פרחי כהונה קמד

וסגרה הקאניא"ה לבל ילך היין לאיבוד. ובתשובתו ז"ל שקו"ט בענין זה אי מיקרי נגיעת עכו"ם שלא בכוונה ע"י ד"א. ומסקנתו ז"ל לאוסרו בשתיה. ממ"ש מרן הש"ע סעיף כ"ג לאסור בהניח הגוי ידו על המניקת. ומונע היין מלצאת. שהכל היה יוצא ונגרר לולא ידו. דה"נ לולא סתימת הקאניא"ה היה יוצא כל היין. והו"ל כבא מכחה ואסור בשתיה עיי"ש. הרי לך דמיירי הרב ז"ל בנדון זה שהגויה שסתמה את הקאניא"ה באה להציל את היין שלא ילך לאיבוד. והוי מגעה שלא בכוונה שלפי דעת מורם ז"ל מותר אף בשתיה. ואף עפ"י שכתב הש"ך בדין מיניקת הנז' לדידן מותר בהנאה דמשמע דבשתיה מיהת אסור, היינו בענין דמיירי ביה הש"ע שנגע הגוי בכוונה. אבל בכה"ג שבא להציל דהוי מגעו שלא בכוונה לדידהו מותר אף בשתיה. ומדאסר ליה הרב ז"ל בשתיה. נראה דס"ל כדעת מרן ז"ל דבבא להציל ונגע בידו ביין אם הוא ישמעאלי אסור מיהת בשתיה. וכיון שסתמה הקניא"ה ונעצר היין מלצאת הוה כבא מכחה. והוי כאלו נגעה בכל היין שבחבית: קנצ'י למלי'ן דלפי קוצ"ד בנדון זה דנשאל עליו מעכ"ת לפי דעת מרן ז"ל הוא אסור בשתיה מיהת. ואהימנותא דמר סמיכנא לעיין היטב בשום שכל להבין דבר לאשורו ולעמוד על מקורו. ובצפייתי צפיתי להודיעיני את אשר בלבבך. אם יש מה להשיב הרי אזני עשויה כאפרקסת. ותורה היא וללמוד אני צריך. ויקובל האמת ממי שאמרו. ועיני לשמיא נטלית ינחני במעגלי צדק לכוין לאמיתה של תורה אכי"ר ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: סימן כט למעלת חכם בחכמתו וכו' כקש"ת רבי יצחק אלמאליח נר"ו. בתלמסאן יע"א: ידיד עליון. את אשר נדרתי אשלמה להציע לפני"ק מה שכתבתי בעניותי להשיב על דבריך הנעימים. התבוננתי בהם. מראשן עד סופן. והנה מעכ"ת עוד ידו נטויה להעמיד סברתו בכחא דהתירא בענין ההוא עובדא דיין הנזכר. אליבא דמרן הש"ע ז"ל אכן ראיתי אחרי רואי שעירבוב דברים שנו כאן בדברים שלא ניתנו להכתב. והנני מטריח על עצמי להשיב עליהם אחת אחת לפי קט שכלי בס"ד: זה יצא ראשונה. מ"ש מעלתו כי כשהורידו החבית היתה יושבת על שוליה ובזה פרחה השגתי מעליך וכו'. זאת אשיב כי גם עתה עדיין השגתי במקומה עומדת. שהרי גם כשיושבת על שוליה פסק מרן הש"ע שהיין שמראש החבית עד הנקב אסור בהנאה אם הוא עכו"ם. והשתא שהוא ישמעאלי נחתינן דרגא ומותר בהנאה ואסור בשתיה מיהת. ומעלתו התיר כל החבית בשתיה, אתמהא: עוד זאת כתבת דלעולם אמרינן כסברת הרא"ש שאין לדמות הטרדות זל"ז. ולחלק יצאת בדברי מרן ז"ל דהסיק דס' כב' דנסדקה לארכה הוי טירדא גמורה. דחס העכו"ם שמא יצא היין כולו. משא"כ ההיא דס' כ"ג שנשמט הפקק לא הוי טירדא גמורה. דאף שלא הניח העכו"ם ידו על הנקב. לא היה יוצא כולו לחוץ ויספת לך עוד לומר דהרא"ש כהראב"ד קאי. במ"ש שאין הטירדות שוות. עפ"י חילוק זה שאם יש ישראל להציל לא הוי טירדא. ואם אין שם ישראל להציל הוי טירדא. ע"כ תורף דבריך: ועמך הסליחה. כי שגית ברואה. דמ"ש הרא"ש ז"ל שאין הטירדות שוות. ביאר דבריו בהדיא, דלא מיקרי טירדא אלא מה שנמצא מפורש בהדיא בתלמוד כיעויין שם. אבל לא איתשיל לענין החילוקים הללו שכתב כבודו. ובר מן דין הנה מעכ"ת תלי תניא בדלא תניא. במאי דתלי דעת מרן הש"ע בדעת הרא"ש ודעת הרא"ש בדעת הראב"ד ואין זה אלא עירבוב דברים אשר לא כדת. ומר כדאיתיה ומר כדאיתיה ויש לך לדעת דברים על בוריין. דמאי דקשיא לן דמ"ש גבי חבית שנסדקה לארכה שחבקה העכו"ם שמותר בהנאה ומאי שנא בנשמט הפקק והניח העכו"ם ידו על הנקב דאסור בהנאה. וכל אחד משלשה זקנים הללו מתרץ לטעמיה דהראב"ד ז"ל מתרץ עפ"י חילוק זה. דבחבית דאישתקול ברזא. מיירי בדאפשר להציל על ידי ישראל. וגבי חבית שנסדקה לארכה מיירי בדלא אפשר להציל ע"י ישראל. וכ"כ הרשב"א כמ"ש ב"י שם, והרא"ש ז"ל אף דלא מחלק בזה וסבר אף בדאיכא ישראל לא אסרינן ליה מספק. מ"מ כתב דבנשמט הפקק לא הוי טירדא כולי האי. ומרן ז"ל יתרץ בענין אחר דלא כשיטת הראב"ד והרא"ש ז"ל דבשלמא אינהו ז"ל דסברי מרנן בדין מדדו ביד מותר בהנאה אמטו"ל נחתי לחלק בהכי מר כדאיתיה ומר כדאיתיה. אשר לא כן דעת מרן ז"ל דפסק כהרי"ף והרמב"ם ז"ל בדין מדדו ביד דאסור בהנאה. לא נחית לחילוק הראב"ד ז"ל דהא אפילו בדלא אפשר להציל ע"י ישראל אוסר בהנאה בנשמט הפקק. מטעם דנגע העכו"ם בידו ביין ממש ודעת לנבון נקל דלדעת מרן ז"ל הרי זה מבואר החילוק בדין חבית שנסדקה לארכה וחבקה עכו"ם. דהו"ל מגע נכרי ע"י ד"א שלא בכוונת ניסוך, שהרי להצלת היין נתכוון כמ"ש שם בב"י. הראת לדעת דלא צדקו יחדיו דעת ז"ל עם דעת הרא"ש והראב"ד ז"ל, והאי כדאיתא והאי כדאיתא.: ודעדיפא מכלהו מה שכתבת בפירוש מ"ש הרא"ש שאין הטירדות שוות. הוא שאם יש שם ישראל להציל לא הוי טירדא. ואם אין שם ישראל להציל הוי טירדא גמורה. אין זה אלא סברת הכרס. שהרי הרא"ש ז"ל צווח ככרוכיא דלא מחלק כלל חילוק זה. ועל מה שהרהבת עז בנפשך לומר על גאון ישראל הרא"ש ז"ל שלא דקדק בדברי הראב"ד. הס כי לא