פרחי כהונה קנא

לפדותו. כשיגדיל מחויב איהו לפדות את עצמו. מדרשא דתפדה. תיפדה. כדאיתא בקידושין כמש"ל. וכ"כ ה' חכמת אדם כלל ק"ן סט"ו שהעתיק דברי מרן הש"ע וסיים עליו אם לא פדאוהו ב"ד. כדלעיל סעיף ז' (שפסק שם שיכול לפדות ע"י שליח וכן הב"ד יכול לפדותו וכ"ש אבי אביו כמ"ש הש"ך) ומ"מ אם אין נכסים לאב ולא פדאוהו ב"ד. כותבין לו טס של כסף או ד"א שאינו נפדה ותולין בצוארו. כדי שידע שלא נפדה עכ"ל. הרי דפשיטא ליה בדעת מרן ז"ל שכתב עד שיגדיל. אינו אלא אם לא פדאוהו בית דין או אדם אחר: ועיין בפ"ת ס"ק ט"ז שהביא מ"ש האחרונים ז"ל בזה והעומד על דברי ק"ו. עיניו תחזינה מישרים שדעתם דעת עליון נוטה לדעת הש"ך. אלא שחששו בדעת הט"ז. והמציאו תנאים מר כדאיתיה. ומר כדאיתיה. ולהיות שכבר כתבנו שאין לנו על מי לבטוח שיזכרהו בגדלותו שלא נפדה. וגם שיאבד הטס כמ"ש הש"ך. לכן נקטינן בפשיטות כמ"ש הרב צדה לדרך וכאמור לעיל: ועיין בפחד יצחק אות מע' תשובה מהרב עפר יעקב מעשה בבן בכור שנהרג אביו קודם ל' יום ללידתו ונסתפקו אם ראוי לפדותו כדעת הצל"ד ע"י אבי אביו או ע"י ב"ד. וכמו שהסכימו עמו הרבה גאונים הלכה למעשה. או אין ראוי לפדותו כדעת המע"מ והט"ז. והשיב הרב הנה דברי הצל"ד ברור מללו וטעמם ונימוקם עמם. ומה שהקשה עליו הט"ז כיון דסוגיין רהטא דתורם משלו על של חבירו מהני. אעג"ב דאיכא למימר דניחא ליה למיעבד מצוה. לא חשבו ליה התוספות לחובה דא"כ הו"ל להתוספות לאשמיעינן רבותא ולמינקט האי מילתא דשמא היה רוצה להפריש תרומה משלו ולעשותה בעצמו. דהוי טפי רבותא ממאי דנקטו בתורם משל קטן על פירות הקטן. דבזה יש צד חובה בבירור. דשמא היה רוצה לפוטרה בחטה אחת. אלא ודאי מדנקטו האי ושבקו להנך. סבירא להו דהתורם משלו על פירות הקטן לא אית ביה צד חובה כלל. ועוד דלא הו"ל להרמב"ם וסמ"ג וטור. למסתם הא מילתא. אדרבה הו"ל לפרושי דהתורם משלו על של חבירו. לא מיירי אלא בגדול א"כ זכינו בדין כיון שיכול אדם לתרום משלו על של חבירו בין בקטן בין בגדול. מטעם שזכין לאדם שלא בפניו. גם בפדיון הבן יכול לעשותו שאני לן אם קיים האב או לא. וההוא עובדא דמהרי"ל אפשר שלא היה שם אבי אביו. וגם הב"ד לא נזדקקו לו. כיון שאין חייבין מה"ת כמ"ש הצל"ד. ואין לדחות מקמי ההוא עובדא דמהרי"ל דכתיב בסתם ולא פירש. כל הנהו עובדי דכתב הצל"ד מהנהו גוברי רברבי דאסהידו עלייהו. ובפרט מהמאור הגדול מוהר"ר ליב מפראג ז"ל. אשר נודע שמו בשערים המצויינים בהלכה. וכתב עוד לדקדק מדברי הט"ז דאבי אביו יכול לפדותו אם מת האב. לא נחלק אלא אם הב"ד יכולין לפדותו עיי"ש. ובכן העלה דכיון דשלשה המה דעות הפוסקים בענין זה. המע"מ מכח סברא בעלמא סבר שאם פדאו אבי אביו הוי ספק נפדה והט"ז מודה באבי אביו ולא בב"ד. והרב צדה לדרך בהסכמת שני גדולי עולם הורה הלכה למעשה דב"ד יכולים לפדותו וכ"ש אבי אביו. וכ"פ הש"ך. ואחרי רבים להטות. ואיך נניח ודאן של אלו הגדולים. מפני ספיקו של הרב מע"מ מכח סברא בעלמא עיי"ש. וחתום הרה"ג נתנאל סגרי בשם הגאון אביו כמהר"א סגרי ז"ל: וכ"כ ה' עמק המלך שו"ת ל"ה מנחם עזריה בעל מסגרת השלחן. שהשיב בסי' ל"א על נדון כזה ממש וכתב דנקיטנא בשיפולי גלימייהו דחכימייא דשרו לב"ד לפדותו אם ירצו. הגם שאינם מחוייבים בדבר. ודבעי מהרי"ל שהביא המע"מ ז"ל לא ראינו לו דכתב דלא שרי לב"ד לפדותו. אלא דכתב דאין צריך פדיון עד שיגדיל. גם על חילוק הרט"ז כתב משם ה' מח"א ה' זכייה ומתנה סי' ז' דהשיג עליו ודעתו להתיר לב"ד או לאיש אחר לפדות יתום קטן. כיון דקא מזכו ליה ממונה. זכות הוא לו ע"כ תוד"ק: וכן דעת הברכ"י ז"ל שם אות י"ב וז"ל כשאחד פודה בכור יתום נחלקו במטבע הברכות. ורמז לעיין לה' בית דוד יו"ד סי' קנ"ב ובאות יג' כתב שה' באר שבע בס' צדה לדרך הסכים שיכול לפדות ע"י שליח. וחיזק דבריו הש"ך בראיות בנה"כ. וכ"כ מוהר"ר ישראל מברונא בתשובותיו כ"י וכו' עיי"ש. הרי שתים זו שמענו להרב ז"ל שקבלם בשתיקה. א' שיכול לפדות ע"י שליח. וזאת שנית גם ביתום יכול לפדותו גבר בעלמא שהרי כתב שנחלקו במטבע הברכה שמעינן מיהת דפשט"ל דיכולין לפדותו. ובשיו"ב סי' שה' אות ג' כתב עמ"ש מור"ם שאין האב יכול לפדותו ע"י שליח וכו' וז"ל עבר"י אנכי כתבתי דכמה חולקים יש ע"ז רבו כמו וכו' הביאו הזל"א יו"ד ח"ג. וכ"כ ה' חכמת אדם כלל ק"נ אות ז' כהש"ך שיכול לפדות ע"י שליח וכן הב"ד יכולים לפדותו וכ"ש אבי אביו עיי"ש וכ"כ ה' בית עובד בדיני פדיון הבן אות י"ד ושכן העלו עיקר לדינא אחרוני האחרונים ז"ל ה' דבר שמואל סי' קט"ו וה' זרע אמת יו"ד סי' רל"ו ע"כ: הראת לדעת דרבים הם אשר אתנו דסברי מרנן שיכולים ב"ד או גבר בעלמא לפדות לבכור שאין לו אב. ואנן בדידן בעקבותיהם נלך ושליחותייהו עבדינן ומהיות טוב אם יש אבי אמו של הבכור הוא ראוי לפדותו דבהכי עדיף טפי בדיל דלא לאפושי בפלוגתא כמש"ל בתשובה שהביא העפר יעקב: דהט"ז מודה באבי אביו שיכול לפדותו וכו' והוא הדין והוא הטעם באבי אמו שיכול לפדותו דטעמא חד לכולהו. דבני בנים הרי הם כבנים. והוא הדין בני בנות הרי הם כבנים כדיליף בפ' הבע"י דף ס"ב יעויי"ש ולעיל דף כ"ג אר"י ארשב"י אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי. בנך הבא מישראלית