פלפולא חריפתא על בבא מציעא ט

פרדס וכו'. כדכתיב בשיר השירים פרדס רמונים אבל פרדיסא דבלשון ארמי הוא כרם כדאיתא לקמן ההוא גברא דקביל פרדיסא מחבריה בעשרה דני חמרא וכן באיזהו נשך דמשכן ליה פרדיסא פירש רש"י כרם:

ואפ"ה דוקא משום האי טעמא. דהא רבינא מתרץ למילתיה אמתניתין:

אבל אם א"ל חוכר למחכיר כו' והכי תניא בתוספתא כו'. תימה למאי דמסיק רבינו דל"ש בין אמר מחכיר לחוכר או חוכר למחכיר דלעולם לא הוי קפידא אלא כשעומד בתוכה ואומר בית השלחין זו כו' א"כ היכי מחייבינן הכא למיהב ליה אחר והא לא קפיד כלל ובטור סימן שכ"א כתב לדי"מ בשם הרמ"ה ושהרא"ש חולק וכתב דבתוספתא משמע כדברי הרמ"ה ובקיצור יש שערוריה ואין בידי לתקן:

וכן האשה כשתבא לגבות כו'. עיין בפרק מציאת האשה:

ה"ג ואי אמר כתובו לה בכתובתה ארבע מאה:

ולאו מטעמיה. דשעורא דראויה לעשות איתא בכלל אלפא זוזי וכו':

במאתן דינרין גרסינן ול"ג זהב כדאיתא בפרק גט פשוט דדינרין של כסף ודינרי הן של זהב:

אשתכח דקא מפסיד ה'. ומסיים הרי"ף תרי עיסקא וחד שטרא פסידא דלוה דאתו תלתין דאגר ומלו להנך תלתין דפסידא ושקיל מלוה קרנא דיליה ולא שקיל לוה כלום דאילו איכתיבו בתרי שטרי הוה לוה שקיל חמשה דינרין רווחא והיינו פסידא דלוה דהשתא לא שקיל מידי:

ואי א"ל הב לי פלגא רווחא ופלגא קרנא גרסינן וצריך לומר דרוצה להביא לנותן העיסקא שיפטרהו מחלקו שיקח הוא. וכן לקמן דקאמר דרינא בהדך מיירי נמי שהנותן יפטרהו גם מזו באופן שכל מה שיגיע עליו יפטור הנותן להלה ממנו:

מזלא דבי תרי עדיף בכולהו ה"מ למימר הכי אלא דעדיפא מיניה קאמר בהו. תוס':

והוא הנכון. הרי שדחה פי' הרי"ף מהך מימרא ותימה קצת דבס"פ כל הגט כתבו בשם ר"ת להלכה:

איקום ואיבור גרסי':

א"ר יוסי בר חנינא. הוא אמורא:

היה נושא משוי בראשו כו' המוציא זבל כו' אפי' מטפחת שלהן כו'. מייתי לכולהו בפרק מי שמתו ושם פירשתים בס"ד:

ואמתני' קאי. וליתנהו להנך ברייתות וכן השמיטום הרמב"ם והטור סימן שכ"ב ומ"מ ודאי צ"ע למה נדחו הברייתות מהלכה וכן המגיד בפ"ח מהל' שכירות כתב שצ"ע:

פרדיסא. עיין מה שכתוב לעיל בריש פירקין:

ה"ג רב הונא אמר רב אסור:

ומשתמש בו. כמו או משתמש בו וכן פירש מהר"ו כ"ץ:

אם לא סייע אותו ולא ראהו משתמש בו. כך היא הגירסא בטור סימן קע"ה:

ולא מסתבר כלל שיוכל לסלקו לעולם כו'. וכתב הכסף משנה שא"א לפרש כן דברי הרמב"ם שהרי מטעם שאם אתה אומר כן שיכול לסלקו לזמן מרובה לא יוכל זה למכור קרקעו כתב שאם בן המצר במדינה אחרת אינו יכול לסלקו אלא ודאי דהרמב"ם הכא מיירי כשתוך זמן שיוכל לסלקו דהיינו שיעור דרב האי והרי"ף ראוהו בונה או סותר וכו' ואח"כ תבעו לדין אע"פ שהוא תוך זמן שיכול לסלקו איבד זכותו אבל אחר זמן שיעור רב האי והרי"ף אינו יכול לסלקו אפילו לא ראוהו בונה וסותר וכו' וכן נראה מדברי הרב המגיד והריב"ש שכך פי' לדברי הרמב"ם עכ"ד:

ולא תבעי' כו'. לקמן כתב בענין אחר בשם ר"י ברצלוני אבל בטור מסיק כרב האי:

דקנין המצרן אינו אלא סילוק ומחילה. דייק למימר סילוק דאי מחילה בלבד הא מסקינן לקמן בפירקין דמחילה אין צריך קנין אלא הכא לאו מחילה לחוד איכא אלא סילוק זכות שיש לו באותו קרקע וכדמסיק:

יהיב המצרן זוזי ללוקח לאלתר. והיינו כשאין המוכר מקפיד מלהמתין לאחר כמו ללוקח אבל כשמקפיד ודאי דלא וכמ"ש הב"י בסוף סימן קע"ה בשם הרמב"ן והרשב"א וכבר נכלל זה גם כן בלשון רבינו:

אין אונאה לקרקעות. עי' בס"פ הזהב:

ואי בינונית. כלומר ששוה לשאר שדות הסמוכות לה. בגמ' גרסי' ואי לא:

פעם שנית. קרקע אחרת שבין זה המעט ובין קרקע המצרן:

ויש לו דין מצרן. כלומר על הקרקע שקנה בפעם שנית וכדין מצרן א' מן המצרנים שקדם וקנה שזכה כדלקמן בסוף דיני המצרנות:

כדאמרי' לעיל כו'. כלומר אע"פ שדמים המפורשים בשטר הם יותר מדמי שוויו:

אין לו להודיע למצרן שמא בתוך כך ימלך הלוקח. ואף על גב דלא ניתקן דינא דבר מצרא על המוכר וכדמוכח לקמן בסמוך זבין לעובד כוכבים וכו' כתב מהר"ו כ"ץ דמ"מ דרך המוכר שהוא מודיע למצרן בשביל טובתו כי אין המוכר יכול למכור בטוב עד שישאל פי המצרן דאיניש דעלמא ירא לקנותו כי יבא המצרן אח"כ לסלקו:

והוא שיוכל למכור לישראל באותן דמים. ולא כתב כן בפרק הגוזל בתרא וכמו שכבר כתבתי שם ועיין בפרק לא יחפור:

כיון שיש לו חלק בכל השדה. ולעיל גבי זבין ביני אחי פי' רב האי כי אפייס את חבירי שיתנו לי סמוך לו ולא סגי ליה בהכי שיש לו חלק בכל השדה משום דהתם השותף מסלק למי שקדם וקנה והכא הוא קדם וקנה והמצרן רוצה לסלקו:

ה"ג שכך ניתנו לו ואין רשאי. וכן לשון הטור:

כמו יומו או קרוב. דלא כרב האי דלעיל גבי א"ל איזול ואזבין ושם כתבתי דהטור הכריע כרב האי:

ותחזור. פירוש לכשתצא מתחת ידו תחזור וכו':

אין לך אלא דמי עצים. שאינם ראוים לנוטעם במקום אחר כמ"ש התוספות ועוד פירשו ע"ש:

ולאו מלתא היא. דרב יהודה לא אמר דבר זה מעולם אלא להפחידם אמר כן. כ"כ התוס' דכדי לסלק ממנו תרעומות היה אומר כן והדין בלאו הכי כמותו אלא שחשש שלא יתרעמו עליו לכך אמר כן וכיוצא בזה אשכחן בפ"ב גבי ר' ישמעאל בר' יוסי דף ל' ע"א:

לאחרים. והקונה ירד ויעשה ויאכל רש"י:

ואין חולק אלא בפירות. נמצא שלא יוכל למכור כלום לשהקונהו ילך ויעשה בו. וא"כ בעל הקרקע יצטרך לאריס לכל הקרקע והלכך שקיל אריס תילתא דאינון ד' סלעים:

כולה למשכיר התם ה"ג ברי"ף:

מלוה נאמן עיין בס"פ דלעיל גבי מאן דאוגר ליה ביתא לחבריה לעשר שנין כו':

א"ל איבעי ליה למחויי. בגמ' וברי"ף גרסינן א"ל התם תקינו ליה רבנן דמרי ארעא יהיב טסקא וכרי כריא ארעא דלית ליה כריא ולא יהיב טסקא מאי א"ל איבעי כו':

אפילו השביחו יתומין בע"ח גובה את השבח. לא מסוק הכי לעיל בפרק קמא ובסוף השטה כחב רבינו דלעיל בפ"ק האריך. וגם הך דהכא בכלל:

כשיעור שבחייהו אי בעו או יהבי ליה זוזי ומסלקי ליה כיון דלא הויא ארעא אפותיקי אבל אי שויא ניהליה אפותיקי כן לשון הרי"ף:

לית ליה הוצאה אלא כנגד שבחא. ומסיים הרי"ף ואי הוה שבח יתר על הוצאה שקיל לוקח הוצאה מבע"ח ושבת ממוכר שכן כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואידכי ואימרוק ואישפי זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון ויתמי שקלי להוצאה מבע"ח ושבחא ליכא ממאן דשקלי ליה:

פירוש מעות. דפריעת הפועל בזוזי כדפסי' רבינו בשם ר"ת בפ"ק דב"ק גבי ר"ה אמר או כסף כו':

נ"ל דה"ג אלא שלחני מקיף לבעה"ב וכיון שהשלחני יכול לחזור בו וכו'. עד והלכה כרבה דמתניתין דייק כוותיה והא דאמרינן בירושלמי גבי חנוני וכו' עד ואין הלכה כרב ששת':

כי השלחני נתחייב לפועלים וכו'. וה"נ מצינא לפרושי פלוגתייהו בגמ' דידן וכן פירשו התוס' בפי' קמא אבל לרבינו אין נראה לפרש דרב ששת יסבור שיהא חייב מדין ערב כיון שאנו יכולין לפרש טעמא דרב ששת משום מחילה ובירושל' הוא שמוכרחים אנו לפרש טעמא דערב מדאמר דאין לפועלים על בעה"ב כלום:

ולא משמע דאיירי בקנין אלא בדבור בעלמא. ומ"מ יש לדחות דדלמא התם היינו טעמא שאמר לעשות דבר ושע"י כן יפטר דאמר הניח על גבי קרקע או זרוק לי חובי והוא הניח או זרק מש"ה פטור שע"י מעשה שא"ל לעשות רוצה לפוטרו ומכיון שעשה מצותו קיים דברו ונפטר ואין זה ראיה למוחל בסתם בלא שום תנאי שיהא פטור בלא קנין:

משום שלא יסרבו מלקיים הפשרה. וז"ל התוספות הקנין עושין קודם שישמעו שיקיימו דברי הפשרנים דבלא קנין יוכלו לחזור בהן כשישמעו הפשרה עכ"ל ונראה לי לפ' דהא דאמר כשישמעו היינו קודם שישמעו וטעמא רבה איכא שאין הפשרנין כמו דיינים שכופין את האדם לדון אבל פשרה אין בידם לכוף הלכך אע"פ שאמרו שיעשו פשרה אין כאן אלא דברים בעלמא וקודם גמר דבר דהיינו קודם שישמעו הפשרה יכולין לחזור ולכך קונין ועוד נ"ל לדון שאפילו לאחר ששמעו הפשרה יכולין לחזור וטעמא דכיון שאינו אומר שהוא מוחל אלא שאומר שיעשו פשרה והוא יקיים יכול לחזור מדבורו וכששמע הפשרה לא יקיים שאין כאן מחילה עדיין הא למה זה דומה לאומר לחבירו שחייב לו אני אמחול לך ודאי שיכול לחזור לפי שעדיין לא מחל אלא שאמר לו שימחול ויכול לחזור מדבורו ולא ימחול וה"נ דכוותה כשאומר שיעשו פשרה והוא יקיים הפשרה עדיין אין כאן מחילה אלא שאמר שיקיים מה שיפשרו וימחול יכול לחזור ממה שאמר שיקיים הפשרה ולא יקיימה ולא ימחול והב"י סימן י"ב כתב בשם הגהת מיימוני דלאחר ששמעו הפשרה ושתקו כו' רב צמח גאון כתב דמצי הדר תבע כיון שלא מחל ע"כ וזה ממש כמו שכתבתי:

והלואה היא. לאו דוקא אלא כלומר שאינה שכירות דליכא למימר הלואה ממש דבפרק הגוזל קמא אמרינן דאי אומן קונה כו' מקודשת ואי אמרת דהלואה היא הא אין מקדשים בהלואה אלא לא אמר הכא הלואה היא כי אם לאפוקי שאינו שכירות ויש לו בכלי עצמו:

ה"ג והכי אסקה והוא לשון הרי"ף ועיין בדברי רבינו בהגוזל קמא:

נאמן לומר נתתי לך שכרך דאי בעי למטען מה שמסתפק בו ה"ל לטעון שלא שכרו דלא קיימי רבנן במלתא כמו נתתי לך דקיימו רבנן במלתא וידעי דמסתפק כ"כ שם הר"ן והתוס':

לא כלומר אם ה"ג ברי"ף:

ולפירש רבינו תם דמייתי ליה בסימן דלקמן:

והא דתנן כו'. לאו מדברי ר"ת:

ומפץ לעני. ארישא קאי מפץ לעני דרישא דקתני מטה ומטה אתרוייהו קאי בין לעשיר בין לעני ובגמ' גרסי' הכא בהדיא מטה ומטה ומפץ לעני. והמגיה כן בדברי רבינו לא הפסיד:

וכדדך שמסדרין כו'. עיין לקמן:

ומטה ומצע. במשנה גרסינן מטה מוצעת וכתבו התוס' דמטה מוצעת לא שבקינן ליה אלא חדא וב"י סימן צ"ז כתב דאפשר דמתני' מטה שם המין קתני ור"ל תרתי כמו בברייתא:

ארישא דברייתא. דקתני בגמ':

עשיר שכב בעבוטו ומתרצים שוכב ועבוטו אצלו ולקמן מייתי לה:

לא קאי אשליח ב"ד. שבא למשכן בתורת משכון:

אלא כרשב"ג דאמר בשלהי אהלות מדורות העובדי כוכבים טמאים. ואני כתבתי שם בתוספות יו"ט דההיא נמי לא משום טומאת אהל היא אלא בטומאת בית הפרס שמא יגע או יסיט בעצם כדברי רש"י בפ"ק דפסחים דף ט' ולהרמב"ם פי"א מהל' טומאת מת טעמא דהוה בכלל טומאת ארץ העמים:

משום דרוב ארונות יש בהן פותח טפח ויש מקומות שלא גזרו כו'. כלומר הואיל ורוב ארונות כו' הלכך מן התורה שרי דהולכין אחר הרוב אלא מדרבנן גזרו דדילמא אין בהן פותח טפח והכי איתא בגמרא פ' מי שמתו דף י"ט אמר רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה ורוב ארונות יש בהן חלל טפח וגזרו על שיש בהם משום שאין בהם ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן וצריך לומר דהך דאליהו שנתראה לרבי אבהו נמי מצוה היא אך קשה דהיה יכול להתראות לו שלא במקום קברות דודאי דרבי אבהו לא היה עומד לעולם בבית הקברות של עובד כוכבים ואי משום שע"י כן יקשה לו וישיבהו ויבא לכלל זה שיאמר לו דלא מצי בשית וע"י כך יביאהו לג"ע דאליהו ידע שכך יהיה המשא ומתן ביניהם אכתי תקשה הקצר קצרה יד אליהו מלהביאו לכלל זה ע"י ענין אחר וצ"ע ואולי להקדיח ביאתו לג"ע נתכוין והיא נמי מצוה:

על כרחך שלא בשעת הלואתו איירי. דאף על גב דר"ש קאמר טעמא דמשיאה ואנן כר"י קי"ל דבין ענייה בין עשירה מ"מ מדר"ש נשמע לר"י דלא איירי אלא שלא בשעת הלואה דאל"כ לא הוי מצי למימר הך טעמא ובמאי דאיירי ר"ש איירי נמי ר"י:

שדרכן לרכס בתבואה ששורין שעורים במים ומייבשין אותן בתנור ודשין אותן בפרות להסיר קליפתן והוא חושלא. כ"פ רש"י בפרק הפועלין סוף דף פ"ט:

נאמן לומר לקוחין או משכון הן בידי ועיין בפרק כל הנשבעין כי שם האריך רבינו בדינין אלו:

הדרן עלך המקבל