פרחי כהונה קכא

כמ"ש רש"י. א"כ כל שלא חזר אם אכלן משלם אחרים תחתיהן וכמ"ש התוס' והכא נמי כיון שהיו מעות לחאסאני ביד הלוה בשעת העמדת המלוה עליהם וקנאם המלוה. והרי הם ברשותו. אם הוציאם אח"כ הלוה משלם אחרים. ואין כאן איסור סאה בסאה. דהכא חשבינן ליה מכר וכמ"ש התוס': והא דאמרינן אם יש לו מותר. פסק הרמב"ם שם צריך שיהיה לו כשיעור מעותיו וכו'. וכ"כ הרמב"ן ז"ל והוא דיש לו כל מה שפסק על עצמו. ולא אמרינן בכי הא יש לו טיפה אחת לוה עליה כמה טיפין. והרשב"א ז"ל יהיב טעמא למילתיה. משום דבלוה כל שיש לו טפה ולוה עליה כמה טפין. רואין כאלו לוה טפה כנגד טפה שיש לו. וכשהם שתים לוה שתים וכן לעולם. משא"כ לומר במוכר וטעם נכון הוא. כ"כ בשמם הנימוק"י וכ"כ הה"מ שם וכ"פ הטור והש"ע וכן פירשו הט"ז והש"ך וכה"ג בנדון דשאילנא עליה צריך שיהיו לו ארבע מאות צ'ורוס חאסאני מעות בעין. כמו שהעמיד הלואתו עליהם. ולא מהני אם יש לו מעות פראנציץ שיעור שיכול לקנות בהם מטבע לחאסאני כפי מ"ש הרב"י בסי' קס"ג עפ"י מ"ש רש"י וז"ל ומיהו היכא דאין לו לאו כאיסרו הבא לידי הוא. דהיכא דיהיב ליה זוזי פוסק אעפ"י שאין לו דיכול זה לקנות במעות שקיבל. אבל זה אין בידו במה יקנה ודמי לרבית עכ"ל משמע דדוקא ביש לו חטין שרי. אבל אם אין לו חטין אעפ"י שיש לו מעות כיון שזה לא נתנם לו עכשו אסור וכ"כ הרמב"ם אין לו אותו המין אסור. וכ"נ מדברי רבינו ירוחם ומדברי רבינו הטור. והרא"ש שכתב אין לו חטים ולא מעות אסור הרי שהתיר ביש לו מעות דחשיב כיש לו פירות אם יצא השער. אולי הגהה היא ואינו לשון הרא"ש. וראיה לזה שברמזים לא הוזכרו אלא חטין ע"כ עיי"ש. ועיין נושאי כלי הרא"ש מ"ש בזה דהעיקר כדברי הב"י ז"ל. ומ"ש הט"ז שם סק"ד להתיר ביש לו מעות ג"כ. הרי סיים דבריו וכתב דלהלכה כתב כן ולא למעשה כיון שהרב"י ז"ל מחמיר עיי"ש. וכ"כ הש"כ משם ב"י וד"מ וב"ח. ועיין מ"ש הרב עצי לבונה על הש"ך סק"א דאעג"ב דסאה בסאה מותר כשיצא השער אף כשאין לו מעות כלל היינו כמ"ש הרא"ש דשאני סאה בסאה אם יצא השער דשרי כדשרו עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח. משום דלא מיתחזי כרבית. משא"כ בהלוהו מעות לא מהני יצא השער אף ביש לו מעות ויכול לקנות בשוק. רק צריך שיש לו חטים דוקא. משום דבהלואה לא קני המלוה החטין אף שיצא השער כיון דליתא ברשות הלוה ומה מועיל דהוה יכול לקנות במעות כיון דעדיין לא קנו. ובמאי קנה המלוה רק אם יש לו חטין אז קנה לענין מי שפרע כמו שפירש"י ע"כ עיי"ש. וא"כ הוא הדין נמי בנדון זה צריך שיהיו בידיו דוקא מעות לחאסאני בשעה שהעמיד הלואתו עליהם. ואז קנה המלוה לענין מי שפרע מיהת. וברשותו מוקרו ובלא"ה לא. וכמ"ש מעלתו ופשוט: אך אוסיף להביט אם נאמן הלוה לומר שהיו לו מעות לחאסאני בשעה שהעמיד המלוה הלואתו עליהם. והנה כתוב בהגהת מרדכי פא"נ וז"ל וכולן יש לו מותר פירש רבינו חננאל דאם אומר המוכר יש לי פירות נאמן וא"צ להביא ראיה ע"כ. והביאו הרב"י בסי' קס"ג וכן פסק מור"ם בהגה ס"א ואין ראיה לסתור ממ"ש הט"ז סי' קע"ג סק"ט שכתבנו לעיל. וז"ל עוד ראיתי להזכיר מה שיש נוהגין לעשות היתר שהלוה כותב לו שמוכר לו איזה סך כסף וידוע שאין לו אותו סך. רק שהמלוה סומך על מה שהוא מודה שיש לו אותו סך. זה נ"ל איסור דאורייתא. דמה מהני הודאה לשקר להפקיע איסור דאורייתא. דנהי דיש בהודאה כח לחייב עצמו ממון מה שאינו חייב אבל חלק גבוה מי ימחול ע"כ. וכ"כ הלחה"פ בק"א שהרב ח"מ קורא תגר על זה וכו' עיי"ש. וכ"כ באה"ט בשמם, דאינהו מיירי ביודע בבירור שאין לו והוא מודה שיש לו דודאי משקר וכמו שהביא ראיה משם רמ"א בהגה סי' קס"ט סי"ח וז"ל נאמן הלוה לומר שיש לו משכון מעכו"ם וא"צ להביא ראיה לדבריו אם לא שאינו מוחזק בכך דאז ודאי משקר ע"כ. משמע דבגברא דאמיד בודאי ואפי' מסתמא נאמן לומר שיש לו ואין צריך להביא ראיה: והיכא דנאמן לומר שיש לו. מהני אפילו לא אמר בהדיא למלוה. כמ"ש הנימוק"י בריש הזהב גבי עובדא דרב אוזיף דינרי וכו' וז"ל שמעינן מהכא דכל כה"ג שיש לו דינרים, אפילו לא אמר בהדיא שרי. וטעמא דכל שיש בידו שרי. משום דמעכשו אלו שבידו הם נקנין למלוה. וכשהוקרו הוי כאלו ברשותו הוקרו וכו' והביאו הרב"י בסי' קס"ב וכתב עליו ולא ידענא מאי קאמר פשיטא. ותי' דנ"ל דלאו למימרא דאי לא עבד אדעתא דלישלם ליה ממה שיש לו עכשו אסור. דהא כשיש לו טיפת יין דלוה עליה כמה טיפין, ליכא למימר שדעתו לפרוע מאותה טיפה. דא"כ בעם הארץ דלא ידע ליתסר אלא עיקר טעמא משום דכיון דמדרבנן הוא בטעמא כל דהוא אקילו ביה ע"כ. וכן הוא דעתו בש"ע שם ס"ב שכתב אם יש לו וכו' לוה עליה כמה סאין לפרוע סאה בסאה וכו'. וכמ"ש הט"ז והש"ך בדעת הש"ע דלא בעינן שיודיעו שיש לו. אלא שהב"ח חולק על הב"י וכתב דבעינן ידיעת שניהם גם ביש לו אכן הט"ז הכריע כהב"י והש"ך ג"כ כתב דאף לדברי הב"ח היינו לכתחלה. אבל לוה היה לו מעט מאותו המין אעפ"י שלא היה דעתו לכך שרי וחייב לשלם וכן משמע לכאורה דדברי הרא"ש שיובא לקמן בסעיף ה' ע"כ. וא"כ הוא הדין והוא הטעם נמי במעמיד הלואתו וכו' אם יש לו מותר. אעפ"י שלא אמר לו בהדיא שיש לו וכ"כ הפ"ת בסי' קע"ג סק"ז משם שו"ת יריעות האהל בענין להלוות על זקוקים וכו' ומיהו היכא דיש לו מותר. אף שהלוה אינו יודע. משום דמקולי הדברים אמרו כאן וכו' עיי"ש. ואף דבברייתא דרבי אושעיא קתני בהדיא אמר לו חטין יש לי צא ועשר