פרחי כהונה קנט

ממקוה בכלי נקוב כשפ"ה. שתמיד המים מחוברים אל המעין או אל המקוה, ולהכי אין חשש אף אם בא מתוך יד אדם למקוה. שהרי יש להם השקה עם המעין אשר לא כן במים שנזדלפו בידי אדם. שאעפ"י שעיקרם מן הנהר. כיון שנתלשו ממקום חיבורן. פקע מנייהו דין מעין. והו"ל מי גשמים בעלמא. כמ"ש בסעיף יו"ד מעין שהמשיכו וכו' יש לו דין מעין. ואם הפסיק ראש הקילוח. חזר להיות דין מקוה וכו'. וכיון דנחשבו מי גשמים בעלמא. הא אמרן דצריך שלא יהיה בדבר המקבל טומאה. והכא נמי הרי נתהוו ע"י אדם המקבל טומאה כמ"ש הש"ך ס"ק נ' עמ"ש בהג"ה אם העביר וכו' ע"ג קרקע. שהמשיכם ע"ג קרקע ממקום זה למקום זה עד המקוה. ולהכי כתב הט"ז בס"ק כ"ח דלדעת הרא"ש והטור אף אם הוליכם ע"ג קרקע לא מהני אלא אם רוב המקוה בהכשר בלא"ה. דזה הוי כמו שאר שאובים שנמשכו. והיינו משום שנתלשו ממקום חיבורם. ונזדלפו ע"י אדם דפסלי. כמ"ש בסעיף מ"ח הנז' ואף שהש"ע כתב בסעיף מ"ח הנז' דאף מי גשמים לא פסלינן. אלא אם נפלו להדיא מדבר המקבל טומאה למקוה. אבל אם נופלין על שפתו בחוץ ונמשכים לתוכו כשר. הכא בזילף בידיו וברגליו של אדם. לא נמשכו כלל מעצמם אלא הוליכם בידיו וברגליו עם הקרקע עד שנופלין לתוך המקוה. ולכך פסלי הרא"ש והטור דאזלי לשיטתייהו דבסעיף מ"ח. אבל הראב"ד סבירא ליה כיון שלא נתלשו לגמרי מעל גבי קרקע. לא מיפסלי בהכי בהולכת ידיו ורגליו של אדם, וכמ"ש הראב"ד בספר בעלי הנפש והעתקתי דבריו לעיל. וז"ל פסקו של דבר. כל שלא נתקבל בכלי אעפ"י שבאו מתוך ידיו למקוה. מטבילין בו עד מחצה ממתניתין דסילון. וממחצה ואילך אין מטבילין בו. אא"כ הולכין עם הקרקע דאהניא בהו אפילו רובא. כדאמרן ממתניתין דלגיון ע"כ. הרי דלהראב"ד אעג"ב דהוליכן בידיו וברגליו האדם כיון שהוליכן עם הקרקע. מהני לעשות בהן אפילו רובו של מקוה. וכן פירש נמי הראב"ד דעת הרא"ש וכו' דאיכא מ"ד דכל דשקיל ורמי להו למקוה ל"ש במנא. ל"ש בחפניו. ואפילו ברגליו כולהו גזרי בהו רבנן משום שאובין וכו'. ובעלי סברא זו הם הרא"ש ודעמיה. כמו שכתב הט"ז בס"ק כ"ח. הרי מפורש בדברי הרא"ש דלא עביד להו המשכה חוץ למקוה. אלא דרמי להו למקוה בחפניו או ברגליו ולהכי חשבי להו כשאובין דלא מתכשרי אלא ברבייה בלאו הכי ומעתה שנתברר לנו דכל היכא שהמים מחוברים אל מקורם. הגם שבאו ע"י אדם לא פסלי לפי"ז בנדון שלפנינו. שבשעה שעולים המים בפומפ"א עד שנשפכים לתוך המקוה הם מחוברים ממש עם המעין הגם שבאים ע"י אדם המגלגל בפומפ"א לא פסלי. ולפי מה שהודיעונו שהעמוד שבו עולים המים מן הבאר עד שנשפכים לתוך הצינור שחוץ למקוה. יש בחללו רוחב ארבעים סאנטי"ם. שהוא יותר ויותר מרוחב שפ"ה בודאי אין כאן ספיקא בדבר שמותר לעשות מקוה ע"י זה אפילו לכתחלה. כמ"ש הט"ז על דברי הטור: וה"ן עוד נבי"א ראיה אחרת לענין זה בס"ד. והוא מאי דאיתא בפרק כל הבשר דף ק"ז. א"ר פפא האי אריתא דדלאי. אין נוטלין ממנו לידים וכו'. ואי בזיע דוולא בכונס משקה. מילף לייפי ומטביל בו את הידים. ופירש"י. מילף לייפי עם היאור ע"י דלי. ומטבילין בצינור את הידים דלאו טבילה גמורה היא ודייה בחיבור זה ולא בעינן כשפופרת הנאד ע"כ: והתוספות כתבו ד"ה דאי בזיע וכו' ואעג"ב דלענין טבילת כל גופו. לא מהני מתרי טעמי. דניצוק אינו חיבור. וגם בעינן כשפ"ה לענין עירוב מקואות. גבי רביעית לידים לא החמירו. עכ"ל. שמעינן מדבריהם ז"ל. דאם היה נקוב כשפ"ה. שהוא עירוב מקואות. היה מהני גם לטבילת הגוף. ואעג"ב שהאדם הוא הדולה והשופך, כיון שהדלי נקוב כשפ"ה ותמיד מחובר אל הנהר. לית ביה משום תפיסת יד"א: והרב בי"ת יוסף בסוס"י ר"א הביא מ"ש המרדכי בסוף שבועות משם הרוקח. בתשובת הר' אליעזר מוורדונא. על גלגל המגלגל במי נהר. ובגלגל קבועים כלים קטנים נקובים בכונס משקה. ומתמלאים הכלים הנז'. ושופכים למורד. והולכים עד מקום אחר. ומקבצים שם שיעור מקוה. והתיר לטבול בהם. וזאת ראייתו מדאמרינן בפרק כ"ה האי אריתא דדלאי וכו' כמועתק לעיל. עד ואי בזיע דוולא מילף לייפי וכו' דמשמע דוקא הידים אבל לא כלים וה"ק מתוספתא בפ"א דמקואות כל. מקום שאדם טובל וכו'. אין אדם טובל בהן. אין ידים וכלים טובלין בהן. ועל כן נראה לו. הא דאמרינן אי בזיע דוולא בכונ"מ מטבילין בו את הידים הוא הדין לכל הטבילה, והא דקא אמר מילף לייפי י"ל אפילו אין באריתא שיעור מקוה ומי נהר משלימים לפי שמחוברים למי הנהר. ואעג"ב דאין ניצוק חיבור. הכא שתמיד עולים המים הוי חיבור וכיון דבזיע דוולא בכונ"מ. בטל ליה מתורת כלי לגמרי ואינו פוסל את המקוה ואין צריך כאן נקב גדול כשיעור עירוב מקואות. שהמים צפין על פי הכלי מכאן ומכאן והיינו חיבור עכ"ל בקיצור: ומור"ם בהג"ה סעיף ל"ו פסק דמותר לטבול במקוה כזה. המתמלא ע"י גלגל. והכלים נקובים בדרך דלא מיקרי כלי. אם יש שיעור מס' במקוה עיי"ש אמנם רבינו ב"י עצמו שם כתב ודע שגדולי המפרשים והפוסקים חולקים על היתר זה וכו' עיי"ש. ומבואר מדב"ק דעיקר הקפידא היא משום שאינו נקוב כשפ"ה ואין כאן עירוב מקואות. אבל אלו היה נקוב כשפ"ה אין כאן בית מיחוש. וכ"כ בש"ך ס"ק פ' שמבואר שם בב"י דאם הכלים נקובים כשפ"ה. פשיטא דהוי חיבור אלא דהתם לא הוו נקובים רק בכונ"מ. ופשוט הוא ושם תמה על מור"ם ז"ל. דבעי שיהיו מ' סאה במקוה