פרחי כהונה קנד

והיינו טעמא כדמסיק התם דאיכא דעורבא דדמייא לדיונה עיי"ש. וכ"כ רביהט"ו סי' פ"ו דסימני ביצים לאו סימנים מובהקים לסמוך עליהם. וכן פירש מרן בש"ע וכו' אם ראשו אחד כד ועגול. וראשו השני חד ועגול. וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים. אפשר שהוא ביצת עוף טמא, ואפשר שהוא ביצת עוף טהור וכו' עיין שם: ומעתה שהוברר לנו שלפי פסק מרן הש"ע דלדעת רש"י ז"ל לא סגי בלא מסורת, הבה נא ונחקורה אם נוכל לסמוך על מקומות אחרים שיש להם מסורת והנה מרן הש"ע פסק שם בסעיף ה' וז"ל אם שאר מקומות שאין להם מסורת יכולים לסמוך לאכול על סמך מקום שי"ל מסורת יש מי שאוסר ויש מי שמתיר יש לחוש לדברי האוסר, עכ"ל. והנה כל האחרונים תפסו על דברי מרן ז"ל שכתב דברי הרא"ש בשם יש מי שמתיר. ודברי הרשב"א בשם יש מי שאוסר שנראה שהם חלוקים. ואין כאן ביניהם מחלוקת. עיין בט"ז וש"ך ופר"ח ופר"ת ז"ל. והרב לחם חמודות על הרא"ש סעיף שכ"ג שהאריכו למעניתם הלא בספרתם. והעולה מדבריהם הוא שיש בענין זה ג' חילוקים, א' מקום שאין אוכלין עוף אחד מפני שאין להם בו קבלה לא לאיסור ולא להיתר מפני שאין מכירין אותו לשעבר בהכי קמיירי הרא"ש בפסקיו להתירא. שכתב ואלו שאמרו שקבלו מאבותיהם בו היתר. ראוי לסמוך על קבלתם ולאכלו בכל המקומות. כל זמן שאין יכולין לברר בו איסור. דמיירי שאין להם בו לא איסור ולא היתר. וכמ"ש לעיל מזה שאם אדם וכו' שיצא משם אין מסורת וכו'. שהרי מה שאין אוכלין אותו במדינתו אינו בשביל שהם אומרים שאסור. אלא בשביל חסרון קבלה שלא קבלו בו היתר מאבותיהם. וגם איסור לא הורו להם בו ע"כ. וגם הרשב"א מודה לחילוק זה שכתב בת"ה וז"ל היו נאכלין במקצת מקומות ובמקצת מקומות אין נאכלין. יראה לי שאומרים על אותם שפשט בהם היתר. שאלמלא שקבלו כן מאבותיהם הראשונים בהם. לא היו נוהגין ובהם היתר. ואעפ"י שמקצת מקומות לא קבלו כן. אין אומרין למי שלא ראה את החדש שיבוא ויעיד. אלא למי שראה ע"כ. הרי דסבר לה מר דבמקומות שברור להם ההיתר. יכולין לסמוך עליהם אלו שאין ברור להם. דמיירי נמי שאין להם קבלה לא לאסור ולא להיתר. דהכי דייק לישנא שכתב אין אומרים למי שלא ראה וכו' שיבוא ויעיד וכו' דמשמע מזה שאין אוכלין אותו. לא מפני שברור להם האיסור דאם כן מאי קאמר אין אומרים למי שלא ראה וכו' הרי ראה האיסור ברור. אלא ודאי מיירי שלא ראה האיסור וגם לא קבלו בו היתר. ובזה יכולים לסמוך על אלו שברור להם ההיתר. ומבואר בתה"א. וזהו מ"ש מרן שם ס"ד מי שהוא ממקום שנוהגין איסור בעוף אחד מפני שאין להם מסורת. והלך למקום שיש להם בו מסורת. יכול לאכלו במקום שהלך שם. ואפילו דעתו לחזור ע"כ דמיירי דמה שאין אוכלין אותו שם אינו מצד האיסור. אלא בשביל חסרון קבלה, שלא קבלו בו היתר מאבותיהם וגם איסור לא הורו להם. וכמ"ש הט"ז והש"ך בשם הרא"ש: חילוק ב' במקומות שנוהגין איסור במין עוף אחד מפני חשש עופות טמאים הדומים לו. אין יכולים לסמוך על מקום אחר שנהגו בו היתר וזהו שכתב הרשב"א שם וז"ל ואפשר שלאותן שנהגו בהם איסור אוסרין שאנו אומרין מותרין הן. אלא שנהגו בהם איסור. מפני עופות טמאים הדומים לאלו, הנמצאים באותן מקומות עכ"ל וגם הרא"ש מודה בזה דדוקא היכא שאין להם קבלה לא לאיסור ולא להיתר אלא שלא היו אוכלים אותו מפני שאין מכירין אותו לשעבר בזה הוא דאמרינן אין אומרין למי שלא ראה יבוא ויעיד. אבל היכא שנהגו בו איסור לצד שיש להם עליו קבלה שלא לאכלו. משום חשש עופות טמאים הדומים לו. יודה הרא"ש לטעם הרשב"א. ובכלל חילוק זה אם מה שאין אוכלין אותו במקום אחר. הוא מפני שקבלו בו שהוא טמא אין לסמוך על עיר אחרת שקבלו עליו שהוא טהור. כי שמא פחותים הם מאלו שקבלו עליו שהוא טמא. וזהו שכתב הרא"ש בתשובה שהביא ב"י על הסיגוניא"ה המקננת בבתים שאוכלין אותה במקצת מקומות. ואנו אומרים שהיא חסידה האמורה בתורה וכו' ודע כי אני לא הייתי אוכל עפ"י מסורת שלהם. כי אני מחזיק המסורת שלנו וקבלת אבותינו חכמי אשכנז, שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החרבן. וכן קבלת אבותינו הצרפתים. יותר מקבלת בני הארץ הזאת וכו' ע"כ. וגם הרשב"א מודה בזה. וזהו שכתב מרן ז"ל בסוף ס"ד ואם יצא ממקום שי"ל מסורת מותר לאכלו. שהוא מדברי הרשב"א והטור והרא"ש בתשובה. וכתב הט"ז משם רש"ל דנראה מדברי הרא"ש הללו שהוא דוקא יכול לאכלו מפני המסורת שלו אבל לא הם. ואף שמדברי הרא"ש והטור מבואר שכל המקומות יוכלו לסמוך מהיום על המסורת של אלו. שקבלו שהוא מותר. היינו במקומות שלא נהגו בו איסור אלא שנסתפקו בו מבלי מסורת. אבל במקום שנהגו איסור אין ראוי לסמוך על קבלתם של אלו. וכ"כ הרשב"א ע"כ הרי ברור לנו מדברי הרשב"א והרא"ש ז"ל דבמקומות שנהגו איסור במין עוף אחד מפני חשש עופות טמאים הדומים לו או שי"ל קבלה עליו שהוא טמא. אין יכולים לסמוך על קבלת מסורת עיר אחרת שהוא טהור: חילוק ג' הוא אם ספק אצלם מפני מה אין אוכלין עוף זה. אם מפני חסרון קבלה עליו, או מפני סייג וגדר מחמת עופות טמאים הדומים לו באותו מקום. בהא צידד הרשב"א נמי לאסור. דשמא גזירה גזרו בו. וכתב הפר"ח דעפ"י חילוק זה צריך לדחוק ולומר דמ"ש מרן הש"ע בס"ה מחלוקת הרא"ש והרשב"א מיירי בסתם. ר"ל שאין ידוע אם מה שאין אוכלין