פרחי כהונה קג

עור ובשר. מ"מ אסור. דשמע יצא לחוץ. דבכה"ג לא שייך למימר איתא דיצא לחוץ וכו'. דאדרבה סברא להיפך לומר שיצא לחוץ. וכן משמע לישנא דקאמרי הפוס' וחזר ונקשר וכו' משמע שחזר למקומו הראשון וכן משמע מלשון הסמ"ק דקאמר ונתרפא וכו' עכ"ל מוהריק"ו ז"ל ועיי"ש: והנה הב"ח ז"ל בתשובה סי' קל"ט כתב דכל דלא ידעינן שיצא לחוץ אין לאסור כלל אפי' השברים מונחים זעג"ז ומ"ש מוהריק"ו ראיה מדנקטו הפוסקים וחזר ונקשר. דמשמע שחזר השבר למקומו הראשון. איכא למימר דלא נקיט לישנא דחזר. אלא לומר שנקשר יפה בטוב, דכאשר היה חזק בראשונה כך חזר ונקשר בחוזק אבל לעולם אף במונחים זעג"ז. נופל עליו לשון חזר ונקשר. כיון שנקשר יפה עיי"ש. אך מ"מ אין לנו עסק בזה. מאחר שפסק מרן הש"ע ז"ל כדעת מהרי"ק ז"ל דלא מהני במונחים השברים זע"ז אלא בעינן שיתחברו שבר אל שבר יחדיו ידובקי במקומם הראשון הכי נקטינן ברם אנהרינהו לעיינין במ"ש במסקנתיה וז"ל ועוד נראה דכל משא ומתן בזה. אינו אלא היכא דאיכא נקב בבשר אבל היכא דליכא שום ריעותא בבשר. אף מהרי"ק מודה שמותר. ואעפ"י שאין השברים מדובקים יחדיו כבראשונה ושרי ע"כ: וכ"כ הרדב"ז בחדשות סי' שצ"ג וז"ל ולענין מ"ש מהרי"ק ז"ל שאם לא חזר השבר למקומו ממש שהיא טריפה. מסתברא לי שאין הדברים אמורים אלא בזמן שהבשר משונה קצת מבחוץ או מבפנים. דרגלים לדבר שלא נתרפא יפה יפה. אבל אם הבשר לא נשתנה ממראיתו כלל. לא מבחוץ ולא מבפנים. אעפ"י שהעצם מורכב קצתו על קצתו כשרה. דודאי נתרפא יפה. דאי לא תימא הכי. הני הוא מכחיש את המוחש. שהרי אנו רואין דבר זה לעין. כמה בהמות ועופות ובני אדם יארע להם כזה ויחיו שנים ארוכים. ואנן קיי"ל דטריפה אינה חיה י"ב חדש אלא ודאי לא אמרה הרב אלא היכא שעדיין יש שינוי מראית הבשר. ואם תאמר לגמרי אמרה לא צייתינן ליה לאבד ממונם של ישראל בכדי ע"כ. וכ"כ מהריק"ש ז"ל בתשובות אהלי יעקב סי' ס"ו בדעת מהרי"ק עיי"ש: וכ"כ הש"ך בס"ק יד' דגם מוהריק"ו גופיה דאסר עד שיתקשר שבר אל שבר יחדו ידובקו. היינו דוקא כשיש ריעותא בבשר. כדמשמע מלשונו שכתב וקרם עליו בשר וכו' כמ"ש בב"י וכו' אבל לא כשהבשר והעור יפה ואין ניכר ריעותא בבשר. ודלא כמשאת בנימין דמחמיר לעצמו ולא לאחרים ע"כ: וכ"כ הפר"ח ס"ק לב' שהרבה להשיב על טבחי מתא שמשתבשים להטריף בנשבר עצם הקולית ונקשר ולא חזר השבר למקומו הר"א. אף כשהעור והבשר שלם ויפה. לפי שיש הוכחה שיצא לחוץ. וזה יצא להם מתשובת מהרי"ק כנ"ל. וכתב שאם באנו לחוש כשלא נקשר יפה דילמא עלה קרום ובשר מבחוץ ע"כ באבר הנשבר לא היה לנו להתיר כשעו"ב חופין את רובו. זולת כשנשבר קמן. הלא"ה היה לנו לחוש דילמא זה ימים שנשבר והעלה קרום מבחוץ. והרי ריעותא לפנינו שהיא שבורה. ופשיטא שהי"ל להטריף מספק. ובש"ס לא קאמר אלא שכל שעו"ב חוא"ר כשרה ולא קמפליג בהכי. ואף לרשי' ז"ל שמחמיר טפי ומטריף ביוצא דרך נקב אינו אלא כשידוע שיצא. אבל מספיקא אחזוקי ריעותא לא מחזיקינן. אף שהדבר קרוב שיצא. והיינו טעמא דמכשר לדידיה כשעו"ב חוא"ר. וא"כ כ"ש לדידן דאית לן להכשיר אם העור שלם ויפה מבחוץ כשאר העורות. אף כשהעצם שבור מבפנים ועדיין לא נקשר וכ"ש כשחזר ונקשר אעפ"י שלא נקשר יפה. ומהרי"ק מיירי בתרנגולת דהוה מספקא לן בה. אם יצא העצם לחוץ או לא דבההיא חידש ר"ת שאם נקשר הויא הוכחה שלא יצא לחוץ. ובהא כתב מוהריק"ו דכל שלא נקשר יפה אכתי הספק במקומו עומד. ואעפ"י שאח"כ עלה קרום ובשר אין דבר זה מוציאנו מידי ספק אבל כשבא לפנינו בעור שלם מבחוץ. בכל גוונא יש להכשיר. ופשוט הדבר כך הלכה מכאן ולהבא. וכך אני מורה ובא בפשיטות. בין בעצם שנחרף בשבירה בין באיסור אבר המדולדל. כיון שהעור שלם מבחוץ יפה. לא שאני לן בין אם חזר ונקשר. אעפ"י שלא נקשר יפה בכל גוונא אני מכשיר. ודברים ברורים הם עכ"ל: גם בשו"ת הרב חכם צבי ז"ל סי' נ"ח נשאל ע"ע זה והשיב דאף דפשטיות דברי מהריק"ו נראין אף באין ריעותא בבשר ובעור וכו' מ"מ יש להעמיס בדבריו. דבאיכא ריעותא הוא. מדכתב וקרם עליהם עו"ב וכ"ו כדכתב הש"ך. ובודאי גם מהריק"א מתיר בזה בפה מלא בספרו הארוך והקצר בעור ובשר שלם ואין בהם ריעותא, שהרי הוא מתיר בפירוש בס' ה' אפי' בודאי יצא לחוץ אם עו"ב חוא"ר. וכדברי התו"ס והרא"ש שפסק כמותם בב"י והא דמייתי ההיא מדברי מהרי"ק דבעינן שאשי"י. היינו היכא דאין עו"ב חוא"ר. דהתם נמי כשר א"ל יצא לחוץ וזה ברור גם מורמ"א דעתו כן כמ"ש הש"ך. וסיים דרך כלל נלע"ד דיש מקום טוב ושיטה מרווחת להקל במקום שאין ריעותא בעו"ב כלל והם שלימים ובריאים מכל צד. וכדברי האחרונים ז"ל המקילים עכ"ל. והמחב"ר ז"ל אות כ"ה כתב שמהר"י זיין בשו"ת מטה יוסף ח"ב יוד' סי' טו"ב השיג על הפר"ח. והרב מר חמיו שם סי' י'ח חיזק דברי הפר"ח וחזר מהר"י זיין סי' יט' והסכים להלכה וכו' עיי"ש: הא קמן אמבוהא דספרי דסברי מרנן. דהיכא שאין ריעותא בעור ובבשר והוא שלם ויפה מבחוץ. דעת מהריק"ו ומהריק"א ז"ל להתיר בפשיטות אעפ"י שלא נתחברו השברים שבר אל שבר יחדו ידובקו: האמנם כל זה בהני"ח אם בא העצם עודנו חי בלתי מבושל או אפילו מבושל והוא מכוסה עדיין בבשר. שאז ניכר שאין הבשר ממוסמס והוא שלם ויפה אולם אם לא בא לפני המורה. עד שנאכל כבר הבשר