פלפולא חריפתא על בבא מציעא י

וכן פירש רש"י כו' משום דסבירא ליה וכו'. תמיהני דלאו ברש"י הו"ל לתלות דגמרא ערוכה הוא אמתניתין ומייתי לה לקמן דקאמר (עני) [אני] משכיר דש"מ דבשוכר ומשכיר היא מתניתין:

ה"ג כדפרישית טעמא לעיל. ולא נמצא בספר כי אם בהגה"ה בפ' האומנים וכן בס"פ השואל שהראה מקום אדלעיל וליתא אלא בהגה"ה:

ומסתבר דכל הני את"ל כו'. ובפרק השואל גבי שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים כו' כתב רבינו שהגאונים אמרו דכל את"ל פשיטות לבעיא קמייתא ועיין בפרק כיצד גבי המשסה כלבו וכו' גם עיין בריש שבועות ובריש קידושין:

לסכך בארזים. עיין בדברי רבינו דלעיל:

דדיינא הוא וכו'. ודוקא לגבי אחרים שהוא ר"מ ויחידאה הוא אבל לגבי רביה לא מהניא דדיינא הוא כמו שכתב רבינו בפרק אע"פ בפיסקא דנשאת יתר עליו הבעל וע"ש:

וקסבר כמה מפסיד כו'. לאו מש"ה פסיק הלכתא כרבי נתן דהא אחרים מצו סברי דמפסיד ריבעא אלא הלכתא פסיק כוותיה משום דדיינא הוא כו' והא דקאמר וסבר כו' למישמע לן סברתו וטעמו קאתי:

עד דמפני ליה באפיה. כ"כ הרי"ף וכתב נימוקי יוסף דכיון דאית ליה למחויי כי פנינהו בפניו ולא מיחה מוכחא מילתא דלאו למחויי איכוין אבל פנינהו שלא בפניו שומעין לו וכ"כ כל המפרשים ז"ל ע"כ עיין מה שכתבתי בקצור:

משקבל עליו א"ל הילך שכרך כו' אין שומעין לו. נ"י כתב בשם הרשב"א דלעיל שאני שאין דרך לפנות מיד סמכה דעתיה שיחזור ויפנה בעצמו ומהר"ו כ"ץ כתב דהכא דחייב לו שכרו קונהו מיד ואני כתבתי בתוספות יום טוב דהכא לא מדחי משום חשש דבל תלין.

ולית הלכתא כחד מינייהו. עיין בהגוזל בתרא בסוף שיטה דנחיל של דבורים:

כל שהעיקר נתלש עם הנוף וכו'. ולא גרס רבינו כגי' ספרינו דבעי' ליה נמי מגיע לעיקרו ואין מגיע לנופו והב"י סימן קס"ז כתב על דברי רבינו וז"ל ונ"ל דהכא נמי אפשר שהוא בוש מלתלוש העיקר על ידי הנוף כי חבירו יראה מקום העיקר בחלקו ויאמר בתוך גינתי נכנס שלא מדעתי הלכך מעיקרא מתיאש ממנו כדי שלא יאמר חבירו עליו גנאי שנכנס לתוך גינתו שלא מדעתו וגם הרמב"ם בפ"ד מהל' שכנים כתב כגירסת הרא"ש ולגירסתו משמע שאם מגיע לעיקרו ואין מגיע לנופו הרי הוא של עליון ולפי גירסת ספרים גם זו בעיא וגם זה יתיישב משום דכיון שאינו מגיע לנוף אפשר שמתבייש מחבירו פן ילעיז עליו לומר שהוא נוטל מה שבתוך תחומו הלכך מתיאש ממנו והרי"ף לא הזכיר בעיא זו ולא ידעתי למה ע"כ: