פרחי כהונה קכב

עלי וכו' לאו דוקא הוא. שהרי הרמב"ם והטור והש"ע השמיטו תיבות אלו חטין יש לי וכו'. והיינו משום דברירא להו דלאו דוקא קתני: ואם יבוא לטעון הלוה שלא היו לו מעות לחאסאני העמדת מלוה כדי לפטור את עצמו. והמלוה אינו מאמינו. הנה נתבאר בתשובת הרא"ש כלל ק"ח סי' ט"ו וכתבו רבינו הטור בסי' קס"ב וז"ל הלוה לחבירו חטין ועשה עליו שטר בכך וכך סאין. וטען הלוה שאין לו לפרוע לו אלא דמי החטין כשעת הלואה אם יברר המלוה שיצא השער בשעת הלואה או שהיה לו ללוה אפילו סאה אחת. צריך שיתן לו חטין אף אם הוקרו וא"ל יכול לברר. ישבע הלוה שלא היה שער בעיר וגם לא הי"ל חטין וישלם דמיהן כפי ההלואה עכ"ל. וכ"פ הש"ע. וכתב בב"י אין להקשות דכיון דחוב בשטר הוא. הול"ל ישבע המלוה. די"ל כיון דטענת הלוה לא הויא באומר פרעתיך. אלא אומר לו לא נתחייבתי לך מעולם תוספת מה שנתייקרו החטים ולשון השטר אין מוכיח אם היו ללוה חטים בשעת הלואה או אם יצא השער ואם לאו: הילכך לענין תוספת מה שנתייקרו החטים הויא מלוה על פה וישבע שלוה ויפטר עכ"ל. וכ"כ לקמן בסי' קס"ט עמ"ש המרדכי בפרק השולח באחד שתובע מחבירו ר' דינרים. והלוה משיב שאינו חייב אלא ק' כי הלוהו ק' במאתים ברבית קצוצה. והמלוה משיב שעשה עפ"י ההיתר (עיין ד"מ אות יג' שם) שנאמן המלוה בלא שבועה ע"כ וכתב ב"י וצ"ל דשטר או משכון היה בידו, ולפיכך נאמן המלוה. אבל אם היה מלוה על פה. פשיטא דאינו נאמן להוציא ואפילו בשבורה עכ"ל וכ"פ מור"ם בהגה סי' קס"ט סכ"ה משם סברת ב"י כשהמלוה בא להוציא מן הלוה, במלוה ע"פ הלוה נשבע ופטור. ובמלוה בשטר המלוה נשבע ונוטל ע"כ ועיין בט"ז ס"ק לז' ובנקה"כ ובש"ך ס"ק פ"א נמצאת אתה אומר גם בנדו"ד אפילו יש ביד המלוה שטר שיש לו על הלוה ת' צורוס חאסאני. אם לא בירר המלוה שהיו לו ללוה מעות לחאסאני כנגד מה שפסק עמו כיון שאין לשון השטר מוכיח שהיו לו. הוה כאומר מעולם לא נתחייבתי לך יוקר התוספת מה שהוקרו המטבעות. והו"ל מלוה על פה והלוה נשבע ונפטר כפסק תשובת הרא"ש ז"ל: ותבט עיני בשור'י מה שהקשו הט"ז בסי' קס"ב סק"ז והש"ך בסי' קס"ט סק"פ. מה שפסק מרן בס"י קס"ב דהלוה נשבע ופטור. אהא שפסק רמ"א בסי' קס"ט סכ"ה משם ב"י דהמלוה נשבע ונוטל. וכל אחד מתרץ לטעמיה דהט"ז כתב שאני התם דסי' קס"ט בהלואת מעות יש הרבה היתירים המצויים. סברא הוא דלא שביק התירא ואכיל איסורא. משא"כ בס"י קס"ב בהלואת פירות שאין היתר אלא ביש לו או שער שבשוק. ומצוי הרבה ששניהם אינם. על כן יברר דוקא אמנם הש"ך בנקה"כ השיג עליו וכתב שתי' זה דחוק והעיקר כמבואר בתשובת הרא"ש שממנו מקור דין זה נכתבו בש"ך סי' קס"ט סק"פ. דהא דסי' קס"ט איכא ודאי איסורא. וסליק אדעתיה למיעבד בהיתר משום דלא שביק היתירא וכו'. אבל בסי' קס"ב לא סליק אדעתיה שיוקרו החטים כדי שידקדק שיהיו לו חטים בשעת הלואה ע"כ. ובעיני יפלא מה מקום לקושייא זו אחר המחי"ר מהדר"ג ז"ל הרי מפורש בהדייא בב"י כמש"ל דהכא בסי' קס"ב הוייא ליה ההיא תוספת מה שנתייקרו החטים. מלוה ע"פ וישבע הלוה ונפטר והתם בסי' קס"ט כל המאתים שתובע המלוה כתוב בשטר להדייא, ומלוה בשטר המלוה נשבע ונוטל. ותו לא קשה ולא מידי. וצ"ע. ונראה לומר דקושייתם ז"ל קאי אמה שפסק בש"ע סי' קס"ב דהמלוה צריך לברר דהיו ללוה חטים וכו' ואלו בסי' קס"ט סכ"ה פסק שהמלוה נאמן בלא שבועה דבהיתר הלוהו וא"צ לברר וע"ז תירצו מר כדא"ל ומר כדא"ל. אבל מדברי הרב"י לא שמענו אלא החילוק לענין שבועה אמאן רמייא אם על המלוה או על הלוה כאמור: איך שיהיה נראה דאף לדבריהם ז"ל גם בנדו"ד מישך שייכי חילוקים הללו. דלפי חילוק הש"ך הכא נמי לא סליק אדעתיה שיוקרו המטבעות לחאסאני כדי שידקדק שיהיו לו מעות בעין כשיעור הלואתו. ואף שכתב מעכ"ת שבאותה שעה התחילו להתייקר מעות לחאסאני. מ"מ לאו כ"ע דינא גמירי שידע המלוה שהיתר פיסוק זה תלוי ביש לו. ואף לפי חילוק הט"ז הכא נמי במעמיד הלואתו אין לו היתר אא"כ יש לו כל מה שפסק עמו. וזה אינו מצוי כל כך שיהיו מעות לחאסאני מזומנים בידו. וקרוב לומר שלא היו לו ועיין בחות דעת בביאורים סי' קס"ב שהקשה על חילוקי הט"ז והש"ך הללו וחילק עוד חילוק אחר ואין מקום להאריך ודי בזה: עוד זאת למודע"י אני צריך. אם כל המעשה הזה נעשה עפי' ההיתר, שדינא הוא שחייב לשלם מעות לחאסאני אף אם נתייקרו. אם בשבא לפרוע לא נמצאו בידו לחאסאני בעין. באנו למחלוקת רשב"ם ור"ת דאיתא בפ' הרבית דף סג' שמעת מינה מדרבי או־ שעייא איתא לדרבי ינאי דאמר רבי ינאי מה לי דמיהן ופליג עליה רב ואמר מה הן אמרינן. מה לי דמיהן לא אמרינן. ופסק הש"ס כרבי ינאי. וכתבו התו"ס ד"ה דאמר. דרשב"ם פירש דבפוסק על הפירות והגיע זמן למכור ובא ותובע ואין לו. מקבל דוקא פירות. אבל מעות אסור לקבל. והקשה עליו ר"ת מהא דהגוזל קמא דף קנ"ו גבי רב כהנא זבין כיתנא ואייקר זבנוה מרוותא קמאי. א"ל לרב אישקול זוזי. א"ל אי כד מזבני אמרי כיתנא דכהנא הוא שרי. וא"ל אסור. רב לטעמיה דאמר אין עושין אמנה בדמים, משמע לדרבי ינאי שרי למישקל זוזי ע"כ, וכתב הרא"ש דהעיקר כפירשב"ם עיי"ש. וכן דעת מרן הש"ע לפסק הלכה שכתב בסי' קע"ה ס"ו הפוסק על הפירות ונתייקרו