים. מה כאן שני מינים לא זה ממין זה. ולא זה ממין זה אף כלאים שאסר לא זה ממין זה ולא זה ממין זה ע"כ. והביאו הר"ש בפ"ק דכלאים. ונראה שעפ"י הירושלמי הנ"ז כתב רב"י סי' רצ"ה בבד"ה בשם הא"ח וז"ל מותר להרכיב אילנות מין במינו אפילו שחורות בלבנות. ודקות בגסות אעפ"י שיש להם שם לווי עכ"ל. ופסקו מור"ם בהג"ה ס"ו משם כל בו ומשם הנ"ז. וכן ציין עליו בביאור הגר"א ז"ל דדין זה הוא מהירושלמי הנ"ז והעתיק עוד מאי דאיתא שם במתניתין ז' וז"ל מעתה אסור להרכיב תאנה שחורה ע"ג תאנה לבנה. א"ר אבין ולא מכלאי בגדים למדת. מה כלאי בגדים שאמרתי לך לא זה ממין זה ולא זה ממין זה, אף כלאים שאסרתי לך בכ"מ לא זה ממין זה ולא זה ממין זה עכ"ל. וכ"כ הלבוש ז"ל וז"ל אבל האגסים עם הקרוסטמלין. פירוש שהם אגסים קטנים והפרישין והעוזרדין אינם כלאים זה בזה. ואפילו שני פירות שאחד מהם שחור וא' מהם לבן. או בטבעו לגדל דק. והשני גס והם ידועין למין אחד בשם אחד וכן ענבים לבנות ושחורות כולן הם מין אחד. מותר להרכיבן זב"ז אעפ"י שיש לאחד שם לווי עכ"ל וכן הביא הד"ח על הרא"ש בהלכות קטנות ה' כלאים מ"ש רש"י בפ' משוח מלחמה דף מ"ד דישראל מותר להרכיב משני אילנות שזה פירותיו גסין וזה פירותיו דקין דהוו ממין א' זה בזה ע"כ: נמצינו למידין מכל האמור דכל שני מיני פירות שהם אחד וממין אחד. אעפ"י שהם משונין בטבען כגון שחור ולבן גס ודק מותר להרכיב זה בזה ואף אנו נאמר בנדון שלפנינו שהם משם אחד שכולם נקראים בשם לאכי"ן. אעפ"י שהם חלוקין בטעמן זה מר וזה מתוק. מותר להרכיבן זה בזה. וכיוצא בזה תנן במתניתין בפ"ק דכלאים משנה ב'דלעת המצרית והרמוצה אינן כלאים זה בזה ע"כ ופירשו הרמב"ם והר"ש משם הירו"ש דהרמוצה כמין דלעת מרה היא והן ממתקין אותה ברמץ ע"כ. הרי לך שהם שני מינים משונין בטעמן זה מר וזה מתוק. ומ"מ כיון שהם ממין אחד אינם כלאים זב"ז. וכ"פ הרמב"ם ז"ל בה' כלאים פ"ג. וכ"פ מרן הש"ע סי' רצ"ז סי"ד ועיין מס' נדרים דף נ"א ע"א ובמפרשי הש"ס ובתויו"ט פ"א דכלאים אך צ"ע ממ"ש הרמב"ם בפ"ג דכלאים הו' הצנון עם הנפוס. אעפ"י שהעלין והפרי דומין ז"ל הרי אלו כלאים הואיל וטעם פרי זה רחוק מן טעם פרי זה ביותר. וכן כל כיוצא באלו עכ"ל. הרי דטעם הפרי מחלק ביניהם לאוסרם בכלאים וי"ל דשאני התם דמיירי בשני מינין בטבען ממש, אלא שהם דומין זה לזה בפרי או בעלין וכמו שמבואר שם הלכה ה' וז"ל וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות. אעפ"י שהן שני מינין בטבען הואיל ועלין של זה דומין נעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונין ממין אחד לא חששו להן לכלאים זע"ז שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין עכ"ל ומקור דין זה יוצא מהירו"ש בפ"ק דכלאים הביאו מרן בכ"מ שם וז"ל א"ר יונתן יש מהן שהלכו אחר הפרי. ויש מהם שהלכו אחר העלין. הלפת והצנון הלכו בהן אחר הפרי הלפת והנפוץ הלכו בהן אחר העלין התיבון. הרי צנון ונפוס הרי פרי דומה ועלין דומין ותימר כלאים. א"ר יונתן בזה הלכו בהן אחר טעם הפרי עכ"ל ופ"י מרן ז"ל בכ"מ לפי דעת הרמב"ם שהלכו אחר הפרי וכן אחר העלין להקל דר"ל כיון שהם דומין בפרי לחוד או בעלין לחוד הקילו בהם משום כלאים. ולהכי מקשה. כיון דאמרת דהקילו משום עלין לחוד או משום פרי לחוד כגון בלפת וצנון. ולפת ונפוץ כ"ש שיש להקל בצנון ונפוס דאיכא תרתי שדומין בפרי ובעלין. ומשני כיון דצנון ונפוס רחוק טעמו של זה מזה ביותר. לא הקילו משום דמיון עלין ופרי. משא"כ בלפת וצנון ולפת ונפוס שאין ריחוקן ריחוק גדול ולכך הקילו בהן משום דבר אחד שהן דומין ע"כ דנמצאת אומר מעתה דהא דבעינן שיהיה טעמם שוה. היינו דוקא. אם הם שני מינין בטבען ממש משא"כ במין אחד שנחלק בטעמו זה מר וזה מתוק אין קפידא. לכ"כ הרב משכנות יעקב הבי"ד הר"ת סי' רצ"ה ס"ק ב' על מ"ש הלבו"ש כיון דמשונין הרבה בטעמן הלכו בהן אחר טעם הפרי. דז"א דהרי הרמב"ם בפ"ג מה' כלאים לא כתב טעם זה רק על אותן שהם ב' מינין חלוקין בשמן ובטבען, רק מפני שיווי ודמיין העלין וצורתן היה עולה על הדעת להיתר על זה כתב שהלכו בזה אחר טעם הפרי. הואיל ורחוקין זה מזה ביותר הוו כלאים. אבל אין זה ענין לאותן שהן מין אחד לגמרי בודאי לא גריעי מזונין שאין ראוין למאכל אדם כלל. ואינן כלאים עם חטין וכן תאנים ובנות שוח שהן תאנים מדבריות. והן רעות מאד. הם מין אחד. וכן שקדים מרים ומתוקים. וכן ענבים ובאושים ודלעת עם הרמוצה וכו' ע"כ. שדבר קודשו ז"ל סובבים הולכים על מ"ש הרמב"ם ז"ל בדין צנון ונפוס כמש"ל: דמעתה דנדון דשאילנא עליה באילן, הלאכי"ן. שיש אילן שטעם פריו מתוק ויש שטעם פריו מר והם מין אחד ממש. ומה שנהפך ממר למתוק שמענו מעובדי אדמה שסיבה לזה ממה שנטעו העץ הפוך שלא כדרך גדילתו פשוט הוא דמותר להרכיב מר במתוק