פלפולא חריפתא על בבא מציעא ח

ותניא אידך משמע כו'. וגם הרי"ף הביאו ואף על גב דהיא היא אלא מר דריש בהאי משמעותא ומר דריש בהאי משמעותא כדפירש רש"י ולענין דינא לא נ"מ אפילו הכי לא חשו מלהעתיק גם שניהם דאף על גב דלא נפיק דינא מינה מכל מקום מלמדינו משמעות דורשין דאיכא למדרש הכי ואיכא למדרש הכי וכיוצא בזה הביאו הרי"ף ורבינו תרי ברייתות בריש פרק יש נוחלין:

שותפים ששאלו וכו' כוליה שואל בעינן וליכא. מקשה הר"ן לפי הירושלמי שכתבו רבינו בפרק שבועות הפקדון דשנים שלוו כו' אחראין זה לזה א"כ השותפין כל אחד מתחייב בכל והוי כוליה שואל וניחא ליה דאינן אחראין זה לזה אלא מדין ערב ע"כ ולא ניחא לדברי רבינו דמסיק בהדיא בפרק שבועת הפקדון דיגבה מכל אחד שירצה כל החוב ויראה לי דרבינו סובר דאע"ג דודאי דכל אחד מתחייב בכל השאלה מ"מ לפי האמת יש לו שני שעליו החוב מוטל ששאל עמו ולפיכך אין מן הדין דכי לא נשאל הבעל אלא לאחד דלקרי כוליה שואל ואף ע"ג דהר"ן בפרק הפקדון דוחה לזה משום דא"כ אף אמחצה נמי לא ליהוי כשואל משום מאן פלג לך (פלג מפלג) י"ל דהכא לא שייך לומר מאן פלג לך דהא לענין חיוב התשלומין הוי כשותפין בממון דיכול הוא לחלוק בלא חבירו כדאיתא בפרק איזהו נשך גבי הנהו תרי כותאי ועוד נראה לי דהכא לא קשיא כלל דהא דכל אחד מתחייב בכל אף על גב דאינו מדין ערב אלא יכול לכתחלה לגבות הכל מאחד בלבד אפ"ה לערן שאלה בבעלים מבעיא ליה שפיר דלא ליהוי כוליה שואל לפי שזה שהוא משאיל חובה הוא לגביה דבהכי מפטר מניה הלכך לא אמרינן שמפני שכל אחד אחראין זה לזה שהוא לטובת המשאיל שע"י זה יגיע לו חובו להקרא שאלה בבעלים כשיהא נשאל לאחד מהן דשאלה בבעלים חדוש הוא:

אבל אי איכא הנאת ש"פ לשואל מיחייב בגניבה ואבידה. וכך כתב הרמ"ה חייב בגניבה ואבידה כל היכא דאיכא ש"פ לשואל אע"ג דלגבי פרה ליכא ש"פ טור סימן שמ"ו:

צא והשאל עס פרתי. עיין מ"ש בשם התוס' לקמן ושלחה ביד עבדו כו':

דאמר רבה גרסינן דבפרק איזהו נשך דף ס"ח בני רב עיליש נפק עלייהו כו' אמר רבא רב עיליש גברא רבא הוא איכא למשמע שהיה זקן יותר מרבא ולא הוה בעא מניה אלא מרבה קא בעי ועוד בגיטין פרק השולח דף מ"ה שרצה רב עיליש לפדות בנתיה דר' נחמן. ורבא קמיה דר' נחמן הוה יתיב כדלעיל בפרק המפקיד:

וגבי בעל בנכסי אשתו לא נ"מ מידי דפשיעה בבעלים פטור. ואפילו לרבי יוסי דאמר תחזור כו' וכמאן דשאיל מנייהו דמי ה"מ כשהשוכר השאיל ואי לא אמרת דתחזור כו' א"כ השוכר משתלם והבעל יוצא נקי חנם והאיך הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אבל כשהשוכר יהיב לשומר חנם דכי נמי משתלם השוכר צריך הוא לשלם גם כן לבעל דהשתא לא שייך לומר היאך הלה עושה סחורה כו' לא אמר רבי יוסי דתחזור ולא הויא כמאן דשאיל מינייהו דבעלים הראשונים וממילא הכא הבעל עם אשתו פשיעה בבעלים היא ופטור ומיהו איכא למידק דאע"ג דרבי יוסי אמר היאך הלה עושה סחורה כו' דשמעת מינה דאמר למלתיה היכא דהלה מרויח מכל מקום כי אמר דתחזור כו' וכמאן דשאיל מינייהו צריכא טעמא במאי הוה הכא כמאן דשאיל מינייהו ורבינו כ' הטעם במקומו בפ' המפקיד משום דחשיב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר והשתא דמצית אמרת הכי ודאי שהסברא נותנת למימר הכי כל היכא דאי לא אמרת הכי דהוה הפסד לבעל אע"ג דהלה אינו מרויח כלום דכיון דסברא הוא דחשיב שוכר שלוחו דמשכיר כדי שלא ירויח השוכר ה"נ סברא הוא כי מפסיד המשכיר אף על גב דאין לו לשוכר ריוח בזה מ"מ כדי להציל הלה מהפסדו נימא נמי הכי דחשיב שלוחו וכ"ש הוא שיותר יש לנו לומר כך להציל מהפסד ממה שנאמר כן משום שלא ירויח הלה וכיון שכן הוא א"כ גבי נדון דהכא אמאי לא נ"מ אפילו בבעל בנכסי אשתו והיכא דאין לאשה לשלם אלא עד שתתאלמן או תתגרש דהשתא נחשב לאשה שבשליחות דמשכיר נתנה לבעלה ולא הוי פשיעה בבעלים ואפשר לי לומר דאף ע"ג דכ"ש הוא להציל המשכיר מהפסדו ולמחשב השוכר לשלוחו ממאי דמחשבינן ליה לשליח כי היכי דלא ירויח הלה מ"מ ה"מ היכא דאין הפסד בזה לאותו שקבל מן השוכר כי הא דשוכר שהשאיל דהשואל שלומי בעי אמרינן שישלם לבעל ולא לשוכר דהיאך הלה עושה סחורה כו' אבל בנדון דידן דאשה ובעל דבעל מפטר מלשלם משום פשיעה בבעלים אלא דאנן נחשב כאילו האשה היתה שליח המשכיר כדי לחייב לבעל שישלם למשכיר שלא יפסיד לפי שאין לאשה מה לשלם עכשיו הא לא אמרינן להפסיד לבעל כדי שלא יהא המשכיר נפסד דמאי חזית וכ"ש דאין כאן הפסד ודאי למשכיר שאם תתאלמן או תתגרש תשלם מאי אמרת דלאותו זמן תחזור ותשלם לבעלה או ליורשיו מ"מ אין לנו לחוש לפסידא דמשכיר יותר מפסידא דבעל אבל הא קא קשיא לי דמטעם אחר יש לנו לחשוב שהאשה נתנה לבעלה בשליחות המשכיר דהא לית ליה רשות לשומר שימסור לשומר אחר אלא אשה לבעלה מצית לממסר משום דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד וה"ה נמי איפכא וא"כ ברשותא דמרא קמא מסרה דמהיכי תיתי לן למימר דלאו מטעם דכל המפקיד כו' היא שמסרה אלא אפילו לאחר נמי הוה מסרה וכאילו מסרה לשומר אחר שהיא במלאכתו הכל היכא דלא חזינן איסורא לא מחזקינן איסורא אלא אמרינן דבהיתרא הוה כמו שהוא האמת שבהיתר מסרה לבעל מטעם דכל המפקיד כו' ולכך נחשב האשה דבשליחותו דמשכיר מסרה לבעלה דהא אדעתא דהכי השכיר לה שתוכל למסור לבעל ונ"ל לתרץ דלא מסתבר ליה לרבינו למחשב לאשה שליח המשכיר מטעם כל המפקיד כו' מדאמרינן לרבנן לא תיבעי לך דשאלה בבעלים היא ואמאי נימא דאשה לגבי בעלה שאני משוכר אחר שהשאיל דאשה כי יהבה לבעלה ברשות דכל המפקיד כו' יהבה וכשלוחו דמי אלא ודאי הא דכל המפקיד כו' לא שע"י כן כשהפקיד לאשתו ובניו דבתורת שליחות הפקיד אלא שלא נוכל לחייבו כשומר שמסר לשומר בלבד הוא דאמרינן הכי הלכך אף לרבי יוסי נמי אף על גב דשמעינן ליה היאך הלה עושה סחורה כו' שנחשבהו לשליח ה"מ שלא יהא השוכר נשכר והמשכיר נפסד והוי כמו חוטא נשכר וגם אין הפסד לזה שמשלם דהא בלא"ה שלומי בעי אבל היכא דאין השוכר נשכר ואם נחשבהו לשוכר לשליח נפסיד לאחר לחייבו לשלם ובלאו הכי אין עליו לשלם אע"ג דהמשכיר נפסד לא מחשבינן לשוכר לשליח והלכך אין לנו לחשוב לאשה כשליח לחייב לבעל כיון שאם לא נחשב לאשה לשליח לא היה מתחייב כדפרישית לעיל מאי אמרת דהכא יש לנו לחשוב לאשה כשליח משום דכל המפקיד כו' לא אמרינן הכי כיון דחזינן דלרבנן הא דכל המפקיד כו' לא מחשיב לאשה כשליח אף לרבי יוסי נמי לא עדיף כל המפקיד כו' שתהא נעשה שליח דלא פליג רבי יוסי אדרבנן ומחשב לשוכר כשליח אלא מטעם דהאיך הלה עושה סחורה כו' וכבר אמרנו דמהאי טעמא אין לחשוב לאשה כשליח. תו לית לן למימר מטעם אחר דהיינו מכל המפקיד כו' דמש"ה נחשב לאשה כשליח. דמנלן לעשות מחלוקת אחרת בין רבי יוסי ורבנן אבל אין להביא ראיה דכל המפקיד כו' לאו שליחות שוייה מדפסק רבינו בסוף פ' המפקיד גבי דאשלומינהו לאמיה דאם אשתו ובני ביתו פשעו ואין להם לשלם דחייב הוא לשלם דש"מ דלאו שליח דא"כ שליחותיה עביד ולפטור. דמשום הא אין ראיה דאטו לרבי יוסי אי פשע בה השואל ואין לו לשלם שלא יהיה דינו עם השוכר אלא הא דאמרינן דשלוחו הוי היינו למעליותא אבל לא לגריעותא הלכך כי נמי אמרינן דכל המפקיד כו' שליח שוויה היינו למאי דבעי' למימר שעי"כ לא תהא פשיעה בבעלים והוי מעליותא למפקיד ואפ"ה כי הוה גריעותא כי הא דגבי דאשלומינהו לאמיה לא הוה שליח משום דלגריעותא הוא וראיתי למהר"ר ואלק כהן שכתב בספרו שעל השו"ע בסימן שמ"ו דבס' פרישה כתב לחלק בין שאלה או שכרה פרה לכל ימי חיותה דפרה או כל ימי חיותא דאשה דבכה"ג פטור הבעל אפילו פשע בה ונגנבה משום לוקח ולא משום פשיעה בבעלים כיון דהפרה עכ"פ אינה שלה ובין שכרה או שאלה לזמן כגון לשלשים יום דבכה"ג אף שהוא לוקח חייב בפשיעה דלא עדיף מלוקח ממש לזמן עכ"ל ושאני לדבריו בין כשנאמר בעל בנכסי אשתו לוקח הוי ובין לוקח לזמן דלוקח דבעל לוקח ממש ואין כאן דין ש"ח והלכך אשה ששאלה או שכרה לכל ימי חיותה כדאמרן הויא בכלל נכסיה ויש לבעל דין לוקח ממש שאינו אפי' ש"ח כלל אבל כשהאשה עצמה לא שאלה או שכרה אלא לזמן לא הויא בכלל נכסי אשתו לענין זה שיהא הבעל לוקח ממש ולא יהא לו דין ש"ח דלא עדיף מאתתא דאתי מחמתה דהיא עצמה כיון דלזמן שאלה ושכרה ואילו לקחה כן לזמן היתה ש"ח ה"נ בעלה ש"ח מיהת הוי והשתא קושיתינו דמעיקרא אמאי לא נ"מ נמי לבעל בנכסי אשתו לאו קושיא היא דהא דאמרן דלא נ"מ לבעל בנכסי אשתו היינו דוקא נכסי אשתו ממש ומשום פשיעה בבעליס או מה שבידו לכל ימי חיותה או כל ימי חיות הדבר ומטעמא דהוי לוקח ממש ואפילו ש"ח לא הוי אבל עיקר הדין דלוקח ש"ח והיינו ללוקח לזמן בהא אה"נ דה"ה לאשה ששכרה או שאלה לזמן דבכה"ג נמי יש לבעל דין לוקח דהוי ש"ח כך נראה לי דעתו של מהרר"ו כ"ץ ז"ל אבל דברי רבינו א"א להולמן ע"פ הדברים הללו דהא משמע מדברי רבינו דר"י דפסק דלוקח ש"ח קאי אבעל בנכסי אשתו דאיירינן ביה בגמרא דלא איירי בשאלה ושכרה לזמן דוקא אלא בכל נכסיה וכל מה ששאלה ושכרה. ועוד דקאמר דבבעל לא נ"מ משום דפשיעה בבעלים ולדברי מהר"ו הא אמרן דפטורו משום לוקח ממש ולא משום פשיעה בבעלים וגם מדאמר רבינו אלא נ"מ ללוקח כו' אי איתא דבאתתא ובעלה נמי דינא הכי כדאמר מהר"ו עדיפא לישמעי' באתתא ובעלה דביה איירינן עד השתא ומינה דכל לוקח לזמן דינא הכי הלכך ודאי דדבריו לא נאמרו בפי' דברי רבינו ולפי' גם אין נראה לאמת דבריו לדברי הטור גם כן שהולך בשטת אביו רבינו ז"ל ולא סגי הא דקשיא ליה בדברי רבו מור"ם ז"ל ליקח שיטה אחרת לעצמו וגם השיטה בעצמה דחוקה מלבד שא"א לפרש כן בדברי רבינו. לכן יותר נוח להניח דברי רבו מור"ם ז"ל בתימה מלפרש כן. ומ"מ לספרו הפרישה שהזכיר לא זכינו עדיין. ואולי שם ביאר יותר זו לו מנין. ואם לאו אני אומר דפירושו בזה אפס ואין:

אפילו לא מתה מיד. כי הא דס"פ דלעיל גבי סגפה ומתה והתם להוציא כ"ש הכא דלהחזיק:

אדם בשור. פירוש אדם שהזיק שור ולא הוה כההוא דבפרק החובל:

פירוש שיחזור לו השברים כו'. דלא גרעי מסובין ואמרינן בפרק קמא דב"ק דכל כ"ד אבות ממיטב משלמין. וד' שומרין. מכללן ה' (והתוספות כתבו דגנב וגזלן בכללן וא"כ כ"ש שואל ולא ידעתי למה הוצרכו לכך) ואמרינן נמי בפ"ו דב"ק דכל מילי מיטב הוא ואפילו סובין:

נימא ליה משוך. עיין מה שאכתוב לקמן בזה גבי השואל קורדום מחבירו בקע בו וכו':

בזמן הראוי למלאכה. ואפי' לא הזמין עצמו והניד ללכת דהנך דהכא דשכורין הן לכל עת גדולה מאמירה בעלמא שצריך שינוד ויזמין עצמו ללכת:

מידי דהוה אשותפין. כלומר שנים שנשתתפו לשכור שכיר חדש כו':

דלמיסר טעוניה הוא דנפיק. בכאן העתיק הרי"ף הא דבגמרא ההוא גברא דשאיל שונרא מחבריה כו'. ותמיהני על רבינו שהשמיטו דמידי דרב אשי מעיין בהו מי פשיטא לן וכן יש לתמוה על הרמב"ם שגם הוא לא העתיק מינה כלל:

ואמאי מה שטענו לא הודה לו וכו'. לשון רש"י אע"ג דאוקימנא בכופר ומודה ה"מ לרב נחמן מיהו מתניתין לרב הונא ורב יהודה כדקתני ואמאי ישבע הרי אין כאן הודאה במקצת ע"כ ואע"ג דאנן כרב נחמן קי"ל בסוף הגוזל בתרא מ"מ שקלא וטריא דברים אמתיים הם:

אבל בשבועה הבאה לו ע"י גלגול כו'. הקשה בנימוקי יוסף מדתנן לקמן זכה בגדול ולא משכחת לה אלא ע"י גלגול ואני תרצתי זה בספרי תוספות יום טוב במשנה ההיא דלרבינו הרא"ש לא מיירי התם על ידי גלגול ושפיר משכחת לה שלא על ידי גלגול כמו שכתבתי שם בס"ד:

שמעינן מהך שאין מגלגלים וכו' וגם בטענת שמא כו'. נראה לי דמדלא הדר למכתב נמי דשמעינן דלא אמרינן מחויב שבועה כו' אלא היכא שאינו יכול לישבע על עיקר טענתו ש"מ דלא ס"ל רבינו כן לענין דינא וכן משמע לשונו דלעיל דכתב ומצינו נמי למדחי דשמעת מינה דלא רצה להחליטו לשנויא אלא דלרווחא דמלתא כתב דאיכא נמי למדחי כו' ואני תמה על הקצור שכתבו לפסק הלכה וכן בטור סימן ע"ה כתב שכן דעת אביו רבינו ז"ל:

לא טענו כתב הראב"ד ז"ל כו'. הנדפס בסוף המסכתא כאן הוא מקומו אף ע"פ שבקצור כתוב אחר כל הסוגיא קודם בעא רבי אבא בר ממל נ"ל יותר שמקומו לכאן דהא הראב"ד אקושיא הוא דקאי:

משום דמחליף כו'. והוי כשטוענו אשאלה והוא החליף והשיב שהיא שכורה הוה כטענו חטין והודה לו בשעורין וכן על מה שטענו בדשכורה והוא החליף והשיב שהיא השאולה הוה כטוענו בשעורין והודה לו בחיטין:

דקי"ל דחייב. בפרק קמא גבי ולרב ששת דאמר הילך וכו':

יפטר לגמרי ולא בעי לאשתבועי דכדרכה מתה. כלומר דהכי משני לה עולא דא"ל אשתבע לי דכדרכה מתה וכו':

ה"ג דלהאי נמי דמיא:

ולא שכרתיה גרסינן:

דשאלה ושכירות כמין א' דמי. ולענין קושית הראב"ד אמאי לא הוה מודה מקצת מיפרשא לקמן בדברי רבינו דעל ההיא של תביעה פריך והרמב"ן לא אסיק אלא לפרש שנויא דעולא ובאותו פירוש חולק רבינו עמו:

ומיהו עיקר הדין שאמר הרב במלוה ופקדון. היינו הא דקאמר הרב לפי שהלואה ופקדון ב' טענות הן ומינה כתב דטוענו מלוה ופקדון וכפר בא' והודה בא' דפטור והשיב עליו הרמב"ן דאינו דבכה"ג חייב והיינו בטוענו שתיהן אבל בטענו אחת מהן שהוא עיקר הדין דמינה הביא ראייתו שאמר לפי שמלוה ופקדון ב' טענות הן אותו הדין נראה שדין אמת הוא:

לרבה בר נתן. דאמר טענו חטין והודה לו בשעורין פטור:

א"נ ב"ח כלומר דבר"פ שור שנגח ד' וה' פליגי תנאי רבי ישמעאל ס"ל ב"ח הוא ור"ע ס"ל דשותף הוא:

אותו מעשה. כלומר הנזק:

וכן שאלה ושכירות תרוייהו פקדון נינהו. ואפ"ה מקשה מה שטענו כו' כדמסיק רבינו לקמן והכא להמתרץ מפ' ליה:

מחל לו השעורין וכן פירש רש"י. וא"נ לאידך פירושא דהתם דהוה כהודה לו שאינו חייב לו שעורין וכדכתב הרמב"ן ז"ל לעיל וה"נ מסיק רבינו בסמוך:

הודה שלא הזיק הקטן לפי שהטענה היא שהגדול נתחייב לו לפי שהזיק לגדול הרי הודה שלא נתחייב לו בהיזק הקטן דומה ממש לטוענו חטין דמחשבינן ליה למודה שאינו חייב לו שעורין אבל כשטוענו שתי פרות מסרתי לך חדא דשאלה וחדא דשכירות הרי טוענו בשתיהן שאומר ששתיהן נתן לו אלא שבא לטעון עוד שלכך יש לו עליו שיחזור לשתיהן לפי שאותה של שאלה היא שמתה כו' אבל מ"מ הטענה היא שמסר לו שתיהן ובשתיהן נשתעבד לו ואין כאן הודאה שלא נתחייב לו מעולם באחת מהן אבל בההיא דהמניח דהתם הטענה היא שהגדול נתחייב לו לפי שהזיק לגדול מכי טעין הכי הא הודה דמעולם לא היה עליו חוב מחמת היזק הקטן ומיהו מלוה ופקדון וכי לא טעין אלא חדא אכתי לא מתרצי אבל מסיק לקמן אמאי לא הוה כחטין ושעורין ולא בא עכשיו לומר אלא דבשאלה ושכירות דמתני' לא קשיא דלפטור לגמרי ומשום דההיא דהמניח כתבו הרמב"ן לראיה למלוה ופקדון נקט ליה רבינו בלישניה אבל לא שבא עכשיו לסתור הראיה על מלוה ופקדון דלא דמיא אלא משום דמאותה ראיה יש להשיב גם כן על שאלה ושכירות אם נחשבם לשתי טענות משום הכי מייתי לה לדחויי דלא דמי לשאלה ושכירות כלל. והנדון דמלוה ופקדון מפרש לה בסוף דבריו ועיין עוד בסמוך:

אבל עיקר הדין של הרב ז"ל בטענו מלוה ופקדון והודה לו בא' מהן וכו' אין ענינו לכאן כלומר כדאמר הרמב"ן ז"ל דהא קי"ל טענו חטין ושעורין וכו' דחייב ורבינו קרי ליה כאן עיקר הדין לפי שזה הדין הוא שאמר הרב משא"כ דינא דמלוה ופקדון דשתי טענות הן לראיה כתב כן ולא נקט ליה לדינא בפני עצמו אף ע"ג דהרמב"ן קרי עיקר הדין להראיה וכמו שכתבתי לעיל וגם רבינו נקט ללישניה דהרמב"ן בהכי מ"מ איהו נקט לעיקר הדין מה שאמר הרב לדינא כדפרישית וענ"ל לפרש כדפרישית שלא תירץ עתה אלא דההיא דהמניח ושאלה ושכירות לא דמיין אבל מלוה ופקדון לא תירץ ואהכי קאמר אבל עיקר הדין וכו' ונקט דינא דהרב אבל ר"ל סיפא דמלתא והיא הראיה שאמר הרב לפי שהלואה ופקדון שתי טענות הן. ממתניתין אשאלה גרסינן:

כדפרישית בפי"ק גבי וסוגיין כרב ששת. ויותר נראה בעיני להגיה שכן צ"ל כדפירש רש"י ברישא משום דהוי הילך:

זו הגירסא היא עיקר כמו שהוכיחו התוספות:

דכל את"ל פשיטות כו'. וכן כתב בפרק כיצד הרגל גבי בעי' דהמשסה את כלבו ושם הראיתי מקומות אחרים שכתב כמו כן כי הכא אבל בפר' הבית והעליה לא כתב כן:

ביד שלוחו. בשכירו ולקיטו הכי מוקמינן לה בגמרא דהגוזל עצים דף קד ע"א ועיין שם בדברי רבינו אמתניתין דהגוזל את חבירו ש"פ:

לא יצתה מרשות גרסינן כך היא הגירסא דהלכה כשמואל מדמייתי לרב סייעתא כו' עד הלכתא כשמואל ובתר הכי גרסינן וכתבו התוספות כו' עד שינויא אחרינא:

וכתבו התוספות ליתא בתוס' דידן ועיין לקמן:

ה"ג מדלא פליג שמואל. וכן העתיק הב"י בסי' ש"ס:

דא"כ למה הזכיר עבד וכו' ואי משום הא לא איריא דקמ"ל כמו שכתבו התוספות דאף על פי שעבדו מוליכה לא הוי שאילה בבעלים והא דאמרינן יד עבד כיד רבו (לעיל בריש פירקין האומר לעבדו צא והשאל כו') היינו שנשאל הרב עצמו עם הפרה ושלח עבדו במקומו וכיון שבמקום בעלים (הוא) לא חשיב כבהמה אבל הכא ששואל את עבדו ה"ל כשואל שתי פרות דעבדו כבהמתו דמיא ע"כ: ההוא גברא דזבין כו'. בהאומנין שם ובנדרים פ"ג שם:

ה"ג למכור מיד באותן דמים. וכן העתיק הטור ס"ס קפ"ו

כדאיתא לעיל פר' האומנין. וכ"כ ג"כ שם וכן כתבו התוס' דהכא מלבד בשואל שכתבו דצריך משיכה ואולי סברתם מדקאמרינן בריש פרקין פרה במשיכה וכן נימא ליה משוך ברישא ולרבינו צריך לומר דלאו דוקא אלא שכן דרך סילוק הבעלים שהלה ימשכנה. ולהכי נקט משיכה ולא דדוקא בעי משיכה אלא סילוק בעלמא נמי אבל קשה לי דאדרבה כיון דשואל כל הנאה שלו כ"ש שיתחייב באונסין מכי סלקו הבעלים משמירתן וזהו הכישה במקל והיא תבא שהוא הוראה שהוא ישמרנה ומעכשיו מסתלק הבעל משמירתה וכבר כתבתי בפ' האומנין דבפר' מרובה מפרש רבינו לדר"א דמיירי בחיובן דמשעת משיכה נתחייבו כל אחד כדינו וכן כתבו בתוספות דמרובה דמשעת משיכה מתחייב כל אחד כדינו וכן דעת הרי"ף והרמב"ם:

כל זמן שלא עסק בה השומר דבר הקונה וכו'. דלאו במשיכה לחוד עביד דלא מצי משאיל מיהדר ביה אלא צריך שיתעסק עסק דבר הקונה כו' כמו בקע (דבר) דקרדום:

ולא ידעתי לפרשה. אבל המגיד בפ"ג מה' שכירות הגיד לנו פירושו שכתב וז"ל הכונה שיש להם לשלם לו חבית יין לפי כל שמשלמין דמים רואים כמה היא שוה בשעת החזרה אם ביום השוק נותנים דמי שוויה מיום ההוא לפי שאם ישלמו חבית יין כיון שאין לו יין למכור היה מוכרו ומקבל דמים כשהם מחזירין אותו בשאר ימים אם היו מחזירין יין היו נפטרין כל היום ביין כשהם מחזירין (נפטרין) דמים מחזירין בשיווי שאר הימים זו היא סברתו ז"ל עכ"ל:

זה אומר עד שלא מכרתי ילדה כו'. עיין מ"ש בזה בפר' הספינה גבי שפחה מעוברת אני מוכר לך:

והלה אומר איני יודע זכה בגדול. בספרי תוספות יום טוב פירשתיו באומר דמי עבד גדול דהוי מודו מקצת והשאר אומר איני יודע דמתוך שאינו יכול לשבע משלם. עיין שם כי הארכתי בזה:

ולית הלכתא כסומכוס כו'. עיין בפ' המפקיד גבי בעיות דלקני בכפילא גם עיין בהמוכר אח הבית:

משום ישוב ארץ ישראל. דמרא קמא בלאו הכי יטע אחרים במקומן וזה השני אם יעקרו משדהו לא יטע אחרים כמו שלא היו לו מקודם כ"כ ב"י סימן קס"ח:

משום ישוב א"י והכא לא אמר משום כחשא דארעא כדלקמן דהכא לא עשה בידים אלא ממילא ע"י שטיפת נהר תוס' לקמן. ונ"ל בגושין אע"ג דמהני למשרי מערלה היינו שהיו יכולים לחיות ואפ"ה קרקעו של זה מהני לגדל הפירות ובנמוקי יוסף יהיב טעמא דבעל קרקע חולק בפירות משום שאם לא מחמת קרקעו של זה לא היה מגדל פירות בגושין בלבד ע"כ:

ורב האי גאון ז"ל כתב כו'. ובפ"ק גבי המוכר כו' ובא ב"ח וטרפה סתם רבינו כפירוש הראשון והוא פרש"י:

ה"ג בס"א אם יתרצה בכך אומרים לו ליתן ואין לקיים גי' הספרים ולפרש אם יתרצה הלה להניח נטיעותיו דלחד לישנא לקמן בשדה אף בח"ל אין שומעין לו:

א"כ מאי הדר תו קא"ל זיל שום לו וידו על התחתונה. וכתב ב"י סימן שע"ה דלא קשה מידי דבתחלה א"ל זיל שום ליה סתם ודעתו היה לומר שידו על התחתונה וכדחזי דא"ל לא בעינא אמר דלמא סבר האי גברא דידו על העליונה קאמינא ומש"ה לא בעי אמר ליה כי אמרי לך זיל שום ליה ידו על התחתונה קאמינא עכ"ל ולי נראה דרבינו הכי דייק מדהדר א"ל זיל שום לו כו' דא"נ דמתחלה סתמא קאמר לא ה"ל למהדר ולמימר אלא ידו על התחתונה קאמינא ולא למיהדר ולומר לו זיל שום לו אבל אי מעיקרא זיל שום לו וידו על העליונה קאמר כי הדר ובעי למפסק דשומא וידו על התחתונה שפיר הדר וקאמר זיל שום לו נמי דהא שומא אחריתא היא מדמעיקרא:

לא הוה אמר דידו על העליונה כו'. והב"י כתב די"ל דאה"נ דאי א"ל הואיל וכבר נטעת אני רוצה לקיימם בשדה שאינה עשויה ליטע ידו על התחתונה אבל כשאומר תחלה שאינו חפץ ואחר כך גלי דעתיה שהוא חפץ אמדינן דעתיה דניחא ליה כאילו היתה עשויה ליטע והכי דייק לישניה דרש"י שכתב גלית דעתיך דניחא לך עשיתה שדה העשויה ליטע וידו על העליונה הוא עכ"ל:

אלא על כרחך מיירי. פירוש שמואל דאמר אומדין ומוקמינן ליה בעשויה ליטע:

הא מלתא ליתא בהדיא בגמרא. אפילו למאי דמסיק רבינו לעיל דהא דרב בכגון שאמר טול עציך ואבניך ושמעינן דמצי למימר הכי דאיכא למימר דהתם טעמא משום דכי אמר הכי דלא בעינא קא שויה לארעיה אינה עשויה ליטע מה שאין כן בחורבה דקיימא לן דסתם חורבה עומדת ליבנות לא יוכל לעשותה אינה עשויה ליבנות כיון דסתם חורבה כך היא בטלה דעתו:

היכא שלא היה משתמש בחורבה ויש לו כו'. משמע דאי היה משתמש אע"פ שיש לו כו' שומעין לו וקשה דבפרק כיצד גבי אפדנא דיתמי פירש רבינו שלא היה להם כדי לפרוע דמי בנינו. הא התם היה להם שימוש על ידי אהלי הסוחרים כדאיתא התם וא"כ אפילו היה להם לפרוע דמי בנינו שומעין להה. ונ"ל לתרץ דהתה רב נחמן לא אמר שיטלו עציהם ואבניהם אלא א"ל שיפייסו ליתומים משמע דלהכי לא אמר שיטלו עציהם ואבניהם משום דלפי האמת טוב היה להם הבנין ואם כן קשיא דישלמו ומשוה הכי צריך לומר דלא היה להם לפרוע אבל לא שאם היה להם לפרוע שהיו מחוייבים לשלם דליתא כיון שהחורבה היה להם לתשמיש אחר:

אבל אם אין לו מה יאכל יכול למוכרו אפילו בתוך הזמן. כלומר והמקח קיים וצריך שיניחו לשוכר עד משלם זמניה כדמסיק בירושלמי ומ"מ שפיר נקט רבינו בלישניה אבל כו'. משום דמהדר אדאמר דשכירות לזמן קצוב כמכר דמי אהא שייך שפיר למימר אבל כו' יכול למכרו ולא תימא הרי עתה אין הבית שלו דכמכור דמי קא משמע לן למכור רשאי וכלומר שהמקח קיים ומ"מ קשה דא"כ דעיקר דבריו לומר שהמקח קיים לא ה"ל לתלות באם אין לו מה יאכל. וי"ל דבהא דקאמר יכול למכרו שפיר שמעינן דלמכרו דוקא אבל לא שיוציאנו וזה דוחק שאין זה מוכרח בלשון והרי לרבי אמי יצא לאלתר ולכך הקרוב אלי שחסר מן הספר דהוא מסיים הכי אפי' בתוך הזמן אלא שצריך הלוקח שיניחו ביד השוכר עד שישלם זמנו:

ורבי לא. שם חכם:

אצל יהודי אחר שהיה מן רומא ועל שם מקומו היה נקרא רומי וכדאשכחן בגמרא דידן בפרק קמא דקדושין דף כ"ו בעובדא דמדוני ועיין לקמן אכתוב פירוש אחר בשם המרדכי:

ובזה הורה כר' אמי שיצא מיד נ"ל דהאי מיד לאו מיד ממש דמי גרע ממשכירו לשנה לענין זה שיהא דר בו עד סוף השנה וה"נ בין במשכנתא דסורא בין בכך וכך לשנה מ"מ לכל שנה ושנה השכירו אלא ודאי ה"ק שיצא מיד ככלות השנה וז"ל הטור סימן שי"ב וכן אם משכנו לשנים ידועים בכך וכך לכל שנה ושנה כל זמן שלא יפדנו וחזר ומכרו לאחר אין הלוקח יכול לקחנו מיד המלוה תוך השנה אבל אחר השנה יכול לקחנו ע"כ ואף על פי שהב"י כתב שזה הדין הוא הא דרב מרי בר רחל משכן ליה ההוא עובד כוכבים ביתא זבניה לרבא נטר תריסר ירחי שתא שקיל אגר ביתא אמטי לים לרבא כו' והעתיקו הרי"ף שם במקומו בפרק איזהו נשך ולי נראה דליתא אלא מן הירושלמי דהכא הוא שלמד כן ואפילו כי תימא דמהכא לא שמעי' דשיצא מיד הוא לאחר השנה כדפרישית ולמדו הטור מהא דרב מרי מ"מ לא למד ממנו אלא פירושא דשיצא מיד אבל עיקר דינא מהירושלמי למדו וכן עיקר דינא דרב מרי לענין רבית אתמר בגמרא והעתיקו הטור בי"ד ס"ס קע"ב ומש"ה יש לתמוה על רבינו שלא העתיקו בפר' איזהו נשך דאף על גב דלענין שאין הלוקח מוציא להשוכר עד סוף השנה לא הוצרך להעתיקו כיון דדיני שכירות בפירקין הוא וכבר הביא לירושלמי שנלמד ממנו זה הדין בעצמו מ"מ מההוא דרב מרי שמעינן מניה נמי דינא לענין רבית דרשאי הלוקח ליקח שכר הבית ולא דמי לרבית על מעותיו שקנה בהם ומש"ה היה לו להעתיקו שם וכמו שהעתיקו הרי"ף התם ואני תמה יותר על רמא"י זלה"ה שהלך גם כן בעקבות הב"י דס"ל דהטור למד זה הדין שכתב אם משכנו לשנים ידועים וכו' מהא דרב מרי ומשום כך הגיה שם בריש הסי' וז"ל ואם היה ממושכן בענין שלא היה יכול לפדותו לעולם אם לא מכרו יכול למוכרו ולהוציאו מיד עכ"ל דש"מ דס"ל דהך דהכא לא ההוא דכתב הטור שהרי בפנים בש"ע סעיף ג' נכתב כלשונו וקשיא לי עליו דא"כ צריך לחלק דאם אינו יכול לפדותו לעולם יצא מיד אבל לשנים ידועים צריך להניחו עד סוף השנה והאיך אפשר לומר כן והרי רבינו השווה אותן בשוה. ועוד לדבריו לא העתיק הטור לדברי רבינו דהכא כלל אלא ודאי העיקר כמו שכתבתי דהטור לא העתיק בכאן אלא דברי רבינו דהכא וכתב לשנים ידועים וכ"ש כשאינו יכול לפדות לעולם ודכתב שיצא בסוף שנה מעצמו מוכרח כפי הסברא שכתבתי וא"נ למדו מדרב מרי ומ"מ עיקר הדין דרב מרי לא נתכוון להמתיקו בכאן כי עיקרו בדיני רבית אתמר ושה העתיקו כמו שכתבתי ותמהתי על המעיין הגדול מהר"ו כ"ץ שלא עיין ולא הרגיש בזה כלל אך הראה מקום ההג"ה בשם המגיה שיצא לו מדברי הרא"ש והמרדכי ודקדקתי במרדכי ומצאתי שמפרש בשם מהר"ב ענין אחר כלל וז"ל עובדא דרבי אמר דלא קביל ואמר לשוכר לצאת מיד מיירי שהיתה ביתו של משכיר שהיה דר (בו) ממושכנת לרומי עובד כוכבים או שלקחו חובו באנפרות ואם לא היה פודהו מיד העובד כוכבים היתה נחלטת לו ולא היתה חוזרת למשכיר לעולם והוצרך למכור הבית שהשוכר דר בו ולפדות הבית השני ולא מצא שיקנה אותה אם לא שיצא השוכר מיד וכל כה"ג מודה אפילו רבי זירא ור' לא דצריך השוכר לצאת דה"ל כמו נפל ביתו דמשכיר דאמר הכא בגמרא דידן דא"ל לא עדיפת מינאי דאי אפשר לדור ברחוב אלא בשביל מזון אין לו למכור כדי להוציא ואי לא משכח יחזר על הפתחים כרבי זירא ורבי לא עכ"ל ופירוש יפה הוא:

אינו יכול להוציאו עד שיכלה זמן כל השכירות והא קמ"ל שאין צריך לתת שכירות ללוקח כ"כ מהר"ו כ"ץ ולא ניחא ליה מ"ש הב"י דהכא בלא קצב לו זמן וקמ"ל דממילא זמנו כנגד מעותיו שהקדים והירושלמי דמייתי רבינו משמע כדברי מהר"ו:

אבל הקדים לו שכרו כו'. עיין סוף פרק הפרה:

שברפת ושבחצר. בגמ' מוקמינן דה"ק ושברפת. שבחצר ומוקי לה בחצר דמשכיר מדלא קאמר בחצר דלא אגירא ליה לשוכר כדאמר לעיל מהך דקדק המגיד בפ"ו מהלכות שכירות לסיועי ליה להרמב"ם דפירש למשנתנו בחצר השכור ביד השוכר ומיהו אין מזה ראיה כולי האי דה"נ אמר לעיל מהך בחצר דאגירא לשוכר וה"ל למימר כך גם בכאן וי"ל דכיון דסתם ואמר דמשכיר ולא אמר כחד לישנא דלעיל אזלינן אחר לשון דמשכיר דמשמעותיה טפי דלא יצא מרשותו כלל ואכתי דידיה הוא ואני דקדקתי סיוע להרמב"ם מהמשנה עצמה בספרי תוספות יום טוב ושם הקשיתי לשאול על רמא"י ומהר"ו כ"ץ זלה"ה יעויין שם ועיין בסמוך:

זאת אומרת המשכיר חצירו סתם לא השכיר רפת שבה. איכא למידק להרמב"ם דס"ל דחצר אף ע"פ שהיא שכורה ביד אחרים קני ליה חצירו א"כ מהיכא דייקינן הכא דלא השכיר רפת שבה דהא אפילו השכיר הם של בעה"ב כמו בחצר ואפשר לחלק דרפת שאני מחצר כיון שעשויה לבהמות הוי כאילו שכרה לכל דבר של הבהמות אלא דקשיא לי דאי הכי ה"ל להרמב"ם להעתיק בחבורו הברייתא שברפת שבחצר של בעה"ב והוא לא העתיק אלא סך דאתמר עלה זאת אומרת כו' ונ"ל דהרמב"ם סובר דמשום דחצירו קונה לו אפילו בשכורה מש"ה קשיא לר"א מאי קמ"ל ברפת שהוא של בעה"ב טפי מבחצר עצמו אלא זאת אומרת כו' דאה"נ דלא אתא לאשמועינן הא אלא אשמועינן דלא השכיר הרפת וה"ק ושברפת שבחצר אצ"ל שהיא של בעה"ב לפי שאין הרפת שכור כלל:

מ"ט משום דתפים. גמרא ומיהו הך תפיסה לא דמיא לתפיסה דעלמא דהכא לא הוי טעמא משום דמוחזק כדמסיק רבינו בפ"ק גבי תקפו כהן דמדלא בא עד סוף החודש ודאי אודויי אודי ליה שלשנה השכירו ולא לחדשים והן דברי התוספות דפ' בית כור ואני תמה דבגמרא דהכא ודהתם אמרינן ולשמואל לא אמרינן תפוס לשון אחרון והאמר כו' כור בשלשים סאה בסלע בראשון ראשון קנה ומשנינן התם טעמא מאי משום דתפים ה"נ קא תפים והתם מאי אודויי שייך וצריך לי עיון:

דמספקא לן כו'. וכ"כ הרי"ף וטעמא דשמואל מפרשי' ולא שצריך טעם לפסק הלכה שהרי כלל מסור בידינו דהלכתא כשמואל בדיני וכן בפרק בית כור אדהכא לא כתבו אלא הלכתא כשמואל בדיני:

לגוביינא קאי. פירוש שנעשה כדי שיגבה בו המלוה ולטובתו נעשה:

שע"י כך יצא הקול כו'. וכתב נימוקי יוסף בשם הרנב"ר ז"ל דה"מ דאיכא סהדי דבשכירות ירד בה הא לאו הכי שוכר מהימן מגו דאי בעי כביש לי' לשטרא ואמר לקוח היא בידי עכ"ל ופירש שע"י כן יצא הקול כלומר לכך כתבתי שטר שיהא לו קול והרי סהדי דמסהדי הכי שבשכירות בא לידך ואילו לא נכתב השטר לא היה קול ולא הייתי מוציא עדים שעידו כן ועיין בפרק דלקמן גבי מלוה אומר חמש כו':

ה"ג ועוד למה צריך קנייה כו'. דלהרי"ף מיירי שלא החזיר ודרשאי לקיימו לעולם עד שיחזור:

אזלינן בתר מאן דתפיס. ותו בגמרא אמר רב פפא האי מאן דא"ל לחברי' אושלן האי גרגותא ונפלה לא בני לה בי גרגותא כרי ואזיל כמה גרגותי בארעיה עד דמתרמי ליה וצריך למיקניה מיניה וכתבו הרי"ף ונ"ל פשוט ששגגת סופר הוא שהשמיטו מספר רבינו שהרי בקצור נכתב עיין לקמן בסמוך:

כדפירש טעמא לעיל. בפרק האומנין ולא נמצא בפנים כלום מזה אבל בהג"ה איתא טעמא וגם בכאן ראינו שנשמט מידי הסופר שהרי גם בפרק בתרא כתוב דפי' לעיל:

הדרן עלך פרק השואל