פרחי כהונה קמח

תלה רחמנא ע"כ. הרי לדעת רש"י ז"ל טעמא דקרא דאמר רחמנא ופדויו מב"ח תפדה. משום דכל תוך ל' יום אינו עדיין בר קיימא. ולדעת התוס' העיקר הוא משום גזירת הכתוב ומצינו סמך לדעת רש"י מש"ס דר"א דמילה דף קל"ה. רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מב"ח תפדה ופירש"י ופדויו. בבכור אדם כתיב. מבן חדש. מדתלי רחמנא בהכי. ש"מ עכשיו נתברר שהוא בן קיימא ולא קודם לכן ע"כ וכן פירש הר"ן ז"ל. ובגמרא פסקו הלכתא כרשב"ג כדאיתא התם. וכ"פ בש"ע אה"ע סי' קנ"ו עיי"ש, הרי דנקטינן עיקר כפירש"י דטעמא דקרא דעד בן ל' יום. לאו בר קיימא הוא. ולאו משום גזירת הכתוב כמ"ש התוספות: רבב"ק דף י"א גבי בכור שנטרף וכו'. פירש"י בכור אדם שנהרג בתוך ל' יום א"צ לפדותו. ואם מת מעצמו לא איצטריך לן למימר. דהא כתיב מבן חדש תפדה. אבל השתא איצטריך לאשמועינן. דלא אמרינן אי לא איקטול. הוה חי ולא נפל הוה וליפרקיה ע"כ. וכתבו עליו התוס' משמע קצת דאם קיים לן בגוויה דכלו לו חדשיו וחי הוא חייב לפדותו. וקש"ה דבפרק יש בכור שם אמרינן גבי פודה את בנו תוך ל' יום ונתאכלו המעות לאחר זמן אין בנו פדוי. ואמאי והא איגלאי מילתא למפרע דלאו נפל הוא. א"ו גזה"כ דאפילו קיי"ל שכלו לו חדשיו צריך ל' יום ע"כ. דנראה מדברי התו"ס הללו דפלוגתא דרב ושמואל. תלייא בפלוגתא דרש"י ותו"ס. דרב סבר כשיטת רש"י דכיון דחי עד לאחר ל' יום איגלאי מילתא למפרע דלאו נפל הוא ואף אם נתאכלו המעות בנו פדוי שהרי כדין שקל בתוך ל' יום ושמואל סבר כשיטת תו"ס דמשום גזירת הכתוב הוא עד חדש ימים. ולא משום שאינו עדיין בן קיימא ודאי. ואם נתאכלו המעות תוך ל' יום אין בנו פדוי. דשלא כדין שקל ומה שהקשו התו"ס מדשמואל. אזלי בתר גירסת הש"ס דגריס ואע"ג דכל היכא דפליגי רב ושמואל וכו', הכא הלכתא כוותיה כשמואל מיהו הר"מ במז"ל בפי"א מה' בכורים הח"י פסק כרב וכ"פ הרא"ש ז"ל וכתב מרן ז"ל בכ"מ ובבד"ה סי' ש"ה שאין ספק שלא היה בנוסחת. הגמ' שלהם פסק הלכה בהדייא כשמואל כמו שהוא בנוסחת שלפנינו ע"כ, וכ"פ בש"ע כרב עיי"ש וכ"כ הגאון המפורסם רבינו יו"ט אלגאזי ז"ל שייחס פלוגתא דרב ושמואל לפלוגתת רש"י ותוס' עיין בביאורו על הרמב"ן ז"ל למס' בכורות בסוגיית הפודה את בנו בתוך ל'יום וכו' סעיף ע"ו בד"ה עוד יש ליישב וכו' והנמשך עיי"ש היטב ותמצא נחת בדברי ק"ו דברים ניאותים למי שאמרם: נמצאת אומר. מעתה עפ"י הדברים האלה שהמע"מ שיצא לחלק בדין מי שאין לו אב וכו' יסודתו בהרר"י קודש עפ"י פירוש התו"ס דגזרת הכתוב הוא מבן חדש דוקא. דהיינו נמי טעמא דשמואל דפסקו כוותיה כמש"ל. אבל אנן בדידן דנקטינן כפירש"י דטעמא דקרא דעד ל' יום לא יצא מכלל נפל והיינו נמי טעמא דרב. דפסקו הרמב"ם והרא"ש ומרן הש"ע ז"ל כוותיה מעתה אין מקום לחלק במי שאין לו אב כלל אלא כל ששהה ל' יום יצא מכלל נפל וראוי לפדיון וכ"כ החת"ס בשו"ת מ"ש הש"ך על המע"מ שאין דבריו מוכרחים דר"ל. כיון דמבן חדש תפדה כתיב וקרינן תיפדה. אין לנו לומר ולחלק בין הזמנים. אלא בוודאי ביום ל' ומעלה זמנו הוא. אלא ידא הוא דכאיב ליה. ואין יכול לפדות את עצמו משום דלית ליה יד אבל אם ירצה אחד או ב"ד לזכותו למהר המצוה מאן לימא לן. דלא מהני. אלא דסיים החת"ס לומר מ"מ מחוייבים אנחנו למשכוני נפשין בתר מהרי"ל אשר מפיו אנו חיים ע"כ. ולולי דבק"ו ז"ל אפשר לומר דמהרי"ל ז"ל לא החליט ללמד דאסור לפדות בכור שאין לו אב בקטנותו. שהרי כתב בזה"ל אמר מהר"י סג"ל בכור שאין אביו קיים א"צ פדיון עד שיגדיל ואז יפדה את עצמו מכהן אחר. ואין האשה חייבת לפדות את בנה. ומעשה וכו' ע"כ דכוונתו ז"ל לומר דאין חיוב על ב"ד לפדותו כמו גבי מילה. אלא החיוב על אביו. ואי לא פרקיה אבוה כשיגדיל יפדה את עצמו ואין הכי נמי אם בא אחד או ב"ד לפדותו בקטנותו לא שמענו מדברי מהרי"ל ז"ל איסור בזה. וההוא עובדא שכתב מהרי"ל. אפשר לא היה שם אחד קרוב ממשפחתו להטפל בו. וגם הב"ד כיון שאין חייבין מן התורה לא רצו להטפל בו. וכ"כ ה' עפר יעקב בתשובה, וכ"כ ה' עמק המלך כאשר יובא לקמן: ואשור"ה נא ואראה מ"ש הטז' שם סקי"א שהביא מ"ש הרב צדה לדרך הנז' וראייתו מסוגייא דנדרים דף ל"ו. דאיבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו. וא"צ דעתו. או דילמא מצוה דיליה היא וניחא ליה למיעבדה. הילכך צריך להודיעו. ולא איפשטא ופסקו הרמב"ם בפ"ד מה' תרומות. והש"ע סי' של"א סעיף ל' דתרומתו תרומה ואין צריך להודיעו וה"ה הכא נמי גבי פדיון הבן בכור דיכול אחר לזכות מממונו דזכות הוא לקטן ע"כ מהצל"ד. ועיין בכ"מ שם ובב"י שם דתמה כיון דהיא בעיא דלא איפשיטא היאך כתב הרמב"ם בפשיטות דתרומתו תרומה. ותי' משום דבתר הכי בעי רבי ירמיה התורם משלו על של חבירו טובת הנאה למי. ואסיקנא דטובת הנאה של תורם ומשמע דרבי ירמיה פשיט"ל דהתורם משלו על של חבירו א"צ דעתו. דאי הוה צריך דעתו. פשיטא דטובת הנאה של בעל הכרי כיון דתורם שליחותיה קעביד אינו בדין שיהא טובת הנאה של תורם ע"כ ועיין להמל"מ שם שתי' בענין אחר איך שיהיה דלימוד הצל"ד וראייתו עולה יפה. אלא שהט"ז השיגו בזה וכתב עליו דאינו נראה כלל, דאדרבה מוכח להיפך ממ"ש התו"ס אפ"ק דכתובות די"א ד"ה מטבילין גר קטן וכו' דאין שליחות לקטן כשיש קצת חובו. ודקדק הט"ז ז"ל מדנקטו קצת