פלפולא חריפתא על בבא מציעא ג

ואע"ג דיש לפרשו בדוחק כו'. שהרי נוכל לומר דהא דקתני חוץ מגיזותיה וולדותיה ה"נ קאמר חוץ כו' לפי שלא הקנתה לו אלא סמוך לגניבתה:

כדי שלא יחזור בו. וידחהו מדחי אל דחי ולא שהחזרתו חזרה כמו שיכתוב רבינו לקמן וכ"כ רבינו לקמן ובפ' האומנין גבי מוכר שדהו מפני רעתה והן דברי הרי"ף דהתם ואתא לאשמועינן דלא מקני כפילא עד שישבע וכו' והב"י סימן רצ"ה כתב דאין להוציא חדוש גדול כזה מדקדוק הלשון והרי יש לפרש דמשום דמימרא דרב הונא מרחקא בגמרא ממימרא דרבי יוחנן מש"ה דייק הרי"ף לכתוב בדברי רב הונא אמר הריני משלם להודיע דאדר' יוחנן קאי ע"כ:

או אזמניה לדינא בא"י. תימה דבספ"ק דב"ק כתב רבינו דהאידנא אין מומחין בא"י ולא קבעינן ליה זמנא להתם והב"י ס"ס רצ"ה כתב דאפשר להמציא סמוכים ע"פ מ"ש הרמב"ם בפ"ד מהל' סנהדרין שאם הסכימו כל החכמים לסמוך כו' ע"כ ומיהו להרמב"ם עצמו הדבר בספק וכמו שכתבתי בס"ד מלתא בטעמא בתוס' יום טוב בפרק קמא דסנהדרין וברי"ף ליתא להא דאי אזמניה כו':

דודאי חזקה איכא כו'. כך כתב הב"י ס"ס רצ"ה דיש לדחות דכיון דכפילא אינו ביד המפקיד ומעולם לא בא לידו לא הוי חזקה ע"כ ודחייה קלה מקשה הוא דרבינו ה"ק שאין קניית כפילא אלא על ידי הבהמה נמצא שאותה הבהמה בחזקתו הוא שקנה הכפילא ולשומר דמספקא לן אי אקני כו' אין ספק מוציא מידי ודאי של זה:

וכחש בעמיתו וכו'. מפורש יפה בדברי רבינו שם:

אלא ודאי חייב כו'. ואם לא ישלם או ישבע ולאו למימרא דאין האחד חייב בכל אלא לאחר שלא ישלם חבירו ומדין ערב וא"כ צריך שיתבע לשני תחלה ואין כן דעת רבינו בפ' שבועות הפקדון שמסיק בהדיא בההוא דירושלמי שיגבה הכל ממי שירצה שכל אחד מתחייב בכל אלא הכא ה"ק דלענין קניית כפילא תסגי לי' בתשלומי המחצה כיון שלפי האמת השני חייב במחצה והרי הלה רוצה ג"כ שישלם המחצה השניה אלא שמא ישבע השני ויפטר ומיהו לכשלא ישבע ודאי שישלם והא דקאמר רבינו ולא ישלם דמסתמא כשלא ישבע שישלם לכך קאמר ולא ישלם אבל אה"נ דכשלא ישבע שחייב זה גם בתשלומי המחצית השנית והיינו דלא קאמר רבינו ואין לו לשלם ודו"ק:

ולא מהדרינן ליה. דאילו ליורש מהדרינן:

מכי שלמו יומי אכרזתא. עי' בכתובות ס"פ הנושא:

והלכתא כרבא דבתרא הוא. ועי' בספ"ק:

אבל במטלטלי לא. כ"כ נ"י בשם הרמב"ן ולא פי' טעמא מאי ונ"ל דטעמא משום תיקון העולם כי היכי דאין טורפין מטלטלים מתקון העולם טפי עשיית הישר והטוב הוא ממאי דהוה הדר:

הלכך מרישא הוא דקזבין. כלומר מעיקרא זבינא מעליותא הוא:

ומיהו לא חשיב פשיעה כו'. דלא הוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס כדמסיק:

כל המעביר כו'. ולא דמי לשואל שלא מדעת דהוי גזלן לקמן בפירקין דהתם כל הנאה שלו:

אי איכא עדים שנאנסה. ושלא פשע נמי וכן מוכח בתוס' פ"ק דף ו' ע"א בד"ה שבועה שלא שלחתי בה יד וכן הוא בהדיא בדברי רבינו לקמן גבי ירושלמי ש"ח אימתי חייב כו':

ה"ג כפשטא:

ה"ג ורבה דמוקי:

ועי"ל דהתם בא האונס מחמת הפשיעה וכו'. ובהכי מתישב ההיא דשאלתות שכתב רבינו לקמן בפירקין ובפרק הכונס דבעי למיתב בהדה כו' ואתי לסטים מזוין כו' דמשמע דמשום דיתיב בהדה הא לאו הכי חייב ואע"ג דאונס דלאו מחמת פשיעה הוא אלא מהאי טעמא הוה מחמת פשיעה דדלמא הוה מיקיים ביה גם את הארי כו' והרי דוד אמרו במה מצינו על גלית דאין לך ליסטין מזוין גדול ממנו ולפי שהשאלתות לא מתישבים אלא בהך תירוצא ורבי' כתב לדשאלתות מפני כן נ"ל שכתב הטור בסימן רצ"א על זה התירוץ שכן עיקר והב"י שכתב עליו אינו עיקר דלא מצינו שהרא"ש מחשבו לעיקר נ"ל דדבריו הללו אינן עיקר:

דאכתי צריכנא לשנויא דלעיל. לשון התוס' דלא הדר משנויא קמא וזה הלשון ניחא טפי דודאי דלא צריכנא לשנויא קמא כיון דבלאו הכי פירכא קמייתא מיתרצא: (אמר המדפיס מ"כ על הגליון וז"ל ולא אוכל להבין הלא אליבא דר"ע בודאי צריכנא לשנויא דלעיל ודו"ק עיין ת"ח):

דבכרך א' לא מיחייב אף לצאת ידי שמים. ואפי' תבעי ליה דהא סיפא תבעי ליה ובכרך א' מתוקמא וכולה מתני' מתוקמא לצאת י"ש וכי אמרינן מהשתא לישנא דתבעי ליה היינו שתובעים ולא כההיא דבגמרא דלעיל שענינו שאינו חפץ ליתן אלא מן הדין ולכך תבעי ליה:

ובשתי כריכות חייב בפקדון אי תבעי ליה. והיינו רישא דמתניתין דמוקמינן לה בשתי כריכות ונקט אביו דהוה כי תבעי ליה כדמסיק בסמוך:

ולא דמי למנה לי בידך כו'. והתם כי כרך אחד דמי דטעמא מאי פטרי' בכרך א' משום דלא ה"ל למידק והכי נמי כי לא ידע אם לוה מעולם מאי ה"ל למידק שייך ועוד דסתמא דמנה לי בידך היינו בהלואה ובהלואה נמי לא ה"ל למידק מידי דהוה אמקח דדוקא פקדון דלזמן רב צריך למידק כמו שאכתוב לקמן בשם נימוקי יוסף אבל הלואה סתמא אינה אלא לשלשים יום:

והכא ברי וברי. דברי לו שאין בידו אלא ג' מאות שרוצה ליתן למי שהם.

ומהאי טעמא. כלומר מדאמרן דבשתי כריכות דחייב בבא לצאת י"ש דדוקא כי תבעי לי' הלכך מהאי טעמא כו'.

דהמפקיד עצמו ה"ל למידק. ומדלא תבע לא ידע משום דלא דק אבל בגזל אע"ג דלא דק היינו שסובר גברא אלמא הוא דגזליה ואע"ג דסתם גזילה לא הוי יאוש בעלים כדאיתא בפרק מרובה מ"מ לא שכיחא דהדר ולפיכך אי לא דק ומשום כך לא תבעי אין להאשימו על זה:

דקנסוהו כו'. ואע"ג דקנס הוא מנבינן האידנא כך משמע מדמייתי לה הרי"ף ורבינו וכן הרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה כמ"ש בשמו בעל נ"י וכן בטור סימן שס"ה ואע"ג דכתב נ"י דהראב"ד והרמ"ה כתבו דהאידנא לא מגבי' ופסקינן כר"ט ולא הכריע לי נר' דעעמא דאף האידנא מגבינן לפי שטעם הקנס משום דעביד איסורא הלכך אף האידנא קונסין אותו מידי דהוה גזילה גופא וזו ראיה גדולה למה שכתבתי בריש הגוזל עצים ע"ש:

תנא. ר"ל תנא דברייתא:

וקי"ל . והוא מהרי"ף:

כללא דמלתא. אליבא דרבי עקיבא:

דפשע . דפשיעה וגזל חד הוא אבל מקח דלזמן מועט ליכא פשיעותא כלל כ"כ נימוקי יוסף:

אי תבעי ליה פטור. מדינא וחייב בבא לצאת ידי שמים כך צריך לפרש מדמסיק ואי לא תבעי כו' וכן הוא בהדיא בטור סימן ש' וכן בקצור וצריך לומר דלר"ע דמצינו דלדידיה מיחייב מדינא כל היכא דיכולין לפרש חיוב ופטור מדינא שפיר טפי הלכך רישא דמתניתין מוקמינן לה דוקא בבא לצאת י"ש אפילו לר"ע כדדייקי' בגמרא דגזל א' מחמשה כו' דלא תבעי ליה וכן נמי דיקא הא דתני שהודה מפי עצמו אבל סיפא שנים שהפקידו כו' זה אומר וכו' יכולין לפרש דמיירי מדינא ומש"ה הוא דפטור ומניח המנה השלישית דמדינא אין לחייבו כיון דבכרך א' הוא אבל לצאת י"ש לא פטרינן ליה ומ"מ דוקא דתבעי ליה אבל כי לא תבעי כו' וניחא לדברי רבינו הא דהגוזל דלעיל מנה לי בידך כו' דחייב בבא לצאת י"ש אע"ג דהוה כמו בכרך א' דהא הכא נמי חייב לצאת י"ש אי תבעי לי' והתוס' לא פירשו כן אלא דלר"ע נמי פטור אפילו לצאת י"ש אפילו כי תבעי ליה היכא דלא הוה לי' למידק ועעמייהו דס"ל דכולה מתניתין מיתוקמא בבא לצאת י"ש:

ובשתי כריכות אי לא תבעי ליה חייב כו'. דייק ליה מרישא דמתני' דקתני אביו של א' מכם ולא קתני אחד מכם משום דבכה"ג הוה פטור משמע דדוקא באחד מכם אבל בשנים שכל א' הפקיד הוה חייב והיינו טעמא דשנים שהפקידו רמיא על הנפקד לדקדק של מי הוא המאתים שהרי שנים הפקידו ויחזרו ויבאו לתבוע הפקדון ושמא אחד מהן רמאי ויתבע שאינו שלו אבל כשלא הפקיד אצלו אלא אחד לא רמיא עליה למדכר מי הוא דמהיכי תיתי שיבא רמאי מן השוק ויתבע מה שלא הפקיד מעולם משא"כ בשנים שהפקידו דכיון שיש לכל א' פקדון אצלו איכא טפי למיחש שיתבע יותר משיש לו אחרי שעכ"פ יש לו תביעת פקדון אצלו:

ולא ידענא למה. לא ידענא מה קשיא ליה דהא לר"ת לא שייך האידנא הא דרב נחמן בר יצחק וכך מצי סבר גם כן הרי"ף וא"כ ל"פ רשב"ג וחכמים אלא בכדי חסרונן:

ותמיה לי כו'. דהך רב נחמן סתמא רב נחמן בר יעקב הוא שהיה בדורו של רב יהודה ורבא יתיב קמיה בעובדא דאפקיד כיפי דלעיל ורב נחמן רבו היה כמ"ש רבינו בשלהי נדרים ובשאר דוכתי:

ואי משום דרבא בתראה הוא. לאו משמיה דנפשיה קאמר ובפ' הזהב פליגי רבא ור' אבא אליביה דרב הונא ופסק כרבא משום דבתראה הוא:

ולא כנגד רבותיו. וכ"כ עוד לקמן בפ' הזהב גבי דיני אונאה והקשיתי לשאול בס"פ אע"פ ע"ש והא דכתב לקמן בפרק הזהב לגבי רב ששת נ"ל דלא למעוטי שאר בני דורו אלא במכ"ש מרב ששת שהיה גדול הדור כמותו:

ומסתברא לי כי"א כו'. דברי רבינו הן ולדברי הרי"ף דלעיל שפסק כחכמים כתב כך אבל לדעת עצמו דהלכה כרשב"ג לא נ"מ מידי דא"נ חכמים דר"מ כרשב"ג ס"ל הא פסקינן כרשב"ג:

דחיישינן שמא תכסיף. ואע"ג דהתם רבא פליג וס"ל דלא חיישינן והכי הלכתא התם טעמא דאפ"ה יכול לראות משא"כ הכא דשבוי ודאי א"א לו לראות רבא נמי מודה דחיישינן שמא יכסיף:

אחר שחלקו ירושתן. דאי קודם שחלקו משכחת דמורידין כההיא דמתניתין דלקמן בעובדא דמרי בר איסק דמסיק התם רבינו דכל זמן שהם נזונין בשותפות בי"ד מורידין הלכך כתב בכאן דאחר שחלקו אין מורידין ועיין לקמן גבי ההיא סבתא:

דלמא אתי לאחזוקי בהו. דהשכנים יטעו ויחשבו דאה"נ שזהו חלקו שנפל לו ולא יאמרו לקטן כלום משא"כ ברחוק דמורידין לפי שהשכנים ידעו בדבר ויאמרו לקטן ואין מחזיקין בנכסי קטן כדלקמן:

שהוא אחיו מאב וכו'. ובגמרא אמרינן תו ולא אמרן אלא באחי דאבא אבל באחי דאמא לא ומסקינן דל"ש ואתי דאמא נמי לא. תימה דלא כתבוה רבינו והרי"ף העתיקו לכן נראה דרבינו שמפרש באחי דאמא דבדברי רב הונא עצמו דהיינו שהוא אחיו מאב וכו' לפי המסקנא פירש כן דמסקי' דלא שנא ואפילו אחי דאמא דההוא אחי דאמא מפרש כן וסמכי' רבי' לאחי דאמא דבדברי ר"ה עצמו ושאר הקרובים אתיין במכ"ש וכל זה דלא כפירש רש"י שמפרש בההיא דאחי מאמא דבמסקנא שזה אח דקטן מאם וחיישינן שמא יאמר שאביו החזיק בהן כדין נכסי מלוג ומת קודם לאמו והוא יורש אמו עם הקטן וזה הגיע לחלקו ובאחי דאמא דבדברי רב הונא עצמו מפרש רש"י שזה הקרוב מחמת קרוב הוא אח מאם לאחיו של הקטן מאביו וחיישינן שיחזיק בהן לצורך אחיו. ותמיהני על הב"י סימן רפ"ה שכתב דדברי רש"י הן כיוצא בזה שמפרש רבינו ואפשר שאינו ר"ל אלא דלדינא שוין הן ולא בפי' הסוגיא:

לחלק אחי מאבי וירשתיו. ה"ג בטור סימן רפ"ה:

ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. ואע"ג דעדיין לא חלקו הא כתבינן לעיל דהא דחלקו א"צ אלא להיכא שניזונין בשותפות. אבל היכא דאין ניזונין בשותפות אפילו לא חלקו נמי לא. והכא מעולם לא היה הקטן שותף עם האחתא דהכא:

ואידך דנקא מוקמינן אפוטרופא לינוקא. דאפילו יודע להשתדל בנכסים אין מורידין קטן לנכסי שבוי:

והוכחה לדבר כו'. דאלת"ה למה נאמינהו דדחלי מיניה כן משמע בתוספות דהכא ומבואר יותר בדבריהם פ"ב דכתובות דף כ"ז ע"ב:

מי ידע שיבא אחיו כו'. דודאי דלא מהמנינן ליה במה שאומר שאינו מכירו אלא סברא טובה היא דאע"ג דידע ביה סבור היה שלא יבא כו' כך נ"ל דעת רבינו אבל רש"י פירש מי ידע שיש לו אח:

אבל גדול כו'. אלא שמין לו כאריס ולא דמי לשמעו בו שמת דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כיון דסמכא דעתיה וה"נ כ"ש דסמך דעתיה דהא לא ידע שאני הכא שאין דעתו למחול כלל דהא לא ידע דנחיל משא"כ לעיל דאע"ג דשמע שמת אפשר שלא מת ואפילו סמך בדעתו שמת ומש"ה לא חיישינן שיפסיד אפ"ה אמדינן דעתיה שאם לא היה מת ויבא היום או למחר אחולי אחיל גביה אבל הכא לא ידע דנחיל ואף לדברי רבינו דלא ידע היינו לא ידע שיבא כו' הוי טפי משמע בו שמת דאפשר שלא מת אבל שיבא ממדינת הים אחר ירושתו דבר רחוק הוא יותר ולא ס"ד שיבא ולא ידבק בנחלתו אשר הוריש לו אביו שמת במדינת הים:

בד"א שמדד לו בימות הגורן וכו'. אע"ג דאפיסקא דרבי יהודה אומר אם היתה מדה מרובה איתאמרה בגמרא וכן שנויה בהדיא בתוספתא ורבנן פליגי עליה ואמרו לו הרבה אובדות כו' אפ"ה העתיקוה רבינו גם הרי"ף לפי דהאי א"ל הרבה אובדות כו' אדר' יוחנן בן נורי אמרינן בגמרא לא אזלינן בתר התוספתא כ"כ נמוקי יוסף:

והלכתא כת"ק. וכ"כ הרי"ף ולא קאי אפלוגתא דידן דהא אמרינן בגמרא דלא פליגי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דמר חפו בקירא ולא מייץ כו' אלא קאי אשמן ונ"ל דצריכא משום דלא מיפרשא בהדיא במתניתין בחכמים פליגי עליה במוכר שמן מזוקק אלא מדלקמן בגמרא את"ל לדברי ר"י כו' את"ל לדברי חכמים כו':

ופשיטא שאם היה רוצה כו'. דלא תימא מאי קושיא משמואל דלמא רב יהודה לא היה יכול להשתכר שתות כי אין קונה ביוקרא:

וס"ד דאיירי בחנוני אלמא אפילו וכו'. שהרי החנוני מוכר מעט מעט לזמן מרובה וביני הכי מצטלל השמן:

ה"ג דכי היכי. וכן הוא ברי"ף:

גי' הרי"ף במדה בבי"ת ובגמרא כי מדה:

ה"ג ומשהניחה וה"פ בלא יחדה אפילו שלא במקומה שהיתה מונחת כבר דכל אתר הוה דוכתה וביחדה משהניחה במקומה:

ופוסק רב אלפס כרבי יוחנן. עיין בסוף הגוזל בתרא:

והלכתא שואל שלא מדעת כו'. עיין לעיל גבי הלכתא שומר שמסר לשומר כו':

או נעל. וכן גירסת הרי"ף אבל במשנה שבגמרא הגי' ונעל ופירש רש"י דאקטנים קאי ונ"י הוכיח דעל כרחך תרתי קתני מדאמרינן בשלמא כולהו וכו' ולרש"י ליכא אלא חדא הלכך ונעל מלתא באפי נפשה היא שהניחם בתיבה ובביתו ונעל כו':

שנגנבה או שנאנסה בלא פשיעתו. עיין לעיל גבי שומר שמסר לשומר:

וגם אינו מתקלקל בקרקע. כלומר עד כדי שיעור מה כמו ששנינו בפרק ב' מצא ספרים כו' כלי כסף ונחשת ישתמש בהן לצרכן ופירש רש"י שמתעפשים בקרקע שצריך לתתן בקרקע כדאמרינן לקמן שזו היא שמירתן ולפיכך משתמש בהן לפרקים ע"כ וע"ש בדברי רבינו גבי ת"ר מצא כלי עץ כו' מה דינו דפקדון:

והא דירושלמי. אשמואל מהדר דאמר כספים אין להם שמירה אלא בקרקע ואפילו בש"ח ועיין עוד בפירוש הירושלמי לקמן דהכל לפי הזמן:

אלא אומרים אילו היה שם היה יכול להציל. היינו שלא יגנב אבל בלסטים מזוין כי לא פשע במה שלא היה שם פטור וכתירוצא בתרא שכתב רבינו לעיל בסוף שיטה דפשע בה ויצתה לאגם שכתבתי שם שהוא עיקר:

וכי ידוע היה לו כו'. כלומר למה נאמינהו בתשובתו זאת דאין סברא לומר שהיה ידוע לו כו' אלא א"כ שמנהגם כך היה דהשתא תשובתו תשובה טובה היא:

אלא הכל כו'. כלומר מדמנהגם כך היה היינו ודאי משום דשכיחי כו' כדקאמר הלכך ליכא למשמע מיניה לדרא אחרינא אלא הכל כו' ולשון נימוקי יוסף אלמא הכל כו':

ולא בין השמשות ממש. דבין השמשות היאך רשאי לקוברם:

לעמוקי להו. בעובי דתומה:

תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. עיין לעיל גבי פשע בה ויצתה לאגם כו' ובפרק הכונס גבי היכי נפול:

אתו לקמיה דרבא אמר כל לא ידענא כו'. לא ידענא מאי קמ"ל מסדר התלמוד בהאי עובדא דהא הך דינא גופיה הוה עובדא לעיל ההוא גברא דאפקיד כיפי וכו' ופסק הכי רב נחמן ורבא הוה יתיב קמיה:

לבנה. גרסינן:

אלא דלא מקרי פושע כשומר שמסר לשומר. אגב שיטפא כתב כך דהא לעיל גבי הלכתא שומר שמסר לשומר חייב כתב דלא מקרי פושע אלא כלומר דלא מקרי שומר שמסר לשומר דיכול הלה לומר האיך לא מהימן לי בשבועה:

וגם בנה אמר כן. ומש"ה אין לגלגל:

ניחא דלא הוי פשרה כו'. והא דאמרינן אי איכא פסידא ליתמי ה"נ הב"ע כו' בספסרא כו' ומאי שנא כיון דדינא הוי לשלומי בזול ל"ק דליתמי ודאי דמשלם דמי תורא כוליה וכ"כ בהדיא בקצור דכיון דפשע הבקרא חייב לשלם מה שהפסידו והם הפסידו דמי תורא דיהבי לספסרא ועוד לא קשיא כדפירשו התוספות דמספקא ליה אי ספסרא במקום יתמי קיימ' כההיא דרבי יוסי או דלמא לא דמי דהתם השוכר שהשכיר הפרה יש לו שייכות בגוף הפרה ולפיכך משכיר במקום שוכר קאי אבל יתמי דמקח טעות הוא לגבייהו איך יעמוד הספסירא במקומם:

והם לא יפרעו לו אלא דמי שור לשחיטה. שמדין שומר שכר בא על יתמי ואין השומר משלם אלא מה שהפסיד ולא הפסיד לו אלא דמי שור לשחיטה אבל לפירוש קמא שהספסר מכח היתומים אתא על הבקרא וכמו שליתומים יש תביעה על הבקרא כל דמי תורא כן לספסרא גם כן יש לו עליו כל דמי תורא אלא לרש"י דרך פשר עבדינן לשלם דמי בשר בזול אבל לפירוש רבינו והוא פירוש ר"ת שבתוספות דמדינא אינו משלם אלא בזול לא תלי מידי בין צריכנא לההיא דר"י או לא ובין כך ובין כך יש לפרש בזול או כר"ת או כהראב"ד:

כגון רחל ונטענה אצלו וכו'. כ"כ הרי"ף ולא ידעתי למה שינה מלישנא דברייתא גזל רחל וגזזה כו' איברא דלענין דינא לא שנא כדאיתא בהגוזל קמא ומוקי' נמי התם דכי נטענה אצלו או נתעברה אצלו אפילו לא גזזה ולא ילדה גזילה חוזרת בעיניה:

ה"ג דאמר רבה לענין:

האי מאן דגזל חביתא דחמרא וכו'. האריך רבינו בפירושו בפרק מרובה:

ונשברה אינו משלם אלא רביעית הגביה ונטל ממנה רביעית ונשברה משלם. ונ"ל דגרסינן נמי בתר הכי אמר רבא ל"ש אלא נשברה אבל החמיצה משלם את הכל מ"ט גירי דידיה אהנו בה. וכתוב ברי"ף ובטור סימן רצ"ב גם בקצור כתב יד מצאתיו:

הדרן עלך המפקיד