פרחי כהונה קנ

תרומות למר כדאת"ל ולמר כדאת"ל. דגם בהא נעשה שליח ע"כ תוד"ק. הראת לדעת דבתרומה ובפדיון בכור אין סברא לומר מצוה דיליה היא וניח"ל למיעבדה שהרי כיון שהוא נעשה שלוחם מכח זכין לו לאדם של"ב נמצא שחזרה המצוה להם וכמו שעשו המצוה בעצמם: מיהו הגאון חת"ס ז"ל סיים שם דחוכך עדיין בקטן אי שייך לומר חזרה המצוה לו. דעכ"פ הוה אינו מצווה ועושה. ולכשיגדיל יהיה מצווה ועושה. והביא ראיה מתשובת מהר"י מינ"ץ ז"ל הנז' לעיל שאין האפוטר' תורם להניח עד שיגדלו ויפרשו הם בעצמם וכו' וכבר כתבנו בעניותין דאפשר דלאו להכי נחית מהר"י מינץ ז"ל דיש לפרש בדבריו כמ"ש הה"מ בדעת רש"י. או מטעם שלא יראה כמזלזל בנכסי יתומים כמ"ש הרשב"א ז"ל. איברא. דגם הרב זכרון יוסף ביו"ד סוס"י כ"ו כתב לסברא זו שכתב הגאון חת"ס ז"ל. מ"מ נראה דהגאון ז"ל לשיטתיה אזיל שכתב דתרי מצות עשה נינהו תפדה קאי על האב וזמנו מיום ל' ואילך. ותיפדה קאי על הבן וזמנו לכשיגדיל. דמזה מבואר דציווי הבן אינו חל עליו עד שיגדיל. אבל כבר הוכחנו דנקטינן כדעת הר"ן ז"ל. דחדא מ"ע נינהו. ואינו מצווה הבן בפ"ע אלא בא להשלים חסרון האב. וכמ"ש בכוונת הש"ך דאין חילוק בין זמן האב לבן. אלא מיום ל' זמנו הוא אלא ידא הוא דכאיב ליה ואין יכול לפדות עצמו משום דלית ליה יד. ואם ירצה אחר לזכותו למהר המצוה. מאן לימא לן דלא מהני ע"כ. דמזה מוכח שפיר דלא אמרינן אינו מצווה עד שיגדיל. אלא מיום ל' פרקיה הוא, ואם פדאו אחר משל עצמו. נעשה שלוחו מטעם זכייה. וחזרה אצלו המצוה כמבואר לעיל: עוד שם בנקודות הכסף הביא ראייה להוכיח. דב"ד יכול לזכות לקטן אפילו במקום דהוי חובה קצת כדמוכח להדייא בריש פ' האיש מקדש דף מ"ב. אמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל א"ר מנין שזכין לאדם שלא בפניו. שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד ממטה וכו' ותסברא זכות היא. הא חובה נמי איכא. דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה. ואיכא דניח"ל בבקעה ולא ניח"ל בהר. אלא כדרבא בר רב הונא. דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל א"ר מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם שבית דין מעמידין להם אפו־ טרופוס לחוב ולזכות. לחוב אמאי. אלא לחוב ע"מ לזכות. ת"ל ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו וכו' ופירש"י כדרבא. כלומר לא זכות של"ב גרידא איכא למישמע מניה לגדולים. אלא לאורויי נמי דלקטנים אפילו חובה הבאה מחמת זכות. רשאין ב"ד לעשות להן. כי הכא דלזכותם בנחלה באו, ואעפ"י שפעמים שחלוקה זו חובתם. דאיכא דלא ניח"ל בחלק שנפל לו אפי"ה לא הדרי בהו עכ"ל הרי להדייא דב"ד יכול לזכות לקטן אפילו במקום דהוי נמי חובה עכ"ל הנה"כ ולכאורה נראה דאין ראייה מזה. לפי מ"ש הר"ן ז"ל שם וז"ל אלא כדרבא וכו' כלומר דהכא לאו מדין זכייה הוא. דהא הכא לאו זכייה גמורה היא דאיכא דלא ניח"ל בחלק שנפל לו. אלא מדין אפוטרופוס הוא. שיש לבי"ד לפקח על נכסי יתומים קטנים. וחלוקתן גילוי מילתא בעלמא היא. וב"ד מעמידין אפוטרופוס לכך עכ"ל. וכ"כ בשיטה מקובצת למציעא דף ע"א בשם הרמב"ן ז"ל. דמשמע מזה. דדוקא בכה"ג דחלוקת קרקע שאינו אלא גילוי מילתא בעלמא דשלהם מקודם היתה הוא דיכולים ב"ד לזכות לקטן אף שיש בו קצת חובה. אבל בענין אחר לא ועיין עוד בתוס' דקידושין שם ד"ה אלא וכו' שכתבו בסגנון זה עיי"ש. אך אחר העיון נראה דראיתו ברורה ממאי דאיתא בתוספתא פ"א דתרומות דאין אפוטרופוסין רשאין לדון לחוב ולזכות וכו' אלא אא"כ נטלו רשות מב"ד ע"כ. מבואר מזה שאם נטלו רשות מב"ד. אין חילוק בין תביעת ממון לחלוקת קרקעות. וכ"כ הר"ן ז"ל בפ' הניזקין דף נ"ב וז"ל שמעינן מסיפא דברייתא דאף באפוטרופוס שמינוהו בית דין אין רשאים לעשות כל הדברים הנז' למעלה שלא לעשותן דהא בסיפא קתני ואם מינן אבי יתומים. מכלל דעד השתא במינוהו ב"ד איירינן. ומ"מ כשנטלו רשות מב"ד הכל מותר. וה"ג בתוספתא שם וכולן אם נטלו רשות מב"ד מותר עכ"ל. וכ"כ הטור בחמ"ש סי' ר"ץ משם הרמ"ה דכל זה שאין רשאי האפוטרופוס לעשות וכו' בלא רשות ב"ד, אבל ב"ד רשאין לעשות כל מה שיראה להם שהיא תועלת ליתומים וכ"פ מור"ם בהג"ה, וכתב מרן ב"י שכ"כ הה"מ בסוף ה' נחלות בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל, הראת לדעת שדברי הש"ך בנקודות הכסף מוסכמים אליבא דהלכתא דב"ד רשאין לזכות לקטן אף במקום שיש חובה, וראייתו ברורה כשמש. אשר עפ"י הדברים האלה פסק הש"ך בס"ק כ' דא"צ לטס של כסף שכתב מור"ם ז"ל, וגם פעמים הטס של כסף בא לידי חיבור על כן טוב יותר לפדותו הב"ד כשהוא קטן עכ"ל. כי עפ"י חששא זו שיאבד הטס, גם אנן בדידן כך היא חובתנו וכך יפה לנו לפדותו בקטנותו. טפי עדיף מלתלות לו טס של כסף לזכרון שלא נפדה. ולכשיגדל יפדה את עצמו בפרט בנדון כזה אשר לפנינו שאם יאבד הטס אין לו מי שיזכירהו בגדלותו. שהרי אמו שכחה ברית אלהיה והיא נתונה לעם אחר בחיקו של ערל. שקרוב לודאי שאינה חוששת על זה, וגם אין ב"ד קבוע שיעלה על זכרונם ענין זה. אמטו"ל נקטינן כפשיטות הרב צדה לדרך. והסכמת מהר"ל מפראג ז"ל וכפסק הש"ך ז"ל: ואכתי פש גבן למיסבר דעת מרן הקדוש ז"ל. מ"ש בש"ע שם סט"ו עבר האב ולא פדאו. כשיגדיל חייב לפדות את עצמו וכו' מה דעתו הקדושה בזה. אם נוטה לדעת פסק מור"ם ז"ל דדוקא עד שיגדל. לאפוקי שלא יפדוהו ב"ד ולא שום אדם בעלמא. ונראה דלא היא אלא מאי דנקט עד שיגדיל. היא גופא אתא לאשמועינן. דלא פקעה מצוה מניה אם לא פדאו אביו בקטנותו, וגם לא לטפלו בו לא ב"ד ולא אחד מקרוביו