פלפולא חריפתא על בבא מציעא ה

גם א"א שיתרבה ממונו כו'. עיין לקמן גבי הלויני ודור בחצירי.

כההיא דתניא כו'. קאי אלעבור עליו בשני לאוין:

אבל עבדים ושטרות ליכא למעוטי. כלומר כמו בשאר כלל ופרט דבסוף פרק דלעיל:

דבר שניתן להוצאה ולפרוע אחר במקומן. וקרקעות דממעטי היינו עשר גפנות טעונות דמה שטעונות ניתן להוצאה והוא פורע במקומן מה שיטענו אחד עשר אחרות משא"כ עבדים ושטרות וכתב הבית יוסף טוי"ד סימן קס"א דתמיהא לו מלתא דאטו עבדים ושטרות מי לא שייך בהו הלואה שנותן לו עבד אחד כדי שיתן לו לאחר זמן שנים אחרים ושטר נמי משכחת ליה זה שנותן לו ש"ח מק' זוז כדי שאחר זמן יתן לו ש"ח מר' עכ"ל ולא נתכוון לומר דאה"נ דמיחייב בהו משום רבית דהא אף ע"ג דשייך בהו רבית כדאמר איהו. מכל מקום הואיל ואית לן כלל ופרט וכלל ודאי דאינהו נמי אמעטו כמו בכל כלל ופרט וכלל דבס"פ דלעיל וליכא בינייהו דרבינו והב"י לענין דינא אלא דרבינו קא קשיא ליה אמאי לא בעי רבי ירמיה אלא שכרו בקרקע ולא בעי עבדים ושטרות ומש"ה קאמר דהוי שכירות ופשיטא דחייב. ואהכי קשיא להב"י דהא שייך בהו רבית ומ"מ ס"ל נמי דאמעטו מריבית ואין בהן רבית אפילו כי הוה דרך הלואה. ואי קשיא אמאי לא בעי רבי ירמיה בעבדים ושטרות לא קשיא דבעי בקרקעות וה"ה לעבדים ושטרות וחד מתרי ותלת נקט:

וכן גזל ה"א דמייאש כו'. אומר אני דמהכא לא מבעי שאין ראיה לדבריהם משום דאיכא לפרושי הכי אלא אפילו קשיא נמי אדבריהם דהא גזל א"א לפרש בענין אחר דודאי דמחילה מהני בגזל כדתנן בסוף הגוזל קמא מחל לו אח הקרן וכו'.

ויראה לי גרסינן. דהן הן דברי רבינו. ומ"מ אף הרמב"ם סובר כך דאי לא חימא הכי כל מלוי ברבית יעשו כן וכמו שהשיג הראב"ד וכתב המ"מ דבהא מודה הרמב"ם דמחילה על מה שעתיד ליקח אינה מועלת ואסרה התורה עיין בפ"ד מה' מלוה:

ה"ג משלשים וששה בלוג וכן הוא בהספינה דף פ"ט ושם מוכח דכך היא הגירסא. ולכך צריך להגיה כן בגמרא דהכא וכן ברי"ף:

ה"ג הקפידה עליו תורה. ק"ו הין או חצי פירוש חצי ההין או אפילו שליש ההין וכו' כ"פ הרשב"ם שם:

נ"ל דה"ג למכרו בשביל תכלת וטעמא דרוצה להשוות לאינך דכולהו לרמות לאחרים הן דאי לגופיה לא אצטריך להזהיר לומר אני ה' אלא ה"ק לא תעשה רמאות לאחרים שאם הם לא יבחנו אני ה' בוחן כל ולכך הוצרך לפרש רבינו דתולה קלא אילן בבגדו לא בבגד עצמו דלהכי לא הוי כתיב אני ה' אלא מיירי קרא בתולה בבגד העומד למכור לאחרים ומיהו הכי נמי משעת תלייה מיחייב כמו שכתב גם כן התוספות אלא דדבריהם אמורים בעובר בעצמו על מצות ציצית ואע"פ שהחכמת שלמה הרכיב לפירושם עם דברי רבינו פשט דבריהם לא משמע כן וגם הח"ש העתיק לשון רבינו ומוכרו אבל נ"ל דגרסינן למכרו בלמ"ד ויראה לי דמלוה מעות ברבית ותולה מעותיו בעובד כוכבים נמי משעת תליית מעותיו בעובד כוכבים הוא דמחייב על אזהרת אני ה' ועוד אני אומר דהא דמפרש רבינו דתולה קלא אילן שהוא למכור מדברי רבא גופיה דייק הכי מדקאמר ואומר תכלת הוא ולמאי נ"מ קאמר הכי הל"ל תולה קלא אילן בבגדו במקום תכלת אלא להכי קאמר ואומר דהיינו שאומר כן לאחרים שהוא תכלת וכדי שיקנו ממנו דאי בבגד עצמו למאי נ"מ אומר שהוא תכלת דמי ישאלוהו ואם לא ישאלוהו כ"ש דשתיקותו יפה מדבורו ומיהו בקצור לא כתב דתולה מעותיו בעובד כוכבים ותולה קלא אילן בבגדו דמשעת תלייה חייב אבל השמיטן לגמרי:

לדידיה אזהר כו'. מסיפיה דקרא דעמך דייק והן הן דברי נימוקי יוסף ועיין בריש פרק הגוזל בתרא:

הך דרשא שמעינן מעמך דמשמע כו'. ומשמע נמי לדידיה אזהר כו' ותרוייהו במשמע:

פירוש אין לו לא מעות ולא חטין אסור. כבר כתב הבית יוסף בטור י"ד סימן קס"ד דרש"י לא פירש כן אלא אין לו חטין ואפילו יש לו מעות אסור ושכ"כ הרמב"ם בהדיא ושכן נראה מדברי ר' ירוחם והטור והואיל דדרכם ע"פ רבינו הרא"ש לכך נראה לו שזו הגה"ה היא ולא מדברי הרא"ש עצמו וראיה לזה שלא נזכר ברמזים ע"כ דבריו ואני אומר דאף בשם הג"ה אין לקראה אלא תלמיד כתבה ולאו דסמכה כלל. דהא לקמן אדאמרינן מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן דמה לי הן היינו מעות ופרכינן עלה מהא דהכא דאין לו אסור ומאי קושי' אי פי' דהכא באין לו לא מעות ולא פירות הלכך ודאי דלא יצא זה הפירוש מפי חכם כלל. ועיין לקמן גבי הלכתא לווין סתם ופורעין סתם גם ברי"ף דסוף פרקין:

ומאי לקח דקתני במתני' לקח בהלואה. רש"י הקשה ומחק הגירסא וכבר תירצו התוספות לקיים הגירסא. וגם בנימוקי יוסף מתרץ דאילו הוה מקח בתחלה היה מותר אפילו כי אין לו יין דכיון דכל דרך מקח וממכר מדרבנן הקילו בו:

דפוסקין על שוק של עיירות. צריך עיון לקמן גבי אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער וכו': בכל פעם גרסינן:

לפרוע לו דמים. פי' דמי החיטין כלומר פירות כפירוש הרשב"ם:

ה"ג הדמים כחיטין משום מה לי הן מה לי דמיהן כל שכן:

ומאחר שעבר על דברי חכמים וכו'. אתא לתרוצי הא דקתני מפני הערמת רבית ואפ"ה לא מפקינן מלוה למלוה ודינו כמו אבק רבית וניחא ליה דמאחר שעבר כו'.

ואין ב"ד נזקקים לגבות לו חובו. כלומר אם ירצה לכופו לתת לו חטין אע"ג דאי מנפשיה יהיב ליה חיטין הוי שרי וכן מבואר בטוי"ד סימן קס"ג וז"ל אסור מפני שנראה כרבית בד"א כשפורע לו לבסוף השנה במעות דאז מחזי כרבית אבל נותן לו חיטין שוה מנה מותר וכו' אלא שאין כופין אותו לפרוע חיטין כדי להוציא מידו:

ונראה כדברי הר"ר אפרים ז"ל. וצ"ע בפרק הפועלים גבי אבעיא להו עושה בגפן זה כו':

בחצר דקיימא לאגרא דחסריה ממונא ואע"ג דלא עביד למיגר כיון שמחסרו ממונא שלומי ליה בעי כיון שאכל חסרונו של זה אע"פ שלא נהנה כמו שכתב רבינו בפרק כיצד הרגל גבי אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וכו':

דאין תרבית בלא נשך כו' דרחמנא אמר אל תקח כו' ואם לקחת אהדר ליה כו'. ומש"ה כי מהדר תלמודא היכי דמי הרבית בלא נשך לא אמרינן הך דהכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דודאי ליה לתלמודא דבהכי לא מיירי קרא דהא אל תקח ואם לקחת אהדר קאמר קרא ובכי הא לא שייך הלכך פשיטא ליה לתלמודא דבהכי לא מיירי אבל ק' בק' וקיימא בדנקא ולבסוף בחומשא אי אזלת בתר לבסוף שייך ביה אהדר ליה כו':

ולא מנכינן אגר ביתא. לשון הרמב"ן הוא אבל לרבינו שהסכים עם הר"ר אפרים ודאי דמנכינן וכ"כ ב"י סימן קעו:

דאף אבק רבית אין כאן. היינו בהלוהו ודר ומ"מ מ"ש דהא לא שקיל וכו' קאי אהלוני ודור נמי:

ומיהו עושה שלא מדעת כו'. כלומר ומיהו י"ל שא"צ ליזהר מלשאול כו' כמו שפירשתי זה כבר בפרק הגוזל קמא.

בשביל מלוה שלו. כמו בשביל הלואה שלו. ועיין מ"ש בפרק זה בורר:

כי אגרנא הכי דהוה משת שא לי. ה"ג ברי"ף:

שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. עיין בפ"ק דע"ז גבי הגיעה לכיפה וכו':

רב אלפס ז"ל לא הביא טרשא דר"נ ובספרי הרי"ף שבידינו איתא וה"נ מסיים והלכתא כרב חמא וליתא לדרב פפא. משמע דמיהו כר"נ הלכתא:

דא"ל מדעתי. ראוי לפרש דהא דאמר מדעתי לא מיירי בשעת המכר דאילו בשעת המכר כ"ע מודו דלא שנא אמר מוכר ולא שנא אמר לוקח ודאי על ידי כן נגמר המקח וכו' נימוקי יוסף:

אבל אם בתחלת הדברים כו'. ונ"מ למ"ד לאו ט"ס הוא או לשאר תנאים תוספות:

וכן גבי גיטא. דלקמן ומיהו עיין בדברי רבינו בפרק מי שאחזו גבי דיני תנאים שכתב דהא דאמרינן הכא דפטומי מילי נינהו היינו לרבנן אבל לר"מ דקי"ל כוותיה בלאו הכי לא הוי מידי כיון שלא היה בכל דיני התנאים המפורשים שם:

שאני הכא כו'. עיין בס"פ הדיינים גבי אבד קתא כו':

אותן שאכל אתר שלש שנים אבל אותן שאכל תוך שלש לא הדרי וטעמא אפרש לקמן גבי את ונוולא אחי:

ה"ג בזביני דליכא איסורא והוא לשון הרי"ף אבל לרבינו לקמן גבי את ונוולא אין לפרש בכה"ג:

אבל בפירות דקל ידע ומחיל. עיין לקמן גבי וצריך לומר וכו'.

דהויא מחילה בטעות והוי כמניח את חבירו ליטול כו' וכסבור כו'. דלא ידע דמחיל משא"כ פירות דקל דידע אמרינן דמחיל דנהי דיכול לחזור מ"מ אין לו לחזור כי היכי דליקו בהימנותיה ולכך אית לן לומר דאפילו היה יודע שיכול לחזור לא היה חוזר כמ"ש התוספות בד"ה התם זביני כו' והא דקאמר לעיל הכא הלואה ומש"ה הדרי פירי לא הוי טעמא כדכתב רבינו לעיל דבזבינא ליכא איסורא כו' אבל בהלואה איסורא איכא ומש"ה הדרא דההוא לישנא מהרי"ף העתיק כן דס"ל דבהלואה הדרי פירי משום איסורא דרבית קצוצה וכדמסיק בשמיה בסמוך וכן עוד לקמן בסוף הסוגיא אבל השתא דאמרן דלא הדרי פירי אלא היכי דהוה מחילה בטעות ולא ידע טעמא דאמרינן הכא הלואה פירשו התוספות דה"ק הכא הלואה דהלוה לא הקנה אלא בתורת מכר והמכר אינו כלום דאסמכתא לא קניא נמצא דהוי מחילה בטעות ולא הוי מחילה ולכך הדרי פירי אבל אם היה נותנו בתורת רבית לא הוו הדרי דאבק רבית הוא ע"כ. והיינו נמי דדייק רבינו לעיל כשכתב והדרי פירי אותן שאכל אחר שלש שנים דאילו אותן שאכל תוך שלש בתורת רבית אכלן ולא הדרי דאף על גב דבידו הוא להביא לו מעותיו תוך ג' שנים כל עת שירצה והוה כאתרא דמסלקי ואפילו אכל בלא נכייתא הא קי"ל לרבינו כרש"י ותוספות דלא הוי אלא אבק רבית ואינם יוצאין בדיינים ומש"ה דוקא אותן פירוש שאכל אחר ג' שנים אינהו דהדרי ומשום מחילה בטעות וכן דקדק הב"י מלשון רבינו בטוח"מ סימן ר"ז בבבא וכל היכא כו' ומיהו צריכין אנו לחלק בין היכא שאין המקח מתקיים ע"י שהוא בדבר שלא בא לעולם להיכא שאין המקח מתקיים ע"י שהוא באסמכתא שאם הוא באסמכתא לא אמרינן דבעי למיקום בהימנותא דמעיקרא אסמכיה בגוזמא וא"נ במה שלא בידו משא"כ פירות דקל הוי כמו בידו לענין דלא הוי אסמכתא שהרי הדקל ראוי להוציא פירות וגם לא גזים הלכך אמרינן דמסתמא בעי למיקם בהימנותיה:

וכן הי' דעת רב אלפס ז"ל. והכי מסיים ודוקא במשכנתא בלא נכייתא אבל משכנתא בנכייתא אליבא דרבינא שריא והכי פירושא ודוקא במשכנתא בלא נכייתא הוא דמשכח לה דהוי רבית קצוצה והיינו כי הוה באתרא דמסלקי אבל משכנתא בנכייתא משכחת לה דאליבא דרבינא שריא והיינו כי הוה באתרא דלא מסלקי ומיהו מסיק הרי"ף דלא קי"ל כרבינא בהא דבנכייתא שריא וכדכתב רבינו לקמן בשמיה ובהא חולק עם הראב"ד דלהראב"ד משמע דקי"ל כשריותא דרבינא ואע"ג דמצינא לפרושי דמ"ש הראב"ד ובנכייתא שרי לקמן בשמעתין דר"ל רבינא שרא אבל אנן לא קי"ל הכי לא משמע דס"ל הכי לפי שלא ה"ל לסתום האיסור אלא לפרש שלא נטעה להקל וגם הב"י טוי"ד סי' קע"ב הבין בדבריו דקי"ל דשרי:

ואפי' אכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה. ולקמן לא קאי הכי אלא דאפילו לכתחלה שרי:

ואיכא מאן דס"ל. לשון הרי"ף.

האי משכנתא באתרא דמסלקי כו'. להרי"ף דלעיל וכן לקמן בכללא דמלתא אפילו בנכייתא לכתחלה לא אבל גירסת הרי"ף ודאי שהיא כגירסא הכתובה בנימוקי יוסף דאית דגרסי האי משכנתא באתרא דלא מסלקי וכו':

אע"ג דלפרש"י מצי למיכל בלא סילוק אפי' בלא נכייתא. דהא דפרש"י לעיל לא מסלקי' ליה משמע אבל לכתחלה לא היינו קודם דאמר רב אשי דבאתרא דמסלקי מסלקי' אבל בתר דאמר רב אשי הכי באתרא דלא מסלקי אפילו לכתחלה שרי ואפילו בלא נכייתא דהא מפרשינן למימרא דרב אשי אפילו בלא נכייתא ועיין לקמן בכללא דמלתא:

ואי אגבינהו בסיסני כו'. ובגמרא ולמ"ד כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח אפילו לא אגבינהו בסיסני קנינהו ובס"פ הספינה בעיא דלא אפשיטא וכתב שם רבינו דהלכך לא קנה:

אין לפרש משום דמלוה קאמר כו'. ולאחר תחלת המקח אבל עדיין לא קנה כדרך שקונין וכדלעיל גבי ההוא גברא דקנה שלא באחריות:

לא היה רוצה ליטול את השם. וגמר משדה אחוזה דכיון שהתירתה התם התורה לא חיישינן אם לא יטול את השם:

אלא שרש"י אסרה בבתים. כדלעיל גבי המלוה כו' ולא ישכור הימנו בפחות:

אחר הלואה. כלומר אחר זמן שקבע בשעת הלואה ובטור סימן קע"ב העתיק בתחלת השנה:

להערים למכרה לו גרסינן בטור יו"ד סימן קע"ב:

אחר ההלואה או שאין רגיל ללוות וכיוצא באלו. גרסינן בטור שם:

כדי שלא תנעל דלת בפני לווין. מכאן נ"ל ראיה שראוי לתקן תקנות לפריעת ב"ח מה שהוא שלא מן הדין כמו לתפוס גופו בתפיסה וכיוצא בזה ואע"פ שהוא חוב דעיסקא וכיוצא בזה שיש למלוה בזה ריוח אפ"ה שייך טעמא כדי שלא תנעול דלת כו' כדאשכחן הכא והא דמסיק ולאו מלתא הוא היינו דחכירה דהכא אית ביה צד איסור מש"ה לאו מלתא הוא אבל טעמא דכדי שלא תנעול וכו' לא אידחי:

כלומר איזה מלאכה שהוא רגיל לעשות כו' לעולם אינו נוטל אלא כפועל בטל לגמרי. וז"ל הטור סימן קע"ז רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק ואפילו אם היה לו מלאכה שנותנין עליה שכר טוב ומתבטל ממנה אין אומרים כמה היה זה רוצה ליקח וליבטל ממלאכתו ולהתעסק בזה העסק שלא היה לוקח אלא הרבה אלא אומדין כאדם בטל כדפרישית עכ"ל וכתב עליו הב"י וז"ל ולי נראה שאין לפרש כן דברי הרא"ש ודברי התוספות ודברי סמ"ג שהרי כולם הקשו לפרש"י מדקאמר בגמרא אבל סיפא דנפיש טרחיה אימא לא סגי ליה כפועל בטל והשתא הלא לפי מה שהיא כבידה נוטל יותר ואמאי ם"ד דלא תסגי כפועל בטל ואם כדברי רבינו (ר"ל הטור) גם לפירושם קשה דהא פשיטא שאע"פ שאדם זה בטל לגמרי אינו נשכר למלאכה כבידה כל כך בזול כמו למלאכה קלה לכן נ"ל לפ' דבריהם דאומדין כמה רוצה ליטול פועל אחד כדי ליבטל ממלאכתו לגמרי דהשתא בין נותנין לו מלאכה קלה בין שנותנין לו מלאכה כבידה שיעורן שוה וכן נראה ממ"ש הרא"ש בתוספותיו וז"ל וצריך לפרש יושב ובטל דהכא יושב ובטל ואינו עושה שום מלאכה וה"פ כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה כלומר איזה מלאכה שהוא רגיל לעשות בין שנוטלין עליה שכר מרובה בין שנוטלין עליה שכר מועט לעולם אינו נוטל אלא כפועל בטל לגמרי והיינו דקאמר ר"מ בין מרובה בין מועט פי' בין היה עסוק במלאכה מרובה בין היה עסוק במלאכה מועטת שכרו שוה עכ"ל הב"י והשיגו בעל חכמת שלמה וז"ל מהר"י קאר"ו לא ירד כאן לעומקו שהוא רוצה לפרש כפועל בטל לגמרי שאומדין מלאכה הראשונה ואומדין כמה רוצה ליקח ולהבטל ממנו לגמרי וקשה דא"כ ה"נ איכא למפרך והא לא קא בטיל מינה כמו התם דהא על הלשון דפועל בטל פריך התם ע"כ והסכים לפרש כדברי הטור ושכן פירש הר"ן אבל בנימוקי יוסף אינו כן וכתב עוד דלהטור ניחא דלא קשיא הצריכותא דה"ק אבל סיפא דנפיש טרחיה אימא לא שיימינן כפועל בטל שהוא מוזיל במלאכה אלא כסתם אדם שיש לו עסקים כמה הוא לוקח ועוסק במלאכה וק"ל עכ"ל ואני אומר דקושיתו זו שהקשה על הב"י דה"נ איכא למיפרך כו' לאו קושיא היא שהרי התוספות עצמם הרגישו בזה וזה הדבר שהכריחם לחלק בין פירושא לסוגיא דהכא לפירושה דסוגיא דהתם שכתבו דהתה דפריך והא לא קא בטיל הלכך צריכים לפרש דאביי דמשני כפועל בטל מאותה מלאכה כו' דהיינו כפירש רש"י ששמין המלאכה שמתבטל ממנה ומלאכה שעושה עכשיו הא קמן דס"ל להתוספות דמדהכא לא פריך שכך צריך לומר דהתוס' לא גרסי הכא מאי כפועל בטל דהא זהו שהכריח להסכים עם פרש"י בפרק אלו מציאות וכן ראיתי בבכורות פ"ד דף כ"ט דליתא בספר אך שם העתיק רבינו הרא"ש גם כן הפירכא ולעיל בפרק אלו מציאות פירשתי דשפיר גרסינן לה הכא בפירקין ושאין להכריח כפירוש רש"י ע"ש. ושכן דעת התוספות דבכורות ומכל מקום הא ודאי דהתוס' דהכא ל"ג להו הכא הפירכא והלכך מאי דקאמר אביי היינו כפועל בטל לגמרי ומאי דס"ד דגמרא דהתם הוא בכאן לפי האמת וטעמא דשאני הכא מדהתם כדמסיק רבינו דהכא סגי בדבר מועט כו' ואדרבה תקשה לפי' הטור דאי איתא דס"ל להתוס' דאומדין עסק זה שהוא עוסק בו א"כ מה מכריחם להסכים לפרש"י בפרק אלו מציאות דהא אכתי בין הכא בין התם נפרש דאומדין עסק זה כו' ודהיינו דמשני אביי התם כמו הכא ודפריך התם משום דס"ד שאין שמין לו אלא כפועל בטל לגמרי כמו שפירשו הם הפירכא. ואע"ג דהכא לא פריך מ"מ אין זה כדאי להכריח פירש רש"י שהרי גם לפירושם מיתרצית הפירכא ואי משום דהכא לא פריך אפשר לומר דסמך אדהתם דבשלמא אם נפרש כפי' הב"י דהכא אין אומדין עסק זה כלל שפיר מחלקים התוס' בין פי' הסוגיות משום דהשתא על כרחין אין לפרש התם כמו הכא לפיכך מדקדקים דהתם דוקא פרכינן והכא לא פריך כלל אבל לדברי הטור כיון דהתם אפשר לפרש כמו הכא ואע"ג דהתה פריך למה לנו לחלק הסוגיות לפירושים שונים. אלא העיקר בפי' דברי התוספות שהוא כפי מה שהבין הב"י ואני מצאתי לו און בתוס' פ"ד דבכורות כ"ט שכתבו על פירוש רש"י וז"ל ולא הו"ל לפרש שיטול שכר בטלה מאותה מלאכה לעסוק במלאכה קלה כזו כו' אלא הוה ליה לפרש שנותנין לו שכר בטלה מאותו מלאכה ובטל לגמרי ואינו עושה בשום מלאכה ואף ע"ג דהתם כתבו שכן מפרשים ג"כ בפרק אלו מציאות הא מתרצים הכא שפיר לפרש כפרש"י והביאו ג"כ ראיה מהצריכותא וכן מהתוספתא ואחר כך כתבו דרבינו חננאל פירש בפירקין דהכא דכפועל בטל כגון אדם בטל שאינו מוצא מי ישכירנו והולך ובטל והיה משתכר בקל ולא יתן לו כמו שהפועלים הולכים עכשיו שהם ביוקר הרבה משכירין כגון שהיה נשכר עכשיו בב' סלעים ובשעה שהיה בטל לא יהיה נוטל אלא סלע עכ"ל וכ"כ רבינו הרא"ש שם בהדיא בסוף הפרק כמה אדם כו' ולישב בטל ולקמן אכתוב מאי דקשיא מדידיה אדידיה. ומ"מ בהדיא מפורש תמצא דדעת תוספות עצמן ודעת רבינו הם כמו שהבינו הב"י. ומה שהבין בעל חכמת שלמה בפירוש דברי התוס' היינו פירוש ר' חננאל לא פירוש עצמם. וזהו מה שנראה שהיתה כוונת בעל הטורים שסמך עצמו על פירוש ר' חננאל אלא דאכתי קשיא עליו דה"ל לפרש כמו כן גבי אבידה בסימן רס"ד כפי' ר"ח ולא כפירוש רש"י כמו שהקשתי לעיל. ומיהו גם קושיא אחרת יש לי על הטור מהא דאבידה דא"כ בסימן שי"ב לענין רואה מומי בכור נמי ראוי ליה שיפרש דנוטל שכר כמו באבידה דמידי הוא טעמא דשאני רבית מאבידה אלא דברבית הקילו כמ"ש רבינו וא"כ ברואה מומי בכור נמי ה"ל לכתוב כמו באבידה אך יצא לו לכתוב כן גבי בכור לפי שכך ראה לאביו רבינו הרא"ש שכן כתב שם בסוף פ"ד דבכורות לענין נוטל שכר לדון. ואני כבר הקשתי עליו לעיל בפרק אלו מציאות וכתבתי דנמשך שם אחר דברי התוס' דהתס אבל התוס' דהתם מפרשין ג"כ לדאבידה שאין נוטל אלא כפועל בטל לגמרי ואינו עוסק עכשיו בשום מלאכה ותוספות דהכא כתבו בהדיא דאף התם נוטל כמו באבידה ובין כך ובין כך דעת התוספות ודאי דאינו כפירוש רבינו חננאל כלל ואשתמיטתיה לבעל חכמת שלמה דבריהם שבבכורות וגם מהב"י נעלמו הואיל ולא הביא לו ראיה מבוארת מדבריהס דהתם:

וקתני בסיפא רש"א כו'. בתוס' לא כתבו הא דקתני סיפא משום דמרישא גופא דקתני כפועל בטל דר"מ שמעינן דמתני' דמפרשא כפועל בטל ר"מ היא אבל רבינו לא סגי ליה בהכי משום דאיכא למדחי דאפשר דר"מ ור"ש דברייתא נחלקים בפירוש כפועל בטל דר"מ ס"ל בין מרובה כו' וכפירוש התוספות ור"ש ס"ל משלם וכפירוש רש"י ולהכי אע"ג דקתני התם כפועל בטל דר"מ לא שמעינן מינה אכתי דר"ש לא ס"ל כפועל בטל דבכפועל בטל גופא מצי לאפלוגי הלכך מייתי לסיפא דשמעי דדוקא ר"מ סובר כפועל בטל ולא ר"ש וכן התוס' דבכורות כתבו לסיפא גם כן:

קטרחת טפי פורתא. והוי גזל אצלי מה שאתה מתעסק בחלקי בחנם כ"כ ב"י סי' קע"ז להרי"ף בשערים ולסמ"ג. ובכ"מ פ"ו מה' שלוחין כתב פירושים אחרים לשטת הרמב"ם:

ה"ג אלא בשלו והכי פירושא ואם לקח כך מוכח בטור סימן קע"ז אע"פ שבקיצור העתיק כגי' הספר:

לא יהא לוקח בשלו חטין כו' לשון הקיצור לא יקח בחלקו כו':

כדי שיהא מעות שניהן שוים בחבילה. פי' ב"י סימן קע"ז וז"ל נ"ל דהיינו לומר דכיון שלתך השעורים כבד משל חטים יצטרך לשלם יותר על משא השעורים מעל משא החטים ואולי המתעסק לא ידקדק בזה ואם השעורים שלו נמצא גוזל לבעל המעות שהוא פורע הבהמה הנושאה המשא בשוה ולפיכך אמרו שלא יקנה מין אחר במעות המלוה כדי שלא יבא לידי גזל ולפי זה חבילה פירושו משא כמו לקמן המוליך חבילה ממקום למקום ואפשר לפרשו מענין יחד כלומר כדי שיהיה ריוח והפסד שניהם שוה ולא ישתכר בשלו יותר מבשל חבירו וי"ס דגרסי בקבלה והיינו לומר שיהא קבלת שניהם בריוח והפסד שוה עכ"ל ולפי מ"ש הרי"ף בפרק המקבל מההוא דרבא דלהכי קרי ליה עיסקא כו' דשמעינן מינה דלית לשותף למפלגיה לממונא למשקל פלגא לאעסוקי ביה לנפשיה נראה דפי' השני עיקר:

ובהמה טמאה תמיה לי. ומהר"ר מרדכי יפה כתב שהרי נאמר ופרי בהמתך:

רשאי הלוקח ליקח מאותו המין. דהכא אינו מושיבו בחנות כדלעיל ולכך הכא רשאי ליקח כו'. וכתב ב"י וכ"ש ממין אחר. ולא חיישינן שאם קנה מדמי עצמו מאותו המין ישתדל יותר בשלו מבשל שותפות והוא שלא ימכור שניהם כאחד שמא זה שקנה לעצמו אינו משובח כמו של השותפות ונמצא חבירו נפסד בכך ובכסף משנה פ"ה מה' שלוחין כתב שמא ימכור קצתם ביוקר וקצתה בזול ויחשוב שביוקר שלו ושבזול לחבירו ע"כ:

שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין. ופירשו התוספות בשם ר"ח אם היו פירות כבר מונחים בחצר המקבל מעלה לו פירות כשער שבשוק ומעלה עליהם שכר כתף שהיו צריכין להביא פירות מביתו של נותן לבית המקבל כדתניא היו פירות מופקדין אצלו מעלה לו במעות ע"כ וכתב ב"י משמע לכאורה דהכי קאמר שאם הביאם הנותן כשלקחם מן השוק והפקידה בבית המקבל ואחר כך התנו זה עם זה שיקחם בתורת עיסקא אומרים אילו היה נותן זה מוליך הפירות לביתו היה צריך ליתן שכר כתף שיביאם מביתו לבית המקבל ונמצא שאם קנה הפירות בק' דינרים והיה נותן לכתף שניה הרי הפירות על המתן בק"ב גם עכשיו שלא נתן שכר כתף נחשב כאילו נתנו ונחשב שהפירות קנוים בק"ב ולפי זה כי קתני דמעלין שכר כתף למעות לתועלת הנותן קאמר ולא מסתבר לרבינו (הטור) לפרש כן דהא לבהמה ולהעלות ולדות לתועלת המקבל מיתנו א"כ גם שכר כתף דמיתניא בהדייהו לתועלת המקבל היא ומש"ה מפרש דהכי קאמר רבינו חננאל דאותם דינרין שה"ל ליתן לשכר הכתף שיביא הפירות מביתו לבית המקבל יתנה למקבל שישא ויתן בהם ויהיה גם שכרם לאמצע ובתוס' הרא"ש משמע כפירוש הראשון שכתבתי עכ"ל:

לבהמה מעלין. הרמב"ם בפ"ח מה' שלוחין כתב אם דרכן להעלות שכר בהמה מעלין לו ע"כ נראה שר"ל אם נהגו להעלות למקבל שכר בהמה שצריך לשאת עליה העיסקא והשיגו הראב"ד וכתב האי פירוש לא נהירא אלא לבהמה כמו למעות כלומר שכר כתף לבהמה כגון עגלים קטנים שצריכים לפעמים להוליכן על כתף והוא דבר מועט שאינו מצוי אם נהגו שיטול אותו המתעסק חוץ משכר עמלו שטורח בגידול הבהמות מעלין עכ"ל:

ואפילו במקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות. נ"ל דאסיפא מהדר היינו לבהמה מעלין דאפילו במקום שנהגו כן כשמקבל עגלים וסייחים בפני עצמן שמין אותן עם אמן ואין מעלין לו שכר עמלו כדמשמע מדפריך בגמרא ורשב"ג לא בעי שכר עמלו ש"מ דלאו משכר כתף לחוד פוטרו אלא אף משכר עמלו לפירוש הראב"ד שכתבתי דשכר כתף לחוד:

אלא משום לפני עור וגו' והוא ניהו דקאמר ואיסורא לאינשי לא הוה ספי:

להתעשר בהן ל"ג בקצור ובתוספות ובטור:

אבל פלוני יתן לך לאהבתי והוא לא דיבר עם הפלוני דאל"כ כבר כתב שצריך שלא יתנהו מדעת הלוה:

הכא שכר אמירה קא שקיל. ובמסקנא לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה הכא שכר אמירה קא שקיל:

דבנו קטן כגופו דמי. ואע"ג דהתם מסקינן דהלכה כרב אשי דשרי מכ"מ הכא יש להחמיר באיסור רבית. וצ"ע דהתם נמי איסור סירוס:

כדאמר לקמן גבי דודא דמעשה רב. וה"מ לאתויי מברייתא דהשם פרה מחבירו בשלשים דינרין כו':

בשעת שבירה. גרסי' וכ"ה בטור סי' קע"ז:

קרוב לזה ולזה או רחוק לזה ולזה. אין לפרש קרוב לזה ולזה היינו שיתן מעותיו לאחד שיתעסק בו לטובתו ואם ירויח הכל שלו דא"כ רחוק לזה ולזה מאי איכא למימר אלא יש לפרש תרוייהו בעיסקא וקרוב היינו שהנותן מקבל עליו הרבה בהפסד ושיהא לו ג"כ הרבה בריוח ונותן לזה שכר בחד מהני אנפי דאמרן לעיל אמתניתין דאין מושיבין חנוני. וכן ברחוק שמקבל עליו מעט חלק בהפסד וכן מעט חלק בריוח ונותן לו שכרו ג"כ.

ואי חיישינן דלמא מודה כו'. הקשו התוס' דיודה עכשיו שהן שלו:

כלי שיש בו סימן. אבל דהבא פריכא אין בו סימן והא ליכא למיחש שמא יכירו בטביעות עיין (שהוא כמו סימן מובהק כדמוכח בפ' ואלו מציאות) דהא לא שכיח תוס' דפ' הכותב דף פה:

אבל ליתמי לא טענינן מלתא דלא שכיח. וכן (לעיל) בריש הגוזל בתרא.

אימור מציאה אשכח. עיין בהג"ה שבעמוד ובפרק הכותב דאיתא נמי להך עובדא:

ה"ג אי נמי כגון שהביא עדים. וכ"כ ב"י בטור ח"מ סימן רצ"ז בשם הרמב"ן והרשב"א שכתב המגיד בשמם דס"ל דמיירי ההוא עובדא דחסא דה"ל עדים וכו' והא דנקיט לא אמיד לאו מלתא הוא ואינה מעלה ולא מוריד ולא נאמרה טענת לא אמיד אלא לסעד בעלמא ע"כ:

ומהימן ולא מקבל כו'. בגמרא גרסינן ומהימן ושמע דינא דאורייתא ולא מקבל וכו' וכן הוא גם כן גי' הרי"ף. אבל בקצור נמי ליתא ולפיכך לא הגהתיו דאולי סבר רבינו שאינו אלא כפל דברים דמכי לא מקבל עליה שמתא דרבנן ודאי דשמע דינא דאורייחא. אבל הטור ח"מ סימן ר"צ העתיק לשון הרמב"ם בזה וכתב ויהיה איש נאמן ושומע דברי תורה ומעולם לא קבל עליו נדוי:

ויהיבנא ליה בב"ד כי היכי דלהוי עליה אימתא כו'. דלא כפירוש רש"י שמפ' דלכך נותנים בב"ד שיהא להם כח להפקיר נכסי המקבל אצל היתומים ולהתנות עמו קרוב לשכר ורחוק להפסד דודאי דלא צריך ב"ד לכך דכבר אמרו חכמים שמותר להלוות מעות יתומים קרוב לשם ורחוק להפסד וסגי בהכי דהם אמרו דבשאר כל אדם אסור והם אמרו דביתומים מותר ומה לנו עוד לב"ד:

כיון שמותר להלוותן ברבית. ומשום כך אינו עובר על לפני עור.

אבל אם א"ל תנם ביד הלוה השני. כ"כ התוס' וקשיא לי דא"כ כי פריך פשיטא לישני ליה דלאפוקי אם א"ל תנם כו' ובב"י סי' קס"ט כתב בשם ר' ירוחם דיש מתירים בזה:

כגון שנשא ונתן ביד. ולא אמר כלום:

ה"ג לנכרי לחומרא אסור וכ"ה בטור סי' קס"ט:

ואפי' פירש בפני עדים. דאל"כ ודאי דאין על המלוה להאמינו שעשאו שליח:

ובלבד שיהא אחריות המשכון והמעות וכו': וז"ל הטור פי' קס"ט שיאמר המלוה לשליח אתה תהיה שלוחי להביא לי המשכון מיד הנכרי באחריותי ולהוליך לו המעות על אחריותי וכן בשעת פדייה תהא שלוחי להביא לי מעותי מן הנכרי ויהיה באחריותי מיד כשיצא מיד הנכרי וכן תהיה שלוחי להחזיר לו המשכון ע"כ ואל תטעה בקצור כי יש בו קצור והגהתיו:

נגנב בטור ובקצור נאנס:

ישראל שאמר לנכרי כו' אסור. שהם באחריות ישראל טור סימן קס"ט וכדקתני בזה הכלל דסיפא וקשיא לר"ת דס"ל דאין שליחות לנכרי אפילו לחומרא ובתוספות הביאו לברייתא זו בשם ירושלמי וכתבו עלה ובתשובה אחת כתב ר"ת דהיתר גמור הוא כה"ג שישלח ישראל משכנותיו על ידי נכרי או על ידי עבדו והמלוה יקבל משכנות מיד הנכרי ויתן המעות לנכרי או אפילו לישראל אך שיאמר המלוה אני פורע לך בשביל הנכרי כו' ומיהו בהא איכא טעמא אחרינא להתיר כדכתב בשם ר"י לעיל:

מעותיו של נכרי כו'. אסור מן הדין ולא משום מראית העין בלבד:

באחריות נכרי מותר. ויראה שגם בפקדון אסור אע"פ שאינו באחריותו משום מראית העין טור:

אע"ג דאיסורא דאורייתא קא עביד. איכא למידק כיון דמשנתגייר לא הלוה לו וכי קצץ עמו בשעת הלואה עדיין נכרי הוה ובהיתר קצץ אמאי הוי איסור דאורייתא דכספו לא תתן לו בנשך כתיב ואפילו לרש"י וסיעתיה דאסרי מדאורייתא אפילו קציצה דלאחר הלואה מכל מקום קציצה מיהא בעי. עיין בטור סימן קס"ו:

אפילו במקום עבירה. עיין בפרק האשה רבה:

פרדיסא פרש"י כרם. ועיין מ"ש בריש המקבל:

איכבשה לשטרא. עיין בס"פ השואל:

זוזי. שנתן בו יתר על דמי המשכנתא. בקיצור:

וכן נראה דהלכה כמכריעין. שאין זו דעת שלישית שאינה מכרעת לפי שבימות הגשמים מכריע כר"י ובימות החמה מכריע כת"ק:

א"ר אסי אמר רבי יוחנן אין פוסקין על שער שבעיירות. ולעיל גבי מה לי דמיהן כתב רבינו כפירוש התוספות דרבא סבירא ליה דפוסקין על שער שבעיירות וכך כתב בקיצור ובטור סימן קע"ה וטעמא דודאי דהלכה כרבא וכמ"ש בהג"ה שבדפוס. וצריך לומר דרבינו אגב ריהטיה רהיט אבתריה דהרי"ף והעתיק להא דרבי יוחנן ולא דק דהרי"ף יכול לפ' דלעיל כפרש"י וסבירא ליה רבא כרבי יוחנן דאין פוסקין על שער של עיירות:

ולא בהלואה אחריתי. כההיא דאין מעמידין וכמו שפירשתי שם דדוקא ביש לו פירות ולא ביש לו מעות ועיין ברי"ף בסוף פרקין:

שכר עמלו ומזונו. וכן לשון התוספות אבל בקצור וכן בטור סימן קע"ג לא כתב אלא עמלו:

וקמ"ל דלא חיישינן דלמא אתי לזלזולי. הואיל ואיהו גופיה הוה בעי להוליך שם איכא למיחש דאתי למימר לא יהבינא לך שכר עמלך דאנא בעינא להיות עמל להוליך שם. והתוספות כתבו דסיפא אצטריך ליה ברשות לוקח אסור דס"ד דלא מיחזי כרבית כיון שהוא מוכר במקום היוקר כמו שהוא נותן לו כאן במקום הזול. ע"כ:

ואדם חשוב אפילו בתבואה לא. כלומר ליקח כל הריוח אבל מקצת מותר כדרב דשקיל חמשא וזהו שדקדק הטור וכתב לא יתננה להם כן:

ולמעלה פירשתי מ"ש פרדיסא ממשכנתא דסורא. לא נמצא כן בחבור הזה. והתוס' כתבו דשאני משכנתא דסורא שקונה קרקע מעכשיו לפירותיה אבל פרדיסא אינו זוכה בשום דבר והוי זוזי הלואה גביה עד הבציר ועוד דמשכנתא דסורא קנוי לו לכל דבר אפילו למשטח ביה פירי וכל תשמיש שירצה אבל בפרדיסא אינו מוכר אלא יין בלבד ע"כ ובנימוקי יוסף מקשה הכא מדלעיל בדילועין דשרי ומשני דבדלועין פירי גמור וראוי ללקוט אותו שעה משא"כ בסמדר ע"כ:

א"ל רבא וכו'. צ"ע דלא הביא עובדא דרב מרי בר רחל שהביאו הרי"ף והטור כתבו גם כן בי"ד ס"ס קע"ב ובח"מ סימן קי"ב ועיין לקמן בפ' השואל גבי משכיר בית לחבירו אין יכול להוציאו:

לרב אשי גרסינן:

כופיתא . פי' הערוך סל:

מתחזי כרבית. והוי אבק רבית או מאוחרת ודלא כמשמע מלשון הב"י בסימן קס"ו דהוי רבית דאורייתא ונימוקי יוסף מתרץ לדרש"י דהכא שאני דהוה מכר:

בהגה"ה שבעמוד בני אדם וכו' לפרוע מס כו' דבי רב פפא כו' הכל הביא הרי"ף ותמיהא על רבינו שלא כתב ומיהו הא דבי רב פפא איתא נמי בהחולץ ושם כתבו רבינו וגם דין דבני אדם כו' אפשר שסמך על הא דבפרק חזקת הני זהרורי דזבני ארעא לטסקא כו':

הא קי"ל המבטל כיסו וכו'. ובפרק כיצד בשם ירושלמי:

ואינו מחוור. וגם בעל המאור השיגו אבל הרמב"ן בספר המלחמות מיישבו ושכן פירש רבינו חננאל:

נוטל מהן כשער הזול. פירוש נוטל כפי דמיהן של שער הזול:

ה"ק אם לא קצץ. והכי פירושו וקוצץ לו דמים ושרי ליטול דמיהן ואפי' הוזלו. ואם קצץ הוזלו כו':

נוטל דמיהן. שהיו שוים בשעה שהלוהו לשון הקצור:

אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם ועיין לעיל גבי אמר רב הונא אין לוין על שער שבשוק:

ה"ג וכדברי הלל:

אומר אדם לחבירו תן לי כ' אגוזים. שם בסוף הפרק:

והא מחמת גרסי'.

דמשמע דהדרא בעין ומחשב בלבו השואל שאם יזכור לשון שאלה שיזקוק להחזיר מיד. תוס':

בלשון הלואה גרסינן והלואה אסור גזירה שמא יכתוב דסתם הלואה ל' יום:

מי שיש לו מעות כו' עובר משום ולפני עור כו'. ובגמרא ר"ל אמר גורם קללה לעצמו ומדלא אמר אף גורס כו' ש"מ דלא ס"ל ר"ל הך דלפני עור וטעמיה דסבר דלא אמרה תורה אלא העור באותה שעה שנותן לפניו המכשול כפשטיה דקרא ודומיא הך דרבית דבאותה שעה קוצץ ונכשל באיסור וכן רבינא דלא רצה להלוות לרב אשי בלא עדים א"ל דגורס קללה לעצמו ולא אמר לפני עור מהא איכא למשמע דהלכתא הכי דהא רבינא בתראה הוא ונ"מ אי ההוא גברא בעי למיקם בגורם קללה דלא הוה עובר על דברי חכמים ועל זה אפשר שסמכו העולם שאין מדקדקים בכך כך נ"ל ליישב מנהגא וכבר כתב הר"ן גבי חנוני על פנקסו במסכת שבועות פרק כל הנשבעין דהאומר תן מנה לחבירי שאני חייב לו לא מחייב למיתב ליה באפי סהדי ועיין בר"ס צ"א בב"י עוד בסימן פ"ג בשם הריטב"א גם בסימן קפ"ה מחו' ד' אך יש לחלק בין תשלומין להלואה מכל מקום עלמא לא זהירי אף בהלואה אבל רבינו גם הרי"ף השמיטו לדרב ולדרבינא ומסתברא שסברתם לפסוק כרב ודר"ל להוסיף בא ולא הוצרכו להעתיקו. ומדרבינא ליכא למידק דאפשר שלא רצה לקרות על רב אשי קרא דלפני עור. והרמב"ם בפ"ב מהל' מלוה העתיק גם שניהם לדרב ולדר"ל:

הדרן עלך איזהו נשך