פרחי כהונה קסד

ועל דבר מה שהמשיכו המים בצינור של עץ. הנה בב"י כתב עוד בשם המרדכי בפ"ב דשבועות משם הרא"ם בס"י וז"ל שמעתי הלמ"מ הוא לא שייך המשכה אלא ע"ג קרקע או על ראויות להבליע בקרקע, ואז המים נתבטלו אגב קרקע. וכשזוחלת לגומא. נעשית כאלו באו מתמצית הקרקע כי נתבטל מהם שם שאובין אבל המשיכם ע"ג רצפת אבנים או נסרים שאינם ראוים להבליע הוי כמו שמונחת בכלי. ולא מיבטל שם שאובין מנייהו. שהרי אינו יכול לדונם כאלו באו מתמצית קודם שהמשיכו עליו. שהרי אינם ראוים לבלוע לתמצית. וכ"מ בתשובת הר' אליעזר מורדון ספר רוקח עכ"ל. ואח"כ כתב בשם המרדכי עוד וז"ל ומה שפסק הר"מ דאם המשיכה על רצפת אבנים או נסרים דלא הויא המשכה. בהא פליגי עליה השאלתות ע"כ. ופסקו דאם ע"ג צנור שקבע ולבסוף חקקו דכשרים עכ"ל. וכתב ב"י וכבר נתבאר בדברי הרמב"ם שדעתו כדעת השאלתות ע"כ. וכ"פ בש"ע כדעת השאלתות. ומור"ם ז"ל הביא דעת המרדכי שכתב משם הרא"ם ורוקח. ומעתה בין תבין את אשר לפניך במאי פליגי הגאונים הנז' בענין המקוה. דדעת המתירין סברי לה כדעת השאלתות והרמב"ם וכפסק הש"ע. וסברת האוסרים אזלא כשיטת הרא"ם והרוקח שכיון שעשו המשכה בצנור של עץ. אינו ראוי להבליע ולא מיבטל שם שאובין מנייהו, וא"כ לדעת הרשב"א דלא מחלק בין מי מעין למי גשמים דבכלהו אוסר להמשיך בדבר המק"ט. ולא מיתכשרי אלא אם המשיכם. לפי"ז הרי בההוא עובדא שהמשיכו ע"ג צנור של עץ. לדעת הרא"ם לא מיקרייא המשכה וכיון שנשאבו ע"י אדם, דהוי כדבר המק"ט. בעו המשכה לדעת הרשב"א ואין כאן. ואף שלאחר שירדו מן הצנור לתוך העוקה. נמשכו תחת הרצפה כמו אמה ויותר ויורדין למקוה. שמא גם תחתית הרצפה כעליונה שאינו ראוי להבליע: זהו מה שהעליתי במצודתי בנדון זה בכחא דהיתירא ואל אלהים אשים דברתי. הוא יחונן דעתי בתורתו הקדושה. לטהר לבבו לאהבה וליראה אותו תמיד כל הימים אכי"ר. וצור ישראל יצילנו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות. הצעיר ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: סימן לד להיות כי כן דרכנו כפעם בפעם להשגיח על טהרת המקואות שבעיר. לאחר שהוריקו המים מהמקוה שלא ישאר שום מים בגממיות שנפלו מהכלי. שהם פוסלים המקוה. כמ"ש בסי' ר"א סעיף מ' לענין הרוצה לשאוב מים מהמקוה לנקותו וכו'. ואירע פ"א שלא נמצה שם משגיח. ופתח הנכרי המים למקוה ונתמלא ונסתפקתי בהכשר המקוה ההוא שמא נשאר בו רביעית מים שאובין ונפסלה המקוה. מי אמרינן כיון שדרכן תמיד לנקות המקוה בספוג ע"ג הקרקע שלא ישאר אפילו כל דהוא מסתמא גם עתה. או דילמא לא סמכינן עלייהו במילתא דאיסורא: תשובה. כתב רבינו ב"י ז"ל בסי' ר"א משם תשובת הרשב"א ז"ל בד"ה ובתשובה אחרת כתב, וששאלת גממיות שבבית כביברין הללו ויש בהם מ"ס יש לחוש שמא קודם שנתמלאו היו בהם מים שאובין ואין טובלין בהם. או חזקתם כשרים וטובלין בהם. תשובה. ראיתי רבים מגדולי המפרשים וכולם מסכימים דכולה שאובה מדרבנן. וכדאמרינן בפרק המוכר את הבית וכן בפסחים. ותניא בתוספתא. מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר. מפני שספק מים שאובים כשרים ומדקתני ריקן משמע שלא היה בו מים כשהניחו ואפי"ה כשבא ומצאו מלא כשר. לפי שהשאובה אפילו כולה. אינה אלא מדרבנן. וספיקא דרבנן לקולא. אלא שאני רואה לרבינו שמשון ז"ל שכתב שכולה שאובה דאורייתא עד שיהיה שם רוב שאינו שאוב, ויש לו קצת ראיות ואין כח בידנו להשיב את הארי. ומיהו אם אין דרכן למלאת בכתף ולעשות ביברין. אלא במקבין מי גשמים או מי אגמים ועוד שהנכרי מסל"ת אפש"ל שסומכים עליו שכדאי הם המתירים לסמוך עליהם בכיוצא בזה, והמחמיר תע"ב עכ"ל: הנה מ"ש הרשב"א ז"ל מיהו וכו' כוונתו ז"ל לדעת הר"ש דשאובה כולה דאורייתא. מ"מ אם אין דרכן למלאת בכתף וכו' כשר ויצא לו מתוספות דפ"ב דמקואות. דקתני מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר וכו'. צינור המקלח למקוה. והמכתשת נתונה בצדו, ספק מן הצנור למקוה ספק מן המכתשת למקוה. פסול מפני שהפיסול מוכיח וכו' ובעלי סברא זו דהר"ש דסברי דשאובה כולה דאורייתא. מפרשי לתוספתא זו דמכשרי בהניחו ריקן ובא ומצאו מלא. היינו טעמא משום דחזקת עושה מקואות עושהו בכשרות כדקתני התם וחזקת המקואות כשירות. והיינו בדליכא ריעותא. אבל בפיסול המוכיח כגון שהמכתשת נתונה בצדו וכו' דאיכא למתלי שמא באו מים מהמכתשת למקוה פסול. ולהכי כתב הרשב"א מיהו אם אין דרכן למלאת בכתף וכו' כשר. דכיון דליכא ריעותא ופיסול המוכיח למלאת בכתף. חזקתו נעשה בכשרות: אלא דקשה לענ"ד מ"ש בנכרי מסל"ת לסמוך עליו דאי הוי מדאורייתא אין הגוי נאמן אפי' במסל"ת כדמוכח בפ' הגוזל בתרא דף קי"ד. וכמ"ש מוהריק"ו ז"ל בשורש קט"ו דאין גוי מסל"ת נאמן אלא לעדות אשה בלבד. ולא לענין הכשר מקוה עיי"ש, וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל י"ח סעיף ט' ומה גם דמשמע מתשובת הרא"ש ז"ל הנז' דאף באיסורין דרבנן אמרינן אין הגוי מסל"ת נאמן כיעו"ש. ולכאורה נראה לומר דדוקא בדאיתחזק איסורא הוא דלא מהימן. אבל היכא דלא איתחזק איסורא כי הכא שאין דרכם למלאת בכתף נאמן. אלא דהש"ך בסי' צ"ח סק"ב דחה סברא זו מדפרכינן התם בהגוזל מהא דהתירו שבויה עפ"י קטן