פלפולא חריפתא על בבא מציעא ב

3 וכ"ע. כלומר וגם כ"ע. לא ידעי כמו לאו כ"ע ידעי וכיוצא בזה בפ"ק דב"ק שכל המעוררים אין זכאים וכו' ובגמרא דהגוזל קמא נמי כמ"ש שם:

ושקלי להו. עיין לקמן גבי הלכתא כריכות ברה"ר וכו':

והא חדא מינייהו. דהיינו היו"ד. והעי"ן עד זומם למפרע נפסל. והלמ"ד לחי העומד מאליו. והקו"ף קידושין שלא נמסרו לביאה. והגימ"ל גילוי דעת בגט. והמ"ם מומר אוכל נבילות להכעיס כפירושו של רש"י לעיל דף כ"ב והסכים עמו הר"ן בפ"ב דקידושין:

כיון דמידי דמיכל נינהו. ובגמרא אגב דיקירי. וכתב הב"י סימן רס"ב דיש לתמוה עליו ולמה החליף שיטת הגמרא שאמרו גבי עיגולי דבילה וככרות אגב דיקירי ממשמש בהו ואפשר שהוא ז"ל לא היה מפ' יקירי מלשון כובד אלא מלשון חביבות א"נ אפילו אם תמצי לומר שהיה מפרש יקירי מלשון כובד במחרוזות ליכא כובד וצריך ליתן טעם משום דמידי דמיכל הוא חשיבי ההוא טעמא סגי לעגולי דבילה ותו לא צריך בהו לטעמא דיקירי עכ"ל:

כיון שמן השותפות קודם חלוקה יהיב להו וכו'. והא דסוף פרק הגוזל בתרא אמר רבא אריסא מדידיה יהיב התם מתוך ביתו הביא כמ"ש התוס' וכתוב בהגה"ה שבעמוד וכן צריך לחלק בפ"ב דקדושין סימן כ"ט:

או ישראל חשוד. יש לפרש חשוד דלא ידע דינא דספק הנוח כדלעיל וכן לקמן קרינן לע"ה חשוד:

אבל במקום הפקר נוטל גרסינן. ולא גרסינן ומכריז ואף על פי שגם בקצור הפסקים כתוב כן אי אפשר לקיים הגירסא לפי שזו הקושיא דואף על גב כו' לא מצי קאי ארשות היחיד דאם כן מאי מקשה מהתם דהתם איירי בדבר שאין בו סימן ואפילו סימן מקום נמי לא דמוקמינן לה הכי לקמן במדדין ועוד היכי קרי ליה לרה"י מקום הפקר ולקמן מדמה ליה בהדיא רה"י למקום שמור קצת כגון אחר הגפה אלא דקושיית ואע"ג כו' ארה"ר קאי וכן מפורש בהדיא בתוס' שמקשים אכריכות ברה"ר והרי הן שלו הלכך לא גרסינן ומכריז:

מנין הוי סימן. בגמרא וברי"ף גרסי' משקל הוי סימן. אבל בחכמת שלמה הגיה שצריך להיות מנין אך יש לומר למאי דגרס הרי"ף ומדמשקל בוי"ו יש לקיים גירסתו כמו שכתב נ"י. דומדמשקל תלמודא מסיק:

ומדמשקל הוי סימן וכו'. הוקשה לי אמאי לא פשיט לה מברייתא דלקמן מצא שנים שנים חייב להכריז דש"מ בהדיא דמנין הוי סימן ותירצתי דברייתא דהכא סתמא מיתניא וההיא דלקמן רשב"א שנאה ואע"ג דרבינו מסיק הלכה כמותו מכל מקום ניחא ליה לתלמודא למפשט מסתם ברייתא:

מדה וכו'. עיין בתוס' ונ"י:

דהתם בישראל חשוד איירי וגרע מכותי. ובפרק אין מעמידין כתב דאי נמי דהך דהכא נמי בישראל חשוד ועדיף טפי סימנא דתלת קרנתא:

משום דרבא כשמעתא דנפשיה פסק. וכ"כ הרמב"ן בספר המלחמות בשם הראב"ד ולדברי הרי"ף הוא דקאמר הכי ובשיטתו דבסוף פרק דלעיל דלא דק למיפסק כרבא משום דבתראה הוא. אבל כבר השיג עליו שם רבינו מדברי עצמו שכ"כ בכמה מקומות דהלכה כרבא דבתראה. ועיין בפרק עושין פסין ומ"מ יש לי לומר בכאן דמשום דרב ביבי שהיה גם כן בימי רבא שהרי מרב נחמן קא בעי לה. ולקמן בגמרא דף כ"ד ע"ב רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דרב נחמן וכיון דלרב ביבי בעי לה הלכך לא מכרעא פשיטותא דרבא:

חלפי. פי' צמחי עשבים הנקראים חלפי והן קמשונים שצומחים בכרמים. ערוך:

למאי נ"מ. כלומר הא דקאמר עבדי רבנן ודאי לגופה דרשאין לשנות בהנך הל"ל סתמא בהני תלת מילי משנין ולמה ליה למימר עבדי רבנן דמשני:

אלא בהני תלת כו'. וכן מפני דרכי שלום. עיין בהגה"ה שבעמוד ובתוס' ועיין בפרק אלו טריפות סימן פ' כתב רבינו דמהדרינן בטביעת עינא לרואה טריפה לעצמו ועיין מה שכתבתי שם בס"ד.

ה"ג הא דקאמר אי לא שבעתן העין אינו חייב להכריז:

לא מודה להו. כלומר אלא בהא מיפלג פליגי רבנן וטעמייהו דסברי וכו:

ה"ג ולא חשדינן ליה דמשקר ואע"ג דדייקנא וכו' עד דשקלי וטרו אליביה ובתר הכי גרסינן ואלו הן כלים וכו':

שמצאן אחד אחד כו'. ומתניתין מתרצים בתוס'

והלה אומר בדין היו ושנים היו ואע"ג דמכריז מחטין כו'. לא דמי לשטרות דלעיל בסוף פרק קמא ומטבע דלקמן דבעינן ג' משום דמיעוט רבים שנים ולא הוי שנים סימן דהכא שאני דאומר גם כן בדין היו וזה לא הכריז אלא מחטין וכו' וא"ת ולעיל בשטרות כשיאמר תכריך או אגודה ושנים היו ליהוי סימן אע"ג דמכריז שטרי דהא לא הכריז תכריך ואגודה לא קשיא דשאני שכשמכריז מחטין מצאתי והלה אומר בדין היו ושנים היו הוי מנין דשנים סימן לפי דשנים שני בדין קאמר וזה לא הכריז אלא מחטין ולא בדין נמצא דבלשון ההכרזה לא הוזכר בדין כלל והלכך שני בדין דקאמר סימן טוב הוא אבל בשטרות דאע"ג דאומר הכריכה והאגודה מ"מ מנין שנים שהוא אומר אשטרות קאי וזה הכריז שטרות דמיעוטן שנים הלכך לא הוי סימן כלל מה שאומר שנים היו. ובטור כתב בסימן ס"ה בשם הרמ"ה דההיא דשטרות בלוה ומלוה א' הלכך לא הוי כריכה סימן וכו' ובזה מתורצת קושיא דידן נמי אלא שהב"י הקשה טובא על דבריו:

המציל מן הארי וכו'. עי' מה שכתבתי בזה בפרק הכונס גבי מבריח מן הארי:

מפני שהבעלים מתיאשים מהם ויאוש קני באבידה. כדילפינן משמלה לקמן מה שמלה שיש לה תובעים כו':

האי מתייאשין אסרטיא ופלטיא קאי. משמע דאילו צוח תייב להחזיר ותימה מדלקמן גבי שוקא דגלדאי וצ"ע:

אפי' עומד וצווח. כלומר ולא נתייאש אפ"ה ילפינן לה לעיל מאשר תאבד ממנו:

ה"ג או אפילו ברוב ישראל:

ונתן סימנים. אע"ג דבספ"ק וכן לקמן גבי אף השמלה בכלל היתה כו'. מספקא לן אי סימנים דאורייתא. ועוד בספ"ק כתב דלאיסורא חיישי' לשאלה. לא קשיא דאיסורא דהכא היינו איסור דסתם יינם ואינו אלא מדרבנן כדאיתא בפרק ב' דע"ז:

ופליג עליה בחדא. אע"ג דהמ"ל דלא פליג ודלא נקט רוב עובדי כוכבים אלא משום איסורא דיין וע"י סימן הותר מ"מ ליכא לאוכוחי דרב אסי ס"ל בכולה מילתא כרשב"א דדילמא פליג בחדא:

עושין שכר אגמי נפש. לישנא דקרא בישעיה י"ט:

בית חייהם. בהגוזל קמא פרש"י זה תלמוד תורה. ונראה לי דדייקי' מוהודעת דהיינו ידיעת חכמה ולקמן בפירקין דף ל' ע"א פרש"י זה בית חייהם ללמוד להן אומנות להתפרנס בו וחוקות ותורות כתיבי ברישיה דקרא ע"כ הדרך זו ג"ח שזהו דרך כל הארץ בלא צווי ואזהרת התורה שכן בני אדם מדיניים בטבע וצריכין לגמול חשד גם לזה. ילכו זה ביקור חולים שא"א לקיים אלא בהליכה שהרי אין החולה יכול לילך אצלו שיבקר בחליו. דסתם חולה מוטל על ערשו. בה זו קבורה דמשמעות בה הוא הטמנה בדבר ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר כדדרשי' לענין מי המרים במים לא כתיב אלא אל המים שיהא העפר נראה ש"מ דבמים הוה משמע שלא יהא העפר נראה אלא טמון ונבלע במים. המעשה זה הדין שהות מעשה שוה לכל באי עולם. אשר יעשון זו לפנים משורת הדין דיעשו משמע ישראל המיוחדים במעשיהם ועי"ל דדריש לישנא דאשר מלשון אשרי שיהו מאושרים בעשייה זו והיינו לפנים מן השורה ובגמרא דלקמן דף ל' ע"א דפרכינן דבקור חולים וקבורה היינו ג"ח ומשנינן בקור חולים בבן גילו כו' וקבורה זקן ואינו לפי כבודו:

א"ל דנעשה כצווח על ביתו כו'. מכאן תימה על מה שכתב רבינו לעיל בדרשב"א דדוקא במפי ארי וכו' אמרי' דאפי' צווח אבל בסרטיא ופלטיא לא. וכן תימה על הטור סימן רנ"ט דלא כתב בהך דאפי' צווח כדמשמע מהגמ'. ומדברי הרמב"ם פ"ו ופי"א מהל' גזילה נ"ל דמשוה המדות דלא הזכיר כלל הא דצווח ולפיכך נ"ל שמפרש והלא צווח כלומר שצווח בעל האבידה שכך וכך נאבד ממנו ואית לן למימר מדצווח שלא נתייאש וא"ל נעשה כצווח כו' כלומר אין זה מוכיח על שלא נתייאש דודאי נתייאש אלא צווח כדרך ב"א הצווחים על דבר שא"א שיחזור לידם כמו צווח על ביתו שנשרף ולכך סתם הדברים וכתב בפרק י"א דודאי נתייאשו וכן יש לפרש דברי הטור דאע"ג דכתב גבי מציל מפי הארי ואפי' צווח כו' היינו נמי כפירוש הרמב"ם לאשמועינן דזה שצווח לא משום שלא נתייאש דודאי נתייאש וממילא דהה"נ בכל דבר שאמרנו דודאי נתייאש אבל לרבינו אין לפרש כן דהא מחלק בהדיא דבסרטיא ופלטיא מהני כשצווח. וקרוב לומר שגם דעת הטור כן דלשטת אביו קאזיל וצ"ע:

והא אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור. דמסתמא כי אמר לו שקול לנפשך היינו לגמרי אפילו לאכילה דאל"כ ה"ל לפרש דאסור באכילה דלא לטעו אבל מלישנא דלנפשך ליכא למידק דלעיל בעובדא דכופרא נמי אמר שקול לנפשך ולאו מידי דמיכל הוא. עוי"ל דמסתמא שאלתו דבר מריון היתה על האכילה דאילו משום מציאה ודאי דלא היה חש דעשיר היה כדאמרינן מעלינא כנכסי דבי בר מריון בפרק קמא דב"ב אבל לאכילה היה חש שכמו שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר כדאיתא בירושלמי:

אלא משום דלא חיישינן לעורב. ובפרק גיד הנשה סימן כ"ב כתב בשם הרשב"ם שכן הדין ג"כ בנאבד בעיר שרובה עובדי כוכבים:

ובלבד שיהו רוב גנבי העיר ישראל. תמיהא לי דלמאי דמסקינן ברוב עובדי כוכבים ורוב טבחי ישראל א"כ ה"נ אפילו רוב גנבי העיר עובדי כוכבים אזלינן בתר הטבחים משום דמסתמא הכל נותנים לטבחים למכור במקולין. וכן בתוס' לא כתבו שיהא רוב גנבי העיר ישראל גם בקצור הפסקים לא כתבו ועי' מה שכתבתי עוד בפ"ק דחולין סימן י"ז:

והראב"ד פסק כו'. אפי' ברוב ישראל ועי' מה שכתב בזה לקמן גבי מצאה ברפת:

דרב פפא לא פליג. ומש"ה בהך דאוגנים אע"ג דהוה לקולא פסקינן הכי כיון דלא פליג בהא אדרב זביד וזהו לפי' התוס' בדרב זביד דאילו לפרש"י רב זביד לא מיירי באוגנים כלל. ומכאן יצא להטור שכתב בסימן רס"ב הרא"ש פוסק כהתוס'. והב"י שתמה עליו לא דק אבל בקיצור הפסקים משמע דלא הכריע ואין זה כדאי שהרי ודאי דהכריע מטעמא דכתבתי. ועל קצור הפסקים קשיא:

ומאיניש אחרינא נפל. ואין להקשות להראב"ד שכתב לעיל דהלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל ואם כן תיפוק לי' הכא דהלכה כרשב"א דהכא בשוק מיתניא ולא הוי רבים מצויים שם דלא הוי דומיא דסרטיא ופלטיא ועי' לקמן מ"ש בשם הראב"ד גבי מצאה ברפת וכו':

כגון קורדום בצד גדר וכו' שכן דרך עובדי אדמה כו' והויא להו מקום המשתמר. וכן משמע דעת רבינו לקמן גבי מצא כלי באשפה וכו'. וכ"כ בטור סימן ר"ס אבל לשון התוס' בסוף ד"ה ואמר ר' אבא וכו' מצא טלית או קורדם בצד גדר וכו' מיירי במקום המשתמר אי נמי התם לדעת הונח שם וכו' דדרך פועלים שמניחים וכו' בצד גדר של אותה שדה:

והימניק פירוש כלי של מתכת הוא שאוכלים בו פרסיים שלא יהו מכניסים ידיהם לפיהם והיו אוכלים בו בשר וחתיכות כו' והימניק הוא כלי שיש בו שני ראשים כ"כ הערוך. ונקרא בלשון אשכנז גאפי"ל:

וכן מוכח לקמן גבי הלוקח מן התגר. ועוד מוכח כן לקמן גבי ראה סלע שנפל משנים וכו' דהתם נמי אין לומר האי ועוד יש לומר דהכא. עוד עיין לקמן גבי מצא בחנות וכו':

וכיון דהראשון לא קנאה ה"ה בנו וכו'. וכן נמי הלוקח שלקח ממנו דלאו דוקא בנו ובן בנו דהא סתמא תנן דהרי הוא שלו ומי לא איירינן בגל וכותל ישן שלקח זה מזה וטעמא דמלתא דכיון שהזכייה לא אתיא אלא מכח חצירו וחצירו לא עדיפא מידו אע"ג דבעלי החצר משתנים ולבעל השני בהיתרא אתא דכבר נתייאשו כל ישראל מיהא לא אתי לבעל החצר אלא מחמת החצר הזה שתזכה לו והחצר הזה לא אשתני ומעיקרא באיסורא אתי ביה דלא הוה מצי למזכי:

ה"ג בממון מעולם:

מחציו ולחוץ שלו. ה"נ צריכא להני תירוצי דלעיל אקושיא דתקנה לו חצירו והכי איתא במרדכי:

אין עתיד לימצא לבעל חצר. והכא ליכא לתרוצי תירוץ בתרא דלעיל דהא אבידת עובד כוכבים בהיתרא אתא לידיה כדאיתא בהגוזל בתרא:

כי הוא טוען עליו ברי ויכול להשביעו כו'. ובפרק המפקיד גבי ההוא אפוטרופוס דיתמי מייתי להא וכתב בזה הלשון דמצי לאשבועיה כיון דנראין בעיניו טענה ודאית:

אע"ג דלית ביה ש"פ לכל חד וחד וכו' וכל חד מנייהו אחליה כו'. ולישנא דגמרא אע"ג דלית ביה אלא שוה ב' פרוטות חייב להחזיר מ"ט אימר שותפים נינהו וחד מנייהו אחולי אחליה למנתיה גבי חבריה משמע דדוקא כי שוה מיהת ב' פרוטות דחיישינן לחד דמחיל אבל אי אין בו אלא שוה פרוטה אחת לא דלא חיישינן ששנים מחלו. וכך כתב הטור בסימן רס"ב וסברא מעלייתא היא וכתב ב"י שכ"כ ג"כ המגיד בשם הרשב"א לכך צריך לפרש גם דברי רבינו כן דה"ק אע"ג דלית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד אלא לתרתי שיש בו שוה ב' פרוטות דאימר כו' וכל חד מנייהו כלומר על כל חד מנייהו איכא למימר שהוא מחל למנתיה לגבי דאינך ומיהו לשנים נמחל ולא ששנים מחלו לחד דלהא לא חיישינן אבל חיישינן על כל חד שמא הוא מחל לאינך ואם יש בו שוה ב' פרוטות חייב להחזיר ולשון הרי"ף כלשון רבינו אלא שכתב וחד מנייהו כו':

וקיים עשה דוהשיב את הגזילה. וכי היכי דלענין גזילה לא חשיב מתנה ותיקן הלאו ה"נ תיקן השב תשיבם וכך מפורש בתוספות:

ולא מצינא לאוקמינהו בדינא. דבכאן לעצמו אין נראה טענה ודאית כולי האי כמו לעיל בסלע שנפל משנים דלא הוה בהדיה אלא הך משא"כ הכא ידע נמי דאינשי עיילי ונפקי אלא שסובר מסתמא בעל החנות או השולחני מצא:

כיון דרבים נכנסין ויוצאין. הלכך אינו עתיד להמצא לו כדלעיל בפונדק. והתוס' בד"ה דשתוך כו' כתבו לפי שהמעות הן דבר קטן ואין סופו הוה להמצא ע"כ. וגם תירוץ שני שכתב רבינו לעיל גבי מצא בגל כו' שייך נמי הכא דבאיסורא אתא לידיה דהא לא מתיאש מיד עד דאמר קמייהו:

משום דמייאש בעל המעות. והתגר לא קנאו מכח חצירו כמו שאמר רבינו לעיל גבי מצא בגל וכו':

לרבות המומר. מוקי לה התם באוכל נבילות לתיאבון:

ופשטיה דקרא קאי טפי אאבידה מאאחיך גרסינן. וכלומר ומש"ה לא אמרינן דהני פרטי לאו לדרשא אתיין אלא לגופייהו ולכל קאי אאחיך בלבד:

איבעיא להו סימנים דאורייתא. במדת ארכו ומשקל וכיוצא בזה מבעיא ליה כמ"ש לקמן גבי משרבו הרמאים ועי' מ"ש ר"פ אותו ואת בנו:

דלא הוי סימנא כולי האי אלא לצורבא מרבנן וכו'. משמע דתכריך ואגודה הן הסימנים שע"י מכירן בטביעת עינא וקשיא אמאי תנן ג' תרי נמי:

בסי' מובהק. עיין מה שאכתוב לקמן גבי ת"ר כל מי שאבדה לו אבידה כו' דג' מיני סימני הן:

כיון שבא לידה קודם נפילה. והכא אמרינן דבא לידה קודם נפילה לפי שאילו היה אבידה אחרת הוה מהדרינן לה בסימן שאמרה משום דמחשבינן לה שממנה נפל ודידה הוה. הלכך הכא נמי אמרינן שלידה בא קודם נפילה דלא מספקינן אלא הי מנייהו קושטא קאמר וכו':

דדדך להניח חפצים בכלים. כלומר בלאו האי דאמרינן דהיא יודעת שבעלה מניח כל חפציו בחפיסה מסתמא דרך כל אדם להניח חפצים בכלים ולא בתיבה בלחוד הלכך לא הוי סימן מובהק ואפ"ה הוה מהדרינן דדלמא זה לא הניח בכלים אי לאו טעמא דאמרינן שהיא יודעת בבעלה דכל דאית ליה כו':

עד שתדרוש את אחיך אם רמאי כו'. כלומר דרשיהו בסימנין שיתן בם תדע אם רמאי הוא אם לא וכדפירש לקרא רבא דאמר סימנין דאורייתא לעיל בסמוך ומינה דייק תנא דמתניתין דמדבסתם בן אדם מצריך קרא למיהב סימנין משום דחיישינן דמרמה הוא הלכך אי ודאי ידעינן דרמאי הוא לא יהבינן ליה כלל ומסברא ולא מקרא קא דייק דמנא לן למידק מקרא כולי האי אלא סמך סברתו מדחזינן דקרא קפיד למיהב סימנים משום דחש לרמאי הלכך אנן כי ידעינן דרמאי ודאי הוא חיישינן טפי ואפילו בסימנין לא מהדרינן ליה. וכן אוכיח לקמן לדברי הטור ובתוס' דלעיל כתבו שני פירושים חדא כדברי דלהרמאי לא הוי קרא אלא אסמכתא ועוד כתבו דרבא יליף סימנים לסתם בן אדם דמהני ומתני' יליף דלרמאים ודאי לא מהני אפילו סימנים והכל במשמע דקרא וכן דעת המגיד בפי"ג מהלכות גזילה דהא דהרמאי מדאורייתא הוא:

אבל בסימן מובהק יראה שמחזירין לכל אדם ולא איירי וכו'. יראה לי לפרש דלכל אדם דקאמר היינו לסתם בני אדם ואף על פי שרבו הרמאים דעלה קאי וקאמר דהא דמשרבו הרמאים לא איירי אלא בסימנים שהיו מחזירין בראשונה והן סימנין דחיורא וסומקא אבל בסימן מובהק מחזירין לכל אדם והיינו דמתניתין דלא אמר סימנים מובהקים דאילו אמר סימנים מובהקים מחזירים ולפי זה אם רמאי ודאי הוא אפילו בסימן מובהק אין מחזירין דהא עלה קאי והרמאי כו' וכך הוא דעת הרמב"ם. אבל הטור סימן רס"ו כתב דרבינו חולק על הרמב"ם ונראה מדבריו דהא דמשרבו הרמאין היינו כלפי בבא דוהרמאי דמתניתין דמשרבו הרמאין משום כך חושדין לכל שהוא רמאי כן משמע בקצור הפסקים דהא דוהרמאי דמתניתין ומשרבו הרמאים דברייתא חדא מילתא וא"כ כי קאמר רבינו עלה דבסימן מובהק מחזירין לכל אדם היינו אפילו משרבו הרמאים והיא היא והרמאי דמתניתין ואע"ג דמשנתינו מוקמינן לה דלא אמר סימנים מובהקים אבל אמר סימנים מובהקים מהדרינן ועלה קתני והרמאי אע"פ שאמר כו' תרי סימני מובהקין הן כמו שכתב המגיד חדא מדת ארכו ומדת רחבו ומשקלו וכיוצא בזה ובהו אבעיא לן לעיל אי דאורייתא אי דרבנן ובהו איירי מתניתין דמהדרינן ועלה קתני והרמאי אע"פ שאמר וכו' וכן בברייתא סימנים שהיו מחזירין בהן בראשונה אלו הן דאמרן וקתני משרבו הרמאים כו' וקאמר רבינו שבסימן מובהק גמור דהיינו נקב יש בו בצד אות פלוני שהוא כעדים ולכ"ע הוה סימן מדאורייתא וכדכתב רבינו לעיל דמהדרינן גיטא בסימן זה וה"נ הכא אפילו משרבו הרמאים מחזירין לכל אדם ואף הרמאי דמתניתין בכלל דליכא בין משרבו הרמאים בין לרמאי ודאי כך נ"ל לפ' לדעת הטור אלא דקשיא הא דהטור כתב מיד דמדה ומשקל הוי סימנים מובהקים ומשמע להחזיר אפילו לכל אדם דסמיך ליה וזה צ"ע. ודע דאע"ג דיש חילוק בין סימן מובהק לסימן מובהק כמו שכתבתי בשם המגיד אפ"ה לפי מאי דפרישית בראשונה לדברי רבינו אין חילוק ובשום סימן מובהק לא מהדרינן לרמאי ודאי כמו שהוא לדעת הרמב"ם דל"ש לן ברמאי ודאי בין סימן מובהק לסימן מובהק והיינו דהמגיד יהיב טעמא דהא דוהרמאי מדאורייתא ילפינן לה כמו שכתבתי לעיל ואע"פ שאני לא כתבתי כן אפ"ה לא פלוג רבנן והפקר ב"ד הפקר דטעמא רבה איכא דכיון דרמאי הוא איכא למיחש שיקח מה שאינו שלו ולדברי הטור מוכח נמי דלא ילפינן לדרמאי מדאורייתא דהא לדידיה בסימן מובהק גמור מהדרינן ליה.

תדע דלא בעינן וכו'. ה"פ תדע דשם אפילו לעצמו דהא לא בעינן שישימם בב"ד דסתמא קתני שם ולא קתני בב"ד דהא דלרש"י מיירי בב"ד אע"ג דלא קתני בהדיא היינו דלדידיה מוכרין וכי קתני שם מוכח מיניה דבב"ד קאמר אבל לפירוש התוספות דאינו צריך שימכרם כי קתני שם היינו לאשמועינן שא"צ למכרם ואי איתא דבב"ד מיהא צריך ה"ל למיתני בהדיא שם בב"ד דמדקתני שם לא שמעינן אלא דא"צ למוכרן ויכולין לומר דכיון שא"צ למוכרן לא צריך ב"ד לשומא נמי דאלת"ה הוי ליה למיתני בהדיא שם בב"ד והלכך מדלא בעינן וכו' על כרחך נראה לחלק בין פקדון לאבידה דשאני אבידה דכיון דמשיב וכו' עוד יש לפרש דהא דקאמר תדע דלא בעינן שישומם בב"ד אכולה מילתא מהדר דלא בעינן שישומם בב"ד וכלומר שימכרם ע"י ב"ד דוקא לאחר ונקט שישומם כלישנא דשם אבל ר"ל שימכרם בב"ד ומדייק לה דלא בעינן כמו בפקדון כו' מהא דתפילין וצריך להגיה דמ"ש וכן לקמן שצ"ל דכן לקמן גם דוחק לפי זה מה שמביא מפקדון וכבר הביא להא דגבאי צדקה:

ולא ידענא טעמא מאי. בספר רי"ף שבדפוס קראקא הוגה בגליון לתרץ זה וז"ל דמלתא אגב אורחא קמ"ל דהיינו שם דמיהן ומניחן היינו ומוכרן בב"ד. ופי' שישומם בב"ד ויניחם לעצמו כדעת הרמ"ה שכתבו הטור בסימן רס"ז דלא כפרש"י ששמן בב"ד ומוכרן לאחרים ודלא כהתוספות ששם בינו לבין עצמו ומניחן לעצמו עכ"ד ולא נהירא דודאי רב אלפס גירסתו בברייתא כך היא דאיהו לא הוה משני לישנא אלא הוה מפרש ליה באפי נפשיה ואי גירסת ברייתא כך היא לא שייך למימר מלתא אגב אורחא קא משמע לן דהא מצי למיתני בכולהו בבי שם דמיהן בב"ד ויניחם לעצמו והוה עדיפא ממאי דשני בלישניה ולא מתבאר הכוונה יפה לכן העיקר מ"ש הב"י דמפירוש דברי הרמב"ם ז"ל פי"ג מה' גזילה עמדנו על טעמו שהוא ז"ל כתב דכל דבר שעושה ואוכל כגון תרנגולים ובהמה גסה לאחר י"ב חדש שם דמיהן עליו והרי הם שלו ושל בעלים בשותפות כדין כל השם מחבירו וכיון שכן בעגלים וסייחים ואווזים ותרנגולים שהם אוכלים ואינם עושים א"א לומר בהן שם דמיהם מפני איסור רבית שכן שנינו בפרק איזהו נשך שמין פרה וכו' דמדהתם הודה לו הראב"ד דכיון דיכול לשום למחצה הלכך כל מה שיוכל להחזיר ליד בעלים מחזיר וצריך לגרוס מוכרן בב"ד והראב"ד הודה להרמב"ם בפי' שם דמיהן ומניחן עכ"ל:

ר"ת וה"ג פסקו כרב יוסף. וכן הרי"ף כמו שכתב רבינו בפרק הכונס וכאן העתיק מדברי התוס' שלא הזכירו להרי"ף:

בר משדה ענין ומחצה. פירשתי בפ' הפרה גבי החופר בור ברה"י וכו':

ואע"ג דנחלק עליו אביי בההוא דמחצה כו'. מלתא באפי נפשה היא וה"ק דבההוא דמחצה לא נחלק עליו רבה אלא אביי הקשה עליו ואימא דא"ה לאו לגבי רבה לחוד בא לפסוק אלא לגבי כולהו אמוראי.

אצטריך למפסק כרב יוסף. דלא אתמר התם הלכה כרבה בר משדה וכו' כדמשמע מלשון רבינו דלעיל וכן בפרק הפרה. אלא הכי אתמר התם והלכה כרב יוסף בשדה ענין ומחצה:

והלכה כרב יוסף בזוזי. בפרק חזקת דף ל"ב גבי גחין ולחיש ליה לרבה אין שטרא זייפא וכו' וע"ש בפרש"י:

כיון דבכה"ג הלכה כרבה היינו במקרקעי. כדאיתא התם:

ואכתבם לקמן. עי' בפ' שבועת הדיינים ובפ"ק דקידושין:

למאי דפרישית דהלכה כרבה. דלרב יוסף שבכל אבידה הוה ש"ש בדמי אבידה לר"ט הוי שואל כדאיתא בגמ':

ביד רחבה ה"ג הרי"ף ובגמרא דידן בי רחבה:

אבל שאר אבידות אדם חפץ בשלו יותר. ומשמע דאפילו בדברים השכיחים לקנות בבית האומן דאל"כ למאי נ"מ אצטריך לפ' טעמא דחפץ כו' ולפי זה דעתו כדעת הרמב"ם דמסיים בטעמא דתפילין ואינן עשוין אלא למצותן בלבד ע"כ והיינו הך דרבינו דכיון שאין עשוין להתנאות ולא לשום דבר אלא למצותן מה לו באלו מה לו באחרים משא"כ שאר אבידות שיש בהם צד ההנאות אדם חפץ שלו ביותר לפי שמה שהוא שלו כבר מצא חן בעיניו ומתנאה בו וכ"ש דבר שיש בו צד שמוש. ולכך צריך לי עיון שהטור לא הזכיר מכל זה כלום:

ובלבד שלא ילמוד בו. בגמ' גרסינן אם בשבילו פתחו אסור וכן גי' הרי"ף. וכדמסיים נמי רבינו והיה נראה להגיה כן או למחוק ובלבד שלא ילמד בו ושלא להגיה במקומו כלום אך אין להגיה כלל כיון דהך גיר' נמי לא קשיא:

וכן המפקיד כו'. מפורש לקמן בהלכו בעליו למד"ה:

כל י"ב חדשי עי' מ"ש לקמן בזה:

ה"מ בדעמרא וכו'. לשון הרי"ף:

ע"ג מגוד. פירש הערוך דבר אחד שהוא מיוחד לשטוח עליו או לשון גודיא ממש ע"כ:

מיירי כשהלכו בעליו למד"ה. והויא כאבידה ותימה דבאבידה משמע ממתני' דכל שלשים יום וכן פירש רש"י בגמ' דמתניתין כראב"י דס"ל בפקדון ל' יום וא"כ בפקדון הוה ליה לפסוק ל' יום וכן קשה על הרי"ף גם הרמב"ם בפי"ג מהל' גזילה פסק דבאבידה ל' יום ובפ"ז מהל' שאלה פסק בפקדון י"ב חדש והטור בסימן רצ"ב כתב דנראה דבפקדון נמי ל' יום. ופשיטא לי מלתא דמהך קושי' נפקא ליה:

ושהיתה שלו מרובה משל חבירו. עיין לקמן בדברי רבינו גבי מצוה מן התורה לפרוק וכו':

ה"ג זכי ביה א"ל דלי לי יהיב ליה פלגא דזוזא (אגב) אחרינא חזא דהוה קא בעי למהדר ולמזכי בה אמר וכן גי' הרי"ף ול"ג אפקרה בתר דיהיב ליה לאחרינא והכי מסתבר דא"כ היכי מצי הדר לפרושי דלדידיה לא אפקריה דהא סתמא הפקיר ובכי הא לא הוה טעי ההוא גברא ולא הוה מצי למוקי' ליה. ועוד מאי פריך בגמרא ומי הוי הפקר כה"ג תקשה לי' טובא דהא לא הפקיר כה"ג ועוד קשה דמעיקרא אמאי לא מוקי' לי' רבי ישמעאל ולימא ליה דהפקרו שהפקיר לכ"ע ולדידיה לא דדוחק לומר דמעיקרא לא הוי ס"ד דלימא הכי אלא ודאי דמעיקרא שהפקיר ולא ידע שהלה יחזור ויזכה בו לא היה יכול לדחותו בקש ולומר לכ"ע וכו' דודאי לא יטעה טעות כזה דדברים שבלב שאינן דברים כ"ע ידעי אבל עכשיו לא הפקירו עד דחזא כו' ואמר כו' והא דחזא דהוה קא בעי למהדר ולמזכי בה ואע"ג דאכתי לא הפקיר לא קשיא דחזא ביה שהמתין על כך והכין עצמו לכך שיחזיר ויזכה לכשיפקיר:

ה"ג ובמלתא בעלמא הוא דאוקמיה וכה"ג בפ' המקבל דאוקמינהו רב יוסף לחתנוותא דשתלא במלתא בעלמא כדי שלא יצטרך לעשות לפנים משורת הדין ועיין בתוספות דסוכה דף ל"ד:

כגון דאפה לגבי דברא. עיין לקמן גבי מצאה ברפת וכו':

אם של ישראל וכו' דמרבינן לקמן אבידת קרקע:

טלית באסרטיא כו'. עיין מה שאכתוב לקמן גבי פירש הראב"ד דבמצאה ברפת:

ורועה בעשבים. כך העתיק הרמב"ם פרק ט"ו מהל' גזילה אבל ברי"ף ובגמרא גרסינן ורועה בין הכרמים:

שלשת ימים וכו'. מפורש לעיל דאם ראה בבקר כו':

דאי אהדרה לדוכתא דמינטרא. עיין בפרק הכונס גבי ובבע"ח מודה רבה כו':

כגון מלאכה כו'. אין זה לשון רש"י אלא רבינו אסברה למתניתין ולא קאי איש מלאכה כו' ויש חילוף.

נותן לו שני זוזים. אם דמי אבידה כל כך כדלקמן:

ואגב כו' שמין נמי בכמה. דהכי נמי בפרק כיצד הרגל גבי הדר בחצר חבירו כו' דמשום שחרותא דאשייתא מתחייב לשלם אע"ג דבלאו הכי הוה פטור לגמרי:

שמין נמי בכמה יניח מלאכתו ויתעסק בהשבתה. כ"כ התוס' בפרק איזהו נשך דף ס"ח וכתבו שכן יש לפרש גם כן בפ"ד דבכורות אדקתני נוטל שכר לדון כפועל בטל וצ"ע לרבינו דהתם בבכורות אינו מפרש כן אלא שאינו נוטל שכר על פעולתו דעכשיו והיינו דנוטל כיושב ובטל לגמרי ואינו עושה עכשיו שום מלאכה ואע"ג דהתם בתוספות פירשו להא דהתם וכן לדהכא לענין אבידה דאין נוטל שכר אלא כיושב ובטל לגמרי מ"מ דבריהם דהכא בחדא שיטה שייטא לפרש התם והכא בחדא גוונא וכן דבריהם דהתם מפרשים בחדא שיטה לדהכא ולדהתם. ואולי מי שחיבר תוס' דהכא ומי שחיבר תוס' דהתם שני מחברים היו משא"כ רבינו דודאי דדבריו סותרין זה את זה ושבתי וראיתי דהתוס' דאיזהו נשך שמכריחים לפרש בכאן כמו פירש רש"י טעמייהו מדהכא פריך בגמרא דוהא לא בטיל מינה דמשמע דפריך משום דמשמע לי' ברייתא קתני כפועל בטל דנותנים לו כמה שירצה פועל לישב וליבטל לגמרי לכך נראה לפרש הך דמשני אביי כפירוש רש"י כו' ע"כ. ומזה ודאי דהתם באיזהו נשך לא גרסינן בגמרא מאי כפועל בטל כדגרסינן הכא בגמרא שזו היא הקושיא דוהא בטיל מינה שכתבו התוס' וכן ראיתי בגמרא דבכורות דל"ג ליה בספרים אבל רבינו הרא"ש שם בבכורות העתיק והא לאו בטיל ואפילו הכי מסיק לפרש כפועל היושב בטל לגמרי ואינו עוסק עכשיו בשום מלאכה א"כ קשיא עליו היאך יוכל לפרש כן לדאביי אחרי שהמקשן הקשה והא בטיל והא לא מיתרצא לדאביי שהרי זה הכריח להתוספות לפרש כאן כמו פירוש רש"י לכן נ"ל לתרץ דאע"ג דהמקשן הקשה והא לא בטיל אפ"ה שפיר משני אביי ואינו סותר משמעות הברייתא ממאי דמשמע ליה להמקשן דהיינו יושב ואינו עוסק עכשיו בשום מלאכה. אלא דלהמקשן הוקשה לישנא דכפועל בטל דמאי בטיל שייכא למימר כיון שאינו בטל ומשני אביי דקאי על אותה מלאכה שממנה מתבטל ולעולם מהמלאכה של עכשיו אין נותנים לו כלום ולפי זה גם בכאן יש לפרש כן והיא היא שטת התוס' דבכורות דמפרשים כך גם בכאן וא"כ גם באיזהו נשך שפיר גרסינן מאי כפועל בטל כגירסת הספרים ואפ"ה הפירוש דלאביי נמי אין נותנים לו שכר על מלאכה שעוסק בה והשתא כל הדינים שוים אבידה ורבית והנהו דבכורות וזה לשטת התוס' דבכורות אבל לשטת תוס' דאיזהו נשך אין שוה אלא דהכא ודבכורות ורבית קילי כטעם רבינו הרא"ש שם ועדיין קושיא הראשונה שהקשתי דדברי רבינו הרא"ש דהכא ודבכורות סותרים זה את זה במקומה עומדת וצ"ע:

ב"ד הדיוטות. כגון גברי מהימני דבקיאי בשומא הכי מסיימי בה הרי"ף ורבינו בפרק אלמנה ניזונית:

והראב"ד פירש דהכא מיירי בסרטיא שבוקעים בה אנשים הרבה וכו'. וצריך לחלק בין בהמה לשאר אבידה דהא בפלוגתא דרשב"א פסק הראב"ד כוותיה ואפילו ברוב ישראל אלא הכא בבהמה לא מתיאש דלא שכיחי אינשי ליקח בהמה בפני רבים ומ"מ חייב להחזיר מהני טעמי דכתב הכא:

עד כדי דמי אבידה. דהא דאסברה לעיל שיתן לו שני זוזים היינו נמי אם דמי האבידה שוה שני זוזים:

אבל אין מחויב כו'. כדילפינן לעיל שלו מרובה וכו' מאפס כי לא יהי' בך אביון:

וכיון שיש לו קצת הפסד וכו'. כדאשכחן כה"ג בפ' כיצד הרגל כמ"ש לעיל:

אלא נוטל כמו ששמין כו'. ובזה אינו מפסיד כלום שכך מדת רוב בני אדם להבטל ממלאכה כבידה ולהתעסק במלאכה קלה כו':

צריך ליתן לו דמי חמורו. היינו כל מה שהפסיד דהכא לא שייך לשום כמה יטול אדם כו' דהא אינו מניח מלאכה כבידה שהיה מתעסק בהשבת חמור עצמו:

ויטול החלב לעצמו. איכא לפרושי דהישראל יטול החלב לעצמו שכן כתבו הגהות מיימוני בשם מהר"ם ואיכא לפרושי דהעובד כוכבים יטול החלב לעצמו וכ"כ בקצור ובטא"ח סימן ש"ה כתב שצריך לקנותו מן העובד כוכבים בדבר מועט שלא יהא נדמה כחולב לצורך ישראל וכתב עוד דאפ"ה בו ביום אסור משום משקין שזבו:

וג"מ שאם נתן לו שכר יכול לקבלו. דאלת"ה מאי נ"מ דקתני פטור הא חייב הוא ומכל מקום לא כתב כדלעיל שיכול לומר איני רוצה לטעון וכו' כיון דלית לן קרא יתירה כמו התם בטעינה לכך אין בידנו לומר דנ"מ כולי האי אלא שמותר הוא לקבלו אם נתן לו מאיליו ומינה דבפריקה שאינו אומר ליה הואיל ועליך כו' אפילו נתן שכר מעצמו אינו רשאי לקבלו וכ"כ הסמ"ע סימן רע"ב:

וכן רבצן ועומד חייב בשכר. לפי הלשון משמע שרשאי לתבוע שכר ואין טעם לחלק בין צער ב"ח אלא ה"נ בשכר שאם יתן לו מעצמו רשאי לקבלו. וכן מוכח הג"ה דרמא"י שם:

אביו ורבו נושאיו משאוי כו'. הכא לא גרסינן ואם היה אביו וכו' וכתב ב"י י"ד סימן רמ"ב דאפשר דאפילו אם אביו שקול כרבו רבו קודם דכיון שאין שם סכנת גוף ולא הפסד ממון אלא להניח לו מעצבו ה"ל ככבוד לחוד וחייב בכבוד רבו יותר מכבוד אביו אלא מדתנן בסוף כריתות אם זכה הבן לפני הרב כו' שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו משמע דאם אביו שקול כרבו שאז אין האב חייב בכבוד הרב שאין לו להקדים רבו לאביו והדבר צריך לי תלמוד ע"כ ואני תמה על הטור שכתב בשם רבינו דלפדותו ולפרק משאו אם הוא חכם קודם אפילו אינו שקול כרבו ולא נמצא כן בדבריו אלא גבי פדיון ואולי יצא לו מדכתב כמו לענין השבה ואין זה דקדוק דהשבה בהדיא תנן משאוי ופדיון בספ"ק ובפירוש הרמב"ם והרע"ב דסוף כריתות דבמשאוי נמי א"צ שיהא שקול ע"כ וטעמא דמסתמא סיפא קאי אמציעתא ולא רישא אמציעתא וסברא נמי הוא דהוה פסידא דגופיה דלא כסברת הב"י:

ממקרא למדרש כו'. פירשתיו יפה בהקדמה ומצאתיו בנוסחא אחרת במס' סופרים פרק ט"ו הלכה טו וזה לשונו אבל אשרי אדם שישים עמלו בהתלמוד ולא שיהא דולג במקרא ובמשנה ויבא להתלמוד אלא על מנת שילמוד מקרא ומשנה ויבא להתלמוד ע"ז נאמר הון עשיר קרית עזו וכתומה נשגבה משכיחו והוא מסכים מאוד למה שפירשתי בהקדמה על לשון המדרש שלפנינו:

הדרן עלך אלו מציאות