פרחי כהונה קלח

הש"ע ז"ל בהא מילתא מאי קסבר מר, ונראה להוכיח מדברי ק"ו ז"ל דהוא נמי סל"מ. דאינו אסור אלא היכא דאיכא למיחש לתערובת. מדקאמר מר היה חולב בביתו וישראל יושב מבחוץ אם ידוע שאין לו דבר טמא בעדרו מותר. אפילו אין הישראל רואהו בשעה שהוא חולב ע"כ. ואם הוא דסבירא ליה דאסור משום גזירה לא הו"ל להתיר היכא שאין ישראל רואהו. וכמו שהצריך מור"ם ז"ל בהג"ה להיות הישראל בתחילת החליבה וכמ"ש הפר"ת בדעת מור"ם ז"ל דאיסור חלב הוא משום גזירה. אלא ודאי דסל"מ במקום שאין חשש תערובת גם בלא ראיית ישראל מותר וכמו שהוכיח הפר"ח מסוגייא דהש"ס מדקתני יושב בצד עדדו של גוי מכלל שאינו רואהו חולב. דשמעינן מהכא דלא אסרו חלב גוי אלא כשיש חשש תערובת חלב טמא. דהא בדליכא דב"ט בעדרו התירו. אף שאינו רואהו חולב כלל לא יושב ולא עומד עיי"ש, והכא נמי שמעינן שפיר מדברי מרן ז"ל כמדובר. ומה שכתב וישראל יושב מבחוץ שנראה מדברי קודשו דלא סגי בלא"ה סבר לה כמ"ש המרדכי וכמו שפירש הפר"ח כוונת המרדכי דמיירי שיש באותה העיר בהמה טמאה ואין בעדרו דב"ט. משו"ה צריך שיהיה הישראל יושב מבחוץ ומשמר שלא יביא ח"ט ממקום אחר ויערב. ואין ה"נ דבעיר דלא שכיח דב"ט. גם הוא מרן ז"ל מודה דשרי מכל מקום: מיהו יקשה עלינו ממ"ש מרן בכ"מ פ"ג מהמ"א הטו' בד"ה כתב הה"מ וכו' דחלב של גוי גזרו עליו ואסרוהו סתם וכו', דמשמע דאסרוהו משום גזירה. היפך מה שהוכחנו בדעתו ז"ל בש"ע. ונראה דלא היא ואעתיק לשונו הטהור השייך לענינינו וז"ל נ"ל דכשם שגזרו גזירה על הגבינה של עכו"ם. ומשו"ה אין לה שום תקנה. דלמ"ד משום צחצוחי חלב. כשנתיישנה הו"ל למישרי שכבר כלו צחצוחי חלב ובגמרא משמע דישנה נמי אסורה. וטעמא משום דכיון דגזרו בה רבנן לא פליג במילתייהו וכן נמי אם בשלה עד שהלכו צחצוחי חלב שבה עדיין באיסורה עומדת. ה"נ חלב של גוים גזרו עליו ואסרוהו סתם משום חשש תערובת ח"ט, בכל גוונא אסרוהו ללוקחו מהם ולאכלו בשום ענין. אפילו לעשות ממנו גבינה או חמאה ולבשלם עד שיכלו צחצוחי חלב שבהם. דלא פלוג רבנן בגזירתם ע"כ. דכוונתו ז"ל לאפוקי דלא תימא מה שאסרו חז"ל חלב של עכו"ם במקום שיש חשש תערובת. אינו אלא אם רוצה לאכלו בעיניה כמות שהוא. דאז יש בו חשש תערובת ח"ט. אבל אם עשה ממנו גבינה או חמאה ובשלם עד שכלו מהם צחצוחי חלב. דליכא למיחש תו לתערובת לא אסרו בזה. לזה קאמר מר שחלב של גוי נמי גזרו עליו ואסרוהו סתם בין בעיניה בין ע"י שינוי דלא פלוג וכו'. דומייא דגבינה למ"ד דאסורה משום צחצוחי חלב וכו'. דלפי זה אתי שפיר תשובה על דברי הה"מ. דאיהו ז"ל סבר בדעת הרמב"ם שמותר ליקח חלב מהעכו"ם ולעשות ממנו גבינה או חמאה ולבשלם עד שיכלו מהם צחצוחי חלב. ומרן ז"ל כתב עליו דסתם גזרו שלא ליקח מהם חלב ולעשותו גבינה או חמאה כנ"ל. אבל ליכא למימר דמ"ש וגזרו עליו סתם. היינו בין דאיכא חשש תערובת ח"ט. בין דליכא חשש תערובת. שאין זו תשובה מעין דברי הה"מ דלא מיירי בהכי: תדע דנקט טעם גזירת גבינה משום צחצוחי חלב ולא נקט טעם מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה. שהוא שכתב הרמב"ם שם. אלא היינו טעמא דסל"מ דלהאי טעמא לא דמו גזירת חלב לגזירת בגבינה. דבגבינה אפילו העמידוה בעשבים אסורה כמ"ש הרמב"ם שם. וחלב ש"ג אינו אסור אלא היכא שיש חשש תערובת חלב טמא. משו"ה נקט טעמא דמשום צחצוחי חלב שאפילו לאחר בישול אסור. וה"ה בחלב. אך אוסיף להביט במ"ש הגאון חת"ס ז"ל סי' ק"ז דהכ"מ כתב להדיא דחלב הוא דבר הנאסר במנין. ואחר לחיכת עפר רגלי ק"ו לפי מה שכתבנו בעניותין בכוונת מרן בכ"מ אין מקום להלום בדבק"ו דחלב נאסר במנין: ברם אכתי תקשי סוף סוף אם איתא דדעת מרן ז"ל כן דלא נאסר חש"ג אלא במקום שיש חשש תערובת א"כ הו"ל למישרי בכי האי גוונא שכתב הה"מ בלוקח חלב מהעכו"ם ועשה ממנו גבינה או חמאה ובשלם עד שהלכו מהם צ"ח דתו ליכא למיחש לתערובת חלב טמא י"ל דכיון שנאסר החלב במקום שיש חשש תערובת. שוב אין לו תקנה ע"י קפיאה ובישול וכמ"ש הרשב"א ז"ל בת"ה הקצר שאעתיק דבריו לקמן בסמוך, דמרן ז"ל בכ"מ אזיל בשיטתיה וכמ"ש נמי בב"י שם: איברא דאעיקרא דדינא פירכא. דלפי דברי הרשב"א הנז' ומרן ז"ל ש"ג אין לו תקנה הם נגד סוגיית הש"ס שהבאנו לעיל דקאמר אי בעי ליה לגבינה הכא נמי. דנראה שאם רוצה לעשותו גבינה היה מותר ולפי דעת הרשב"א ומרן ז"ל הרי אין לו תקנה לא לגבינה ולא לחמאה ואף לפי המסקנא דקאמר השתא דאתית להכי בגבינה נמי איכא דקאי ביני אטפי. דמשמע דליכא איסורא בגבינה אלא משום צחצוחי חלב דקאי ביני אטפי. הא ליכא צ"ח מותר בגבינה. ואי משום הא הרי מצינו תקנה לזה כמ"ש הרמב"ם שם הט"ז בחמאה הנלקחת מן העכו"ם שיכול לבשלה עד שיכלו צ"ח ומותרת. וה"ה והוא הטעם נמי בגבינה שיכול לבשלה עד שיכלו צ"ח ומותר. ולפי דברי הרשב"ם ומרן ז"ל דבכהאי גוונא ל"מ לה בישול. ונראה ליישב עפ"י מ"ש הה"מ שם. דלדעת הרמב"ם ושאר גאונים ז"ל בדין איסורי מאכלי עכו"ם לא החמירו בהם יותר מדם וחלב. ובכולם הולכין בהם אחר נתינת טעם. חוץ מן הגבינה שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה ודבר המעמיד לא בטיל. וכמבואר בדברי הרמב"ם שם הי"ג וט"ו וט"ז. אבל לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל אין הולכין באיסורין אלו של עכו"ם אחר נתינת טעם דחכמים ז"ל רצו להרחיק מאכליהם ולא אמרו שיהיה