פלפולא חריפתא על בבא מציעא ו

דשקלי כמנהג המדינה. עיין בפרק הפועלים גבי הכל כמנהג המדינה:

דע"כ מיירי דאמר שכרכם על בעה"ב דאי אמר שכרכם עלי אע"ג דאמרי כדאמר בעה"ב לא נ"מ אלא לענין הפיסוק ומ"מ השכר יקחו משלו וכדתניא השוכר כו' לעשות בשלו והראהו כו'. ומכיון שהוא מחויב משלו ודאי דמחויב בד' כמו שאמר דודאי דאף ע"ג דאמרי כמו שאער בעה"ב דעתייהו אעלויא ולא הוי צריך לאשמועינן מידי אלא מיירי באומר שכרכם על בעה"ב דאשמועינן השתא טובא דס"ד כיון שאמרו כמו שאמר בעה"ב וכו' כדמסיק רבינו:

וכבר שכרו. כלומר שנתעכבו ע"י כן עד שכבר שכרו. טור סימן של"ג:

דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי. כ"כ התוספות ולא דמי להא דבפ' כיצד בחצר דקיימא לאגרא דלר"י פטור ואפילו גירשו מביתו ולהרי"ף נמי לא מחייב אלא משום דאכל חסרונו של זה כדמסיק רבינו התם דהכא היה מוצא בודאי מי שישכירו משא"כ התם כי נמי חצר קיימא לאגרא דלמא לא אשכח מאן דמוגר דהרבה עיכובים יש לשכור חצר משא"כ פועל מי שצריך לפועל שוכר לכל פועל שימצא לשכור ולשון המגיד משנה אהך דהכא בפ"ט מה' שכירות הרי זה כדבר האבד להם:

במקום שאין פועלים מוצאים להשתכר. ואף אילו לא הלך לא היה מוצא להשתכר במקום אחר טור סי' של"ג:

בד"א כו' כלומר בשכירי יום. וז"ל רש"י בד"א שלא התחילו במלאכה ארישא קאי ועד השתא פירש מידי דשכירות והשתא פירש מידי דקבלנות ע"כ והא דכ' רבינו גבי שכירי יום שלא קבלו היינו נמי שלא התחילו ודו"ק בקצור:

דלית להו לרבנן יד פועל על התחתונה. ולקמן אפסיק הלכתא הכי בשכיר יום ולא בקבלן:

אבל בדבר האבוד עיין לקמן בפיסקא דשוכר עליהן:

ואוקימנא באיבעית אימא:

אנפרות ענין הפקר וחבירו בהניזקין. והובא (לעיל) בהכונס:

דכל לומדי תורה דמו לאוכלוסי דמחוזא כו'. ובהג"ה שבדפוס כתוב דדבר תמוה הוא דהלא אפשר לו ללמוד בעצמו או ללמוד אחרים בחנם שלא יפסיד לימוד עצמו א"כ משתכר הוא בכך ע"כ ויראה לי דמללמוד בעצמו לא קשיא כלל דאינו דומה ללומד עם תלמיד שצריך עמל ויגיעה רבה ונמצא עכשיו שאינו עמל כל כך גורם לו כובד אברים ומללמוד אחרים נמי אין כאן תימה לפי שגם רבי יואל לא אמר אלא כשאין כאן אחרים דכוותיה דזה התלמיד כדינו דפועל דלקמן דגביה אתמר הא דאוכלוסי דאמרינן התם אי אית ליה עבידתא וכו' יהיב להו וכן הוא בהדיא במרדכי דמייתי נמי לדר' יואל וכתב אחר כך אהא דשלים עבידתא בפלגא דיומא דכן הדין אם בעה"ב אומר תלמוד לי נער אחר במקומו עד שיתרפא בני הרשות בידו וכגון שאותו הנער כמו הראשון שאינו קשה בלימודו יותר מן הראשון ע"כ. ולא מצי למימר ליה למוד עם נער אחר בחנם דבאוכלוסא נמי דינא הכי דאטו משום דטובת הפועל הוא משו"ה יפטור הבע"ה:

ואתא מיטרא פסידא דפועלים. דרוב השדות מתמלאות מים ע"י מטר ופועלים ידעי הכי כמו הבעה"ב ולא דמי לריפקא שאין כל השדות שוות בזה שע"י המטר לא יהיו ראויות לריפקא ואי לא סיירי פסידא דבעה"ב כך כתבו התוס':

אתא נהרא פסידא דבעל הבית. דסתמא עביד דמייתי והבעל הבית יודע בחריצי שדהו דאי אתא נהרא שמתמלאין ממנו ולפיכך אפילו הוו פועלים בני מתא לא ידעי בהא אבל פסק נהרא ידעי כל בני העיר ואי הוו פועלים בני מתא הוו פסידא דידהו. תוס':

או יגמרו מלאכתן. פיסקא היא:

ואימריד בעה"ב. פי' אחר שחזרו בהם הפועלים וכן מוכח מפירוש רש"י:

אמר רב הונא בר נתן לא צריכא דזל עבידתא. בגמ' לא גרסינן לא צריכא דזל עבידתא אלא גרסינן לא צריכא דאוזולי כו' והכי מסתברא דהא מסיק ולבסוף זל עבידתא ולמאי קאמר לא צריכא דזל עבידתא שאינו אלא כפל אבל רש"י גרס הכי:

להביא שליחות כו' נותן לו שכרו משלם. פשוט הוא שאינו דומה להלכו חמרים ולא מצאו תבואה לפי ששם לא היה שוכרן לאותו מהלך בלבד אלא ליום א' ונתבטלו כל היום אבל זה כבר עשה מלאכתו משלם לפיכך נוטל שכרו משלם ומ"מ אם היה דבר כבד מה שיש לו להביא מנכה לו שאינו דומה הבא טעון לבא ריקם אא"כ הוא מאותן אנשים שדרכן לטרוח. המגיד פ"ט מה' שכירות. ועיין בדברי רבינו במסכת יבמות פרק מצות חליצה גבי חליצה מוטעת:

ודקרנים. גרסינן בתוספתא ופירשו מענין דקירה ונעיצה בקרקע כך פירש בערוך ערך דקר:

ושמין לו מה שעשה. כ"כ הרי"ף אבל אין נותנין לו שכרו משלם ואפילו אם חוזר מחמת אונס דינא הכי כדלקמן וכמו שאפרש שם:

אבל בדבר האבד כו'. דלא אלימא דרשא דולא עבדים לעבדיה שיהא כח לפועלים שיחזרו אפילו בדבר האבד תדע דאי דרשא גמורה היא א"כ לא יהא כח בידם שישכירו עצמם כלל לשכירי יום אלא לאו דרשא גמורה היא וחכמים הוא דתקנו להם חזרה והסמיכו על המקרא שאמר כי לי בני ישראל עבדים ולפיכך אמרו ז"ל שיכולים לחזור לקיים מה שנאמר כי לי וגו'. ובדבר האבד היה נראה להם שלא לתת להם יד שיחזרו הואיל ודבר האבד הוא:

אינו נותן לו אלא שכרו שלפני האונס. מדאמרינן בגמרא אילימא רבנן כי לא אניס נמי הא אמרי רבנן יד פועל על העליונה. ש"מ דבאניס נמי אין לו אלא שידו על העליונה אבל לא שיתן לו כל שכרו:

בלאו הכי משני התם כו'. כלומר בלאו הכי מפליג התם מיניה וביה דהיינו שמחלק דדוקא חלה שלש ועבד שלש אבל חלה ארבע ועבד שנים משלם וטעמא פירשו התוספות שם דאי עבד שלש הוי כשני שכיר כדכתיב בישעיה שלש שנים כשני שכיר:

ה"ג בחלה שלש ועבד שלש:

כדאמרינן במקח טעות עד כדי דמיהן בפרק הזהב דאמר ר' יהודה אף המוכר ספר תורה כו' וכי היכי דלישנא דעד כדי דהתם היינו בכפל כדפסקי דמיהן וה"נ דכוותיה ורש"י ס"ל דהכא שאני דנקט שכרו דמשמע מאי דתפיס. ועוד יש לפרש דיש מפרשים הביאו ראיה מהתם שאין מוחלין ביותר מכפל הדמים. והכי נמי דכוותה אף על גב דאין הלכה כר"י מכל מקום הכא דפסקינן דמצי לשכור ביותר הלכך מסתמא מחלי עד כדי דמיהן ולא יותר ומיהו בכדי דמיהן מחלי וראיתי למהר"ר ואלק כהן שכתב בסימן של"ג דהיינו טעמא כי ההוא דאמרינן (לקמן) באומר ערבוני יקון דהלה משיבו אם אחזור אני אכפול לך ערבונך:

אם כבר פרע להם לא יטול כו'. דהא מאי דתפיס קאמר וצריך לי עיון דא"כ לרש"י מאי איכא בין דבר האבד לשאינו אבד לרבי דוסא דהא בשאינו אבוד נמי כתב רבינו לעיל דמכיס אין צריכין לתת כלום ומשמע דאילו שמין מה שעתיד לעשות שהוא כדי כל השכר ועדיין לא נתן להם כלום ששוכר עליהם בכדי כל השכר ופשטא דברייתא נמי הכי משמע דודאי דהא דקתני היה יפה ששה דינרין לאו דוקא והוא הדין יפה שני סלעים אלא אורחא דמלתא שאין דרך להתיקר עד הכפל ומצאתי לבית יוסף סימן של"ג שמבאר לדברי רש"י בפנים אחרים שכתב ביאור דבריו כל מה שהוא חייב להם יוסיף לאחרים על שכרה והיינו כפל שכר הראשונים ותוספות זה נוטלו מפועלים הראשונים עכ"ל ומיהו איכא בינייהו דרש"י וי"מ דלרש"י דוקא בכפל מה שעדיין נשאר להם בשכר אילו היו גומרין אותו וא"כ אכתי קשיא הירושלמי לפירש רש"י דנוטל מזה משמע כל הסלע דהא אטלו שתים קאי. ולי נראה לבאר דברי רש"י שיהא מסכים עם הירושלמי שזהו לשון רש"י עד כדי שכרן אם עשו אצלו קצת המלאכה ולא קבלו כלום שוכר עליהם כל מה שהוא חייב להם יוסיף לאחרים ויגמרו ע"כ דר"ל שאם לא שילם להם כלל שיכול להוסיף לאחרים כל מה שחייב והיינו כפל אבל אילו כבר נתן להם כדי מה שעשו במקצת המלאכה אין לו להוסיף אלא כדי מה שבידו כלומר כדי מה שעדיין יש להם בשכר מחמת שלא גמרו ואפילו קבלו יותר משיעור המגיע להם על מקצת המלאכה שעשו הוי כאילו לא קבלו שהרי לא עשו כנגדו ובכך יכול להוסיף ולא יותר דמה שכבר עשו מלאכה וקבלו בשכר זכו באותו שכר ואין כח ביד בעל הבית להוציא מהם ודברים של טעם הם וכך יש לפרש ג"כ הירושלמי דהא דקאמר או נוטל מזה דמשמע דנוטל כל הסלע היינו אם עדיין לא קבלו שום שכר אף על המקצת שעשו אבל אם כבר קבלו בהא לא קא מיירי הירושלמי:

כשבאת חבילה לידו. ולא דמי למנה אין כאן משכון אין כאן דבפ"ק דקידושין דף ח' כמו שכתב רבינו שם סימן י"ב:

השוכר את האומנין. בגמ' ריש פירקין:

אע"ג דמשך החמור דאין סברא לומר דלענין מי שפרע קאמר תוספות: בזמן שהמוכר כו'. הוא פיסקא.

ואין המקח קיים לחצאין שיהא המוכר רשאי לחזור ולא הלוקח דו"ק בסמוך:

והמוכר אין רוצה כו'. וכן נמי אם הלוקח חוזר ואינו רוצה להיות שותף אלא עובדא הכי הוה שהמוכר חזר:

כנגד המעות שחייב לו. אבל מה ששילם נתקיים המקח לענין זה שאם חזר המוכר מחויב לתת לו קרקע מעידית ואם לוקח חוזר מחויב ליקח קרקע מזיבורית:

ה"ג מקבל להו בתר הכי דנעשה עליו וכן הוא בטור סימן ק"צ:

פרעון הוי. מצאתי לבעל שלטי הגבורים שכתב בפרק בית כור דצ"ע מהכא אדכתב הרא"ש בפ"ק דב"ק שלא יוכל הלוה לפרוע קצת שדה זו וקצת שדה זו שאין זה פרעון יפה ע"כ ולי נראה דלא קשיא ולא מידי דהתס מיירי שקצת השדה אינו כשיעור שדה שהוא ט' קבין וכמו שכתבתי שם אבל אילו הוה ט' קבין אה"נ דיכול לפרוע כן משום דהוה שיעור ובפרעון מעות אין לחלק בין כשיעור לשאינו כשיעור ואי משום הך תרעומות דאפסדתינהו יש לומר דיכול לומר לו החזק אצלך כל פרט ופרט עד שיהיה הכל ביחד משא"כ הפרעון דמקצת שדה דודאי לא הוי פרעון יפה דלא יוכל לחברם ביחד לעולם ועיין עוד מה שאכתוב בזה בסמוך:

והך מלתא שמעינן ליה מדקאמר לעיל ונתן לו ת"ק זוז כו'. צריך לי עיון למאי נ"מ צריך לסיועיה לרבא מהברייתא ומיהו מצאתי במרדכי דמקשה אדרבא דבפ"ק דע"ז אמרינן משל לאדם שנושה בשני בני אדם א' אוהבו וא' שונאו מאוהבו נפרע מעט מעט משונאו נפרע בבת אחת משמע שאינו יכול לפרוע לו בחד חד זוזא ולאו ראיה היא דמצינו למימר כגון שהלוהו לזמן מאוהבו ישראל מקבל קודם הזמן אבל משונאו ימתין עד הזמן ואז יפרע ממנו בבת אחת ובערכין פ' שום היתומים אמרינן איכא דניחא ליה בב"ח ואיכא דניחא ליה באשראי איכא דניחא ליה באשראי דשקיל ליה על יד על יד משמע אבל בב"ח לא שקיל על יד על יד עכ"ל המרדכי:

מ"מ הוא ירא כו'. וכיוצא בזה בריש פ' המפקיד:

ה"ג שהיה האויר שבאותו היום קשה ומשונה ולשון התוס' פירש שידוע שאותו היום היה אויר משונה בהרים יותר מבבקעה או איפכא משלג או ממטר ע"כ וכן צריך לפרש דברי רבינו שכן פירש לקמן גבי שהכישה נחש והא דכתב תלינן אם היה כו' לפי שאע"פ שאוירו של הר קשה יותר מבבקעה או איפכא אפ"ה איכא למימר דדלמא אוירו של הבקעה או איפכא היה ג"כ ממיתו שכיון שהאויר של אותו היום משונה הוא גם בבקעה או איפכא הוא משונה אלא שבהר או איפכא הוא קשה יותר מ"מ הואיל ובכ"מ משונה הוא דלמא התם נמי היה מת קמ"ל דכיון שהוא קשה בהר יותר מבבקעה או איפכא תלינן כו':

וה"ל כמפרש. פירש התנא הוא מפרש בהכי דמיירי כשמתה כו':

ודוקא שהיה האויר משונה שם בו ביום וכן מוכח בקצור ובטור ר"ס ש"ט: וליתא לדר"מ דתרוייהו גרסינן וכן הוא ברי"ף:

אלמא משמע דא"ל חמור זה כו'. וכן עוד לרש"י בריש דף ע"ט בד"ה יקח וישלים כו' ובד"ה ופרכינן כו' שכתב דמתניתין בחמור זה. ובד"ה לא מכליא כו' כתב גם כן להוסיף:

לא יאמר לו הריני לפניך. דאדם אית ליה מזלא. ואיכא למימר דמזלא דפועל גריס אבל בהמה דלית לה מזלא. וקיימא במזלא דבעלה וכי השכירה שכירות ליומיה ממכר הוא. קיימא ברשותא דשוכר ומזלא דידיה גרס:

משום דא"ל אילו בעית למיתי עד הכא כו' לפי שנהנה בביאתו עד הכא שגם שם יכול למכור סחורתו וכדמסיק רבינו לקמן גבי ספינה:

תרוייהו אית להו דלא מכלינא קרנא. דלאביי נמי דוקא דקש בזימניה דהוי העצים פירות כדפירשו התם רש"י ונימוקי יוסף:

מה שפירש. ר"ל הרי"ף דהך דלעיל דברי הרי"ף הן:

וצריך לקנות חבלים ביוקר. דבדוכתיה דדר התם קונה אותן כשהן בזול ועוד שודאי שמיקרין השער למי שצריך להם:

מעוברת ומניקה. אפילו מעוברת והיא מניקה קאמר כדמסיק בגמרא:

ה"ג ולהשביח דעתי אומר כך. וה"פ להשביח דעתי שתהא דעתי משובחת שאראה ששאין בה המומין הללו ותהא דעתי משובחת לקנותה שאחשוב בדעתי המוכר סובר שיש בה המומין הללו ומשום כך הוא נותנה לי בדמים הללו ואני יודע שאינם בה ולפיכך אקנה אותה. נ"ל:

היו בה כל המומין הללו מהו וכו' א"ל כו' אפילו היו בה הכי גרסינן. וז"ל הטור סימן רל"ב היה בה מום אחד ניכר והראהו לו ואמר יש בו מום פלוני ומום פלוני שאינן ניכרים אין זה מקח טעות אפילו היו בה כל המומין שהזכיר שהרי לא הטעהו שלא הזכיר לו אלא המומין שבה עכ"ל ובגמרא ל"ג אפילו וכ"כ רש"י דל"ג אפילו ולפי זה צריך לפרש הבעיא כמו שפירשו התוספות דבעו לה ארישא טעמא משום דסנפו בין הרבה מומין ואפילו היו בה וסיפא דוקא דלא נקט אלא שתים או דלמא סיפא לאו דוקא וה"ה אי נקט הרבה והיו בה ורישא דוקא שלא היו בה ע"כ אבל רבינו כבר פירש הרישא דלא היו בה ומיהו משום כך אין ראיה שהרי פירוש ההוא לקחו רבינו מלשון הרי"ף והוא לא העתיק אפילו וכגי' הגמרא ואם כן צ"ל להרי"ף דמאי דפירש הרישא היינו למסקנא דשנויא דאיבעיא ומ"מ רבינו דגרס אפילו נראה לפרש כמו שכתבתי מלשון הטור:

ורש"י והתוספות פירשו שיטה אחרת. וז"ל הבית יוסף ורש"י פירש מום זה ומום אחר שפירש לו שם אותו המום לבדו וא"ל מום זה בה ועוד מומין אחרים אין זה מקח טעות דכיון דאותו המום הזכיר לו לבדו ה"ל לבדוק והתוספות כתבו דמשמע בתוספתא דכתובות שאם הזכיר שני מומין אחד יש בה ואחד אין בה דלא הוי מקח טעות אלא דוקא כי סנפו בין הרבה מומין שאין בה ע"כ: ה"ג אוקמא רבא בדלא שני אלא והוא בדף פ ע"ב:

דלא בעי למיתב ליה אגרא יתירא. אלא חייב בקלקולו לשלם הנזק וכ' הרמב"ן וז"ל תמיהני וכי שומר הוא על גופו שישלם לו ואי בשוכר עבד מחבירו אף הוא (פטור) אפילו מפשיעה (דעבדים אימעוטי מדין שומרין נ"ל) וא"ת שנזק אדם הן תימה הוא דהא לא מכחו אתי ליה נזקו אפילו הטעינו הוא עכ"ל ב"י סי' ש"ח:

ואע"פ שלא משכו השומר כו'. כדמוכח לקמן בפ' השואל גבי אמר רב הונא השואל קורדום מחבירו כו' וכן דעת התוס' שם אבל רבינו בפרק מרובה כתב דשומרין במשיכה הוא דמתחייבין בשמירתן והוא דעת התוס' דהתם וכן דעת הרי"ף והרמב"ם ולדבריהן כי אמר הנח לפני דהוה ש"ח דהיינו בסימטא ובד' אמותיו וכ"ש אם היה ברשות השומר וא"נ בבהמה וכשא"ל הכישה במקל והיא תבא כדאיתא בפרק השואל כך כתב המגיד פרק ב' מה' שכירות שכתב כן הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל עיין מה שאכתוב בפרק השואל בס"ד ונמצאו דברי רבינו במרובה ודבריו דהכא ודהשואל תברין דמי ששנה זו לא שנה זו אחר כך מצאתי שכן הקשה גם כן בעל שלטי הגבורים על רבינו והניחו בצ"ע. ואני מוסיף בה דדברי התוספות דפרק מרובה ובפרק השואל ג"כ תברין:

אלא לאפייה כלומר ולא היה שכיר יום דאילו היו שכיר לכל היום כמו שהתחיל במלאכה דמי שכבר נתחייב זה לעשות מלאכתן נימוקי יוסף:

ה"ג סדינא שטפוה מיא לסדינא אתו והא דכתוב בספרים גוצא ומכסא כו' עד ושקיל סדינא מיותר:

אתא לקמיה דרבא והרי"ף גורם רבה וכן נ"ל עיקר דהא בפ' חזקת אמרינן אביי ורבא תרוייהו ס"ל מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואע"ג דאיכא למימר דרבא בתר דשמעה מאביי קיבלה וכה"ג איתא התם בפרק חזקת דף לט ע"א והאמר רבא מחאה שלא בפניו הויא מחאה בתר דשמעה מרב נחמן סברה התם שאני דרב נחמן רבו הוה וא"נ דאיכא למימר דשמעה מאביי אף על גב דהוה תלמידו מ"מ יותר נראה לגרוס רבה דאביי מלך קודם רבא כמ"ש רבינו בסוף פרק מי שמת ומסתמא אי אתא לדינא הוה קמיה דאביי והיה אביי אומר דבריו קודש רבא אלא רבה גרסינן וא"ת א"כ אמאי פסקינן הלכתא כאביי הא כיון דרבה גרסינן ולא אמרינן אמר אביי אלא א"ל הוה כתלמיד היושב לפני רבו ואין הלכה כמותו אפילו מאביי ורבא ואילך כמו שצריכין לפרש בפרק חזקת גבי ההוא דאנא בשכונא גוואי הואי לא קשיא דהא אשכחן בדוכתא אחריתי שכתבתי לעיל דאמרינן אביי ורבא תרוייהו ש"ל מה לי לשקר כו':

לא ש"ח ולא ש"ש. כלומר אם הבטיחו בשכר ולא תימא דמשום שיכול לקבל שכר מקבל עליו אפילו באומר הנח לפני כך נ"ל:

דר"א שמותי הוא. דאל"ה ר"א לא היה חבירו:

מ"ט מצוה קא עביד. שלא בשעת הלואתו פשיטא מדרבי יצחק דדריש ולך תהיה צדקה כו' ובשעת הלואה נמי בההיא הנאה וכו':

ולדברי ר"י כו' דפסק דלעיל דברי הרי"ף הן:

הלכה כשמואל. דשמואל מיירי בדפירש ואמר אע"פ שאינו שוה כנגד כל החוב קבלתיה כ"כ רבינו בהדיא בס"פ שבועו הדיינים ואל תטעה בהג"ה שבדפוס:

ומ"מ מלוה על המשכון הוה ש"ש היינו כנגד דמי המשכון:

ב שבועות ס"פ שבועת הדיינין:

וליתא לדר"י דבברייתא בגמרא שהזכיר לעיל.

ועוד דתקנת חכמים היא כו'. כלומר דודאי דמלתא דרבי יוחנן דאמר תקנת חכמים היא הכי הוי שחכמי המשנה תקנו כך ומכיון דקי"ל דנתקל לאו פושע כי תקנו לא תקנו אלא לנושא שכר:

ה"ג ולא דמי לאונס בריגלא משלם כוליה ומיהו גם בקיצור נשמט אבל בטור סימן ש"ד כתבו:

הדרן עלך האומנין