פרחי כהונה קמט

חובו ולא נקטו סתם חובה, משמע דדווקא בה מטבילין גר קטן דאין שום חוב בעולם לגביה הוא דיד שליחות לקטן. אבל אם יש אפילו קצת חוב דלגבי גדול לא חשבינן ליה כיון דיש יותר צד לזכות מ"מ גבי קטן לא אמרינן דיכול לעשות שליח. עד שיהיה זכות גמור בלי שום חוב כלל. ומזה מבואר דמ"ש בנדרים דתורם משלו על של חבירו דמהני. אינו אלא בגדול. דאז לא איכפת ליה בהאי מילתא שלוקח ממנו זכות המצוה. שאינו אלא חוב קצת. אבל בקטן שאפילו חוב קצת פוסל כמ"ש התו"ס. לא הוי שלוחו מכח זכין לאדם שלא בפניו. דקטן אפילו בפניו מיקרי של"ב. משום שיש קצת חוב זה לקטן. שהרי לקח ממנו המצוה, דאלו הוה ממתין עד שיגדיל. הוה מקיים המצוה בגופו ובממונו. וא"כ הוא הדין ממש גבי פדיון בכור. יש לומר כך. כיון שבזה יש קצת חובה. לא הוה האחר הפודה אותו בקטנותו. כמו שלוחו ולזה סיים במסקנתו שאם מת האב לא יפדה עד שיגדיל. ע"כ: והש"ך בנקודות הכסף הרבה להשיב על דברי הט"ז בזה. ולהיות שהפ"ת סקט"ז כתב שהרב יריעות האהל סתר כל דברי הנה"כ והעמיד דברי הט"ז וכו' והספר הזה אמצי"א לעיין בדבק"ו. אך זאת אעשה לי בס"ד לצרף וללבן דברי הנה"כ. עד שיהיו מוסכמים אליבא דהילכתא. עפ"י פסק מרן הקדוש ז"ל. ושוב אין אנחנו אחראין למשכוני נפשין בתר כל דברי הפוסקים. המתנגדים לזה. והנה הנה"כ כתב בתשובתו על הט"ז דליכא למימר דהכא הוי קצת חובה שרוצה לעשות המצוה בעצמו. דהא כיון שפסקו הרמב"ם והסמ"ג והטור דתרומתו תרומה והיינו מכח דנפשטא הבעייא דכיון דזכות הוא לו א"צ דעתו דזכין לאדם של"ב. מוכח שפיר דהצד השני של הבעייא דמצוה דיליה היא. לאו סברא היא כלל. והכי מוכח נמי ממ"ש שתוס' בכתובות שם דחובה קצת היא שמא רוצה לפטור בחטה אחת או להעדיף. ואם איתא הא. אפילו לא רצה לפטור בחטה אחת או להעדיף. חובה קצת היא לו. רוצה לעשות המצוה בעצמו. אלא דזה לא מיקרי אפילו קצת חובה. ועיי"ש שהאריך לברר פרט זה. ובאמת דברי קודשו נאמנו מאד עפ"י ההלכה מדפסקו הרמב"ם והטור ומרן הש"ע בהלכות תרומות דהתורם משלו על של חבירו דתרומתו תרומה. ולא חילקו בין קטן לגדול. נראה פשוט דלא כמ"ש הט"ז לחלק בקטן דאם איתא לא הי"ל לסתום אלא לפרש. ותדע דמעולם לא עלתה על דעת הפוסקים ז"ל סברא זו שכתב הט"ז ז"ל שהרי בדין האפוטרופוסין דתורמין נכסי יתומים כתב הכ"מ שם דדוקא להאכילם אבל לא להניח. וכמ"ש הרמב"ם בסוף ה' נחלות. והרשב"א בחידושיו כתב הטעם. כדי שלא יראה כמזלזל בנכסי יתומים שמא לא ידקדקו יפה בדבר. וגם הרב המגיד ז"ל. הביא ופירש"י בפרק הניזקין שפירש עד שיגדלו ויעשרום הם כתב הטעם הוא כדי שתהא טובת הנאה שלהם, ואם איתא לסברת הט"ז הו"ל לפרש טעם פשוט כדי שיעשו המצוה בעצמם. אלא ודאי ליתא לסברא זו כלל: אך שוב ראיתי להגאון חת"ס ז"ל סי' רצ"ה שהביא תשובת מהר"י מינץ ז"ל שהביא הד"מ סי' רמ"ח ובהגה ס"ג דטעם שאין האפוטרופוס תורם להניח. דהואיל ויכול להמתין עד שיגדלו והם עצמם יפרשו ע"כ. וכתב הגאון ז"ל דר"ל משום שלוקח מהם המצוה ולשיגדלו יהיו מצווים ועושים. ומזה הקשה על הש"ך בנה"כ שהביא דבש' הרשב"א הנז' ונעלמו ממנו תשובת מהר"י מינץ זו עיי"ש. וכשאני מתאבק בעפ"ר ק"ו לקוצ"ד נראה אין מזה תפיסה על הש"ך. דדברי מהרי"מ קרובים בלשונם להיות כדברי רש"י ז"ל שהביא הה"מ הנז'. וז"ל בפרק הניזקין דף נ"ב אבל לא להניח תבואה לאוצר עד שיגדלו. למה לי לעשורי. עד שיגדילו ויעשרום הם עכ"ל. והה"מ כתב הטעם לדברי רש"י לפי שכשיגדלו היתומים תהיה טובת הנאה שלהם ע"כ. ולא עלתה על דעת ק"ו לפרש הטעם שכשיגדלו יעשו המצוה בעצמם שהיא קרובה לדעת. אלא ודאי ליתא להך סברא וא"כ גם לדעת מהר"י מינץ ז"ל הכי אמרינן כמ"ש הה"מ בדעת רש"י ודו"ק: אלא דאכתי לא איפרק מחולשא. ממאי דאיתא בפרק החובל דף צ"א שורי הרגת נטיעותי קצצת וכו' דאוקמינן בגמרא בשור המזיק העומד להריגה. ובאילן אשרה העומד לקציצה וכו' וקטעין ליה אנא בעינא למיעבד באו מצוה. דתניא ושפך יכסה מי ששפך הוא יכסה וכו' וכן פסקו הפוס' ז"ל ובטור ומרן בש"ע חמ"ש סי' שפ"ב דהדין כן בכל מ"ע שהוא עליו לעשות וקדם אחר ועשאה ומנע את זה מלעשות חייב ליתן לו יו"ד זהובים עיי"ש. הרי דאמרינן בעלמא מצוה דיליה היא וניחה ליה למיעבדה כסברת הט"ז. ועיין להגאון חת"ס סי' רצ"ה דיישב לזה שכתב שאני ההיא דפרק החובל. דהתם אין המצוה מוטלת על הבעלים דוקא שהם יהרגו השור. אלא כל הקודם להורגו זכה ומ"מ כיון דשור דיליה הוא. אין לשום אדם ליקח המצוה ממנו. ואם עבר וחטפו לשור מידו והרגו. לא נוכל לומר דשליחותא דבעלים קעביד. וידו כיד הבעלים וחזרה המצוה לבעלים ממש. זה אינו. דאין החיוב מוטל על הבעלים טפי מאיניש אחרינא וכל מאן דעביד בדנפשיה קטרח. ומ"מ הפסיד לבעלים את שלהם. וכן בכיסוי הדם. ובברהמ"ז. ובמילה. נמי מצוה על כל ישראל נמי. ומאן דמל שלא בשליחות האב. עביד מצוה לנפשיה והפסיד להאב. משא"כ התורם של חבירו וכן הפודה בכור שהמצוה על האב או על הבן רמיא. וכל הפודה אינו פודה אלא בשליחותם. וחזרה המצוה להם נמצא לא הפסידם דבר. והיינו אם תרם מכריו של בעה"ב. או פודה משל אב. דמצי למיעבד שליח. הרי לא הפסידו כלום. אך כשתורם או פודה משל עצמו. בהא מספקא להש"ס בנדרים לנפשטא הבעייא כמ"ש מרן בב"י סי' של"א. וכמ"ש המל"מ פ"ה מהלכות