פרחי כהונה קסה

מסל"ת. ומשני בשבויה הקילו. והשתא מאי פריך הא בשבויה לא איתחזק איסורא עיי"ש. וגדולה מזו כתב הפר"ח סי' ס"ט ס"ק מ' וז"ל ודע דדעת הרשב"א בתשובה סי' ק"ח וקצ"ד דגמל"ת אינו נאמן בכל התורה כולה בין לאסור בין להתיר אף בדלא איתחזק איסורא ומפשט דבריו משמע דלא שאני לן בין איסורין דאורייתא לאיסורין דרבנן. וסוגייא דהגוזל מתוקמא. דוקא בפסולי עדות. ומשו"ה מהימני באיסורין דרבנן. אבל גוי לא מהימן כלל משום דמשקר. עיי"ש. וכן הוכיח בדעת הב"י ובפסק הש"ע בכמה מקומות עיין על דבריו וא"כ היכי קאמר מר הרשב"א ז"ל כאן גבי מקוה בנכרי מסל"ת שסומכין עליו. נהי דאינו אלא מדרבנן אפי"ה לא מהימנן ליה. ונראה לומר דלאו אנכרי לחוד קא סמכינן. אלא אהא דאין דרכם למלאת בכתף וכו' דליכא פיסול מוכיח. ונכרי גילוי מלתא בעלמא הוא דקאמר כהא דאמרינן גבי בכור שפסק מרן סי' שי"ו ס"ג דבהמה שהיא חולבת פטורה מהבכורה. שרוב הבהמות אינם חולבות אא"כ ילדו. ומור"ם בהג"ה הביא דעת י"א דאין סומכין על מה שהיא חולבת. מיהו אם יש עוד צד היתר לזה שהעכו"ם מסל"ת שלא להשביח מקחו ואומר שילדה סומכין להתיר. ע"כ. הרי דלאו על גוי מסל"ת לחוד סמכינן. אלא על מה שהיא חולבת. ורוב חולבות כבר ילדו. וגוי גילוי מלתא בעלמא קאמר. ואינו אלא סניף בעלמא: ומעתה עפ"י דברי הרשב"א ז"ל. בנדון שלפנינו דאין חששא שימלאו בכתף וישפכו למקוה. אלא עם פתיחת הסילון המים באים למקוה, ואין כאן פיסול מוכיח. והנכרי מסל"ת שנתמלא כדרכו. בכהאי גוונא סומכין עליו להכשיר בדיעבד: אלא דאכתי פש גבן בית מיחוש. דנהי דפלטינן מחשש מים שאובין בכולו או אפילו רובו, מ"מ חיישינן שמא נפלו למקוה ג' לוגין בשעה שהיו מריקין המים לחוץ אחר שנחסר מארבעים סאה ונפסלו כל המים שבמקוה וצריך להוציאם לחוץ כמ"ש סי' ר"א סעיף מ' ושמא לא הוציאם הגוי. ונראה שיש צד להקל בדיעבד גם בזה. עפ"י מ"ש מרן שם סעיף ט"ו דהא שנפלו ג' לוגין מב' או מג' כלים מצטרפין. היינו שהתחיל מכלי השני. עד שלא פסק מהכלי הראשון. אבל אם פסק הרא' קודם שהתחיל השני אין מצטרפין. והכא כך דרכם לשפוך המים לחוץ בכלי זה אחר זה. ובודאי פסק הראשון עד שלא התחיל השני. ואין מצטרפין לפסול המקוה. וכ"כ עוד מור"ם סעיף מ' דאפילו במקוה שאין בה מעין. אם אין הכלי גדול כ"כ שבודאי יפלו שם ג' לוגין שאובין. אלא שיש לחוש שמא נפלו בזה אחר זה. וכיוצא בזה. אזלינן לקולא דספיקא דג' לוגין שאובין הוי ספיקא דרבנן ואין לחוש בדיעבד ע"כ: ובר מן דין יש לפנינו מקום מרווח בהיתר ספק זה. כמ"ש הש"ע שם סעיף י"א מקוה מים שאובים שהמשיכו עליו מי מעין. אפילו מי המעין מועטים. המועטים של מעין. מטהרים את השאובים המרובים בין קדמו מי מעין לשאובים. בין קדמו שאובין למעין ע"כ. והכא אפילו בודאי נפלו ג' לוגין מים שאובין. כיון שהמשיכו מי המעין למקוה. נטהרו השאובים. ואעפ"י שאין מי המעין נמשכין להדיא למקוה רק אל הבריכה הגדולה המחלקת מים לכל בתי העיר. ומשם אל המקוה. הרי תמיד יומם ולילה זב מי המעין אל הבריכה. ונמצא ניצוק המעין מחובר אל המקוה ונטהרו מי המקוה. כמ"ש שם סעיף יו"ד. וה' יטהר לבבנו לעובדו באמת ככל דיני התורה הקדושה אנס"ו. החותם ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: סימן לה למעלת יקר רוח איש תבונה. ראש אמנה. החכם הש' רבי פינחס אביטבול נר"ו שו"ב בעי"ת ג'ירויל יע"א. אשר שאלת ידידי כי נדרשת מפי רבים על ענין מה שנוהגים שאין האשה טובלת עד לאחר מ' יום לזכר ופ' לנקבה. כמ"ש ביו"ד סי' קצ"ד. אם אפשר לבטל זה המנהג באיזה אופן. כי רבים בזה הזמן בעוה"ר אינם נזהרים ובאים לידי מכשול רח"ל. על הכל יאיר עינינו וכו': תשובה בס"ד. דבר זה נפתח בגדולים ראשונים ואחרונים. האריכו למעניתם הלא בספרתם זה יצא ראשונה מרנא ורבנא. הרמב"ם ז"ל בפי"א מהא"ב קרא תגר על המנהג הזה וקראו מנהג טעות ודרך מינות שלמדו מן הצדוקים דבר זה. וכתב שמצוה לכופן ולהחזירן לדברי חכמים כמו שביארנו ע"כ. והבי"ד רבינו ב"י ביו"ד סי' קצ"ד ופירש דבריו במ"ש שהוא דרך מינות וכו'. יראה דהיינו מפני שנראים שסבורים שמה שאמרה תורה תשב בדמי טהרה. שר"ל שאפילו לא תראה דם שתהיה יושבת ולא תטבול. כמו אם ראתה דם. והדבר מבואר. שחז"ל מפרשים בהיפך. דקרא דתשב בדמי טהרה. שר"ל שכל דמים שרואה טהורה מכיון שטבלה אחר ז' לזכר וי"ד לנקבה: והרב מוהריק"ו בשורש קמ"ד נשאל ע"ע זה והשיב אמת כי המנהג רחוק בעיני כמו שהרחיקו רבינו משה ז"ל. דמאיזה טעם נחמיר ביולדת תוך מ' לזכר ופ' לנקבה. יותר מבשאר נשים. דאטו משום דדמיה טהורים מגרע גרע. ואע"ג דאיכא למימר דאדרבה היא הנותנת דכיון דדמיה טהורים מדינא דתלמודא. אם נתירינה לבעלה כשספרה ז"נ. יבא להתיר גם כשתראה. כיון דאמת הוא דדמיה טהורים. ואם יתירו יולדת גם כי תראה יבואו להתיר גם בשאר נשים דלאו יולדות. או יבא להתיר גם אחר מלאת. מ"מ לענ"ד נראה דהרחקה יתירה היא. דהוי גזרה לגזרה אשר לא נזכרה בתלמוד. ואדרבה בימי התלמוד היו בועלים על דם טוהר. כמ"ש רבינו משה ומ"מ מאחר שפסקנו אחד אשר נקרא. תניא. כתב שאפשר שהראשונים