פלפולא חריפתא על בבא מציעא א

ועוד שמי שהדין עמו כו'. וכן לשונו בפרק חזקת אבל התם לא כתב מתחלה שתגבר ידו בכח וכו' ואילו הכא דכבר כתב בכח או בראיות א"כ לא סגי מאי דכתב וסומכין כו' להביא ראיות דאכתי לא שמעינן טעמא אשתגבר ידו בכח אלא דהאי דכתב שמוסר נפשו כו' הוא טעמא דאשתגבר ידו בכח ולכך ה"ל לכתוב וכן שמי כו' ולא עוד שמי כו' אך לא הגהתיו דהואיל וכך לשונו בפרק חזקת אמינא דריהטא דההוא לישנא נקטיה:

אפ"ה אמרינן יחלוקו. דקודם שנודע מחלוקתן איכא למימר דתרוייהו הוא כדמסיק וכמו שאפרש שם בס"ד:

ולא הזכיר טעמא דרמאי כו'. קשה דאי משום הא לא אריא כלל דהא הך דאמרינן אא"ב רבנן כו' היינו לומר דרבנן היא ולא ר' יוסי א"כ להכי (כי) לא הזכיר טעמא דרמאי דאי הכי אף ר' יוסי היא וכדמשני אפי' תימא ר' יוסי וכו' ובכל מקום הסוגיא כך היא וכדמסיק אפי' ר"י אה"נ דלרבנן נמי טעמא משום רמאי כו' וכדמשמע נמי בתר הכי דאמרינן בין לרבנן בין לר"י התם גבי חנוני כו' דהא בודאי איכא רמאי ומיהו מזה אין להוכיח דגבי חנוני אע"ג דאיכא למימר דתרוייהו הוא שהחנוני לא נתן אלא החצי אכתי אף לרבנן לא היה לנו להוציא מבעה"ב לשלם לחנווני ולפועלים משלם:

דאיכא למימר דתרוייהו הוא. במציאה כחדא הגביהו במקח וממכר דנקט זוזי מחד מינייהו שמא הך דיהיב זוזי הקנה לשני המחצה וכמ"ש התוס' גבי שטר בד"ה ויחלוקו כו' דאפשר דפרע לו החצי אבל במלה אין דרך שיקנה לו החצי אחרי שהוא ביד חבירו עכ"ל ובאני ארגתיה יכול להיות שארגוה ביחד:

ת"ר כו'. תוספתא דפירקין הזכירה רבינו בסוף המניח והסיפא איתא בגמרא דקידושין פ"ד דף ע"ג:

ה"ג ואין ידוע משום דגריס התם בגמרא ולא ידיע ואי ל"ג בגמרא כלל וכגי' הרי"ף דלעיל לא היה מן הצורך לר' חננאל להאריך בלשון הזה דודאי כדמשנינן דנקט זוזי מתרוייהו תו ליכא מקום עדים. אלא דהגמרא קאמרה ולא ידיע הלכך מפרש לה נמי:

והלא אין מקחו בידו. קושיא זו לא הקשה לר' חננאל שהרי אפשר שהוא מפרש לדהכא דמיירי במקחו בידו דשנים אוחזין לא קאי אלא אמציאה בלחוד כסברת הרי"ף ופריך ולחזי זוזי ממאן נקט והוה שלו דאנן סהדי דלאותו נתרצה. ומשני דנקט מתרוייהו ולא ידע כגי' הרי"ף דאי הוה ידע הוה מהימן הואיל ומקחו בידו ומה שהקשה רבינו היינו לפי שכתב דנראה כפי' ר"ח וכדי לתרץ הקושיות וקאמר דאכתי אינו מתורץ הקושיא האחת מאי דפריך כו' והלא אין מקחו בידו דפשטה דמתני' הכי משמע דשנים אוחזין אכולה קאי:

נ"ל דהאידנא. ודברים הללו דעד שצריך שבועה כו' בפ"ב דקדושין דף מג ואעתיקם לקמן ורבינו שסתם הדברים ולא כתב דהאידנא לא הוי דינא הכי משמע ודאי דס"ל דאף האידנא דינא הכי לפי דאף האידנא אין כאן שום חיוב שבועה על זה העד דהא שניהם אוחזין מוקמינן אף במקח וממכר ואם כל א' יטעון שהמוכר התפיס לו לבדו א"כ אין להם על המוכר כלום שהרי הוא אומר שהמוכר יתן לו והיאך ישביעהו שמודה הוא שנתן לו. ואם שכל אחד יטעון על המוכר שלא נתן לו ושנתנו לחבירו א"כ הודה שעדיין לא משך ויכול המוכר לחזור ואינו עומד אלא במי שפרע וכמ"ש רש"י בקדושין באם מקחו בידו שכתב וז"ל עליה למידק שלא לחזור לו מזה ולהחזיר לו דמיו ויתן המקח למי שלא נמכר לו דקים ליה במי שפרע הלכך מידק דייק עכ"ל ומכיון שאין עליו אלא מי שפרע בזה לא שמענו דלא חשיב עד ועוד על כרחנו לא מיירי שמשך דא"כ קמה לה ברשותיה ומה לו על המוכר כלל אבל גדולה מזו דהכא הא מיירי בשאין מקחו בידו וכתב רש"י בקדושין דכשאין מקחו תחת ידו מי שפרע ליכא ולא רמי אנפשיה ע"כ. והיינו מטעמא דמיירי ששניהם לקחוהו מעצמן ולפי זה אפשר דמי שיש עליו מי שפרע לא חשיב עד כיון שלא יוכל להעיד בדבר העדות בלבד שייך נמי טעמא כמו בעד שצריך שבועה כדלקמן ומ"מ הכא ודאי דלא קשיא כלל דאין כאן אפי' מי שפרע כל זה נ"ל פשוט:

ולכל הפחות תועיל כו'. והתם בקידושין מפ' כרבינו חננאל כדאי' התם בתוס':

שיטול בלא שבועה כו'. דהכי ס"ל לר"ת מכח הראיות דלקמן ועי"ל דמהכא גופיה דייק דאי לא פריך אלא כדי לחייב שבועה דאורייתא לחוד לא פריך ולא מידי דמתני' דיני שבועה דתקנתא אתא לאשמועינן ואה"נ שאם ימצא ע"א שיחייבו שבועה דאורייתא דישבע אותה שבועה דומה למ"ש רבינו לקמן גבי ויש מקשי' כו' השוכר פרה כו' ואע"ג דהתם לא מצי למתני כו' לרווחא דמלתא כתב כן ובלא"ה הוה משני שפיר אלא פריך אפטור היכי פסיק ותני דישבעו שניהם ונחזי כדי לפטור כו' ואגב כתב ר"ת דה"נ כדי לחייב ש"ד:

ומדברי ר"ת יש ללמוד כו'. אע"ג דר"ת בהדיא קאמר הכי מיהו לא אמר אלא בפטור דשבועת התקנה. ואנן ללמוד לכל שבועה אמרינן אפי' דאורייתא ומשום דאי לאו בדאורייתא פטרו רבנן נמי לא הוה פטרי בתקנתא דידהו דכל דתקון כעין דאורייתא תקון ועוד נ"ל דה"ק אע"ג דלענין דינין דהכא לא למדנו כלום מדברי ר"ת ולא ה"ל לכתוב דבריו דלא בא לפרש אלא לסתום דינין ולקבוע הלכות לכך אומר דלהכי כתבו דיש ללמוד כו':

בסיוע שטר. אע"ג דלרב ששת דקי"ל כוותיה ולדידיה לא הוה הך טעמא מ"מ בסברא זו ודאי לא פליג וכיוצא בזה לקמן גבי היו שנים רוכבים כו':

והלא השואל מעיד כו'. עיין מה שאכתוב לקמן:

דלפעמים דאין השואל יודע כו'. ואע"ג דישבע השוכר נמי לא פסיקא דלפעמים אינו יודע מ"מ דינא איצטריך למתני דתל עליו חיוב שבועה אבל למתני שיפטר לא קתני משום דלא פסיקא:

ואמאי חייב יפטרנו השומר השני בעדותו. יש מקשים מאי עדות שייך הכא שהרי אין לך נוגע בעדותו גדול מזה שאם לא יעיד שנאנסה חייב לשלם ומתרצי' דמי לא מיירי נמי בש"ש שמסר לשומר חנם ואהכי הוא דמקשים אמאי חייב יפטרנו כו' דש"ח כי היה אומר שנגנבה היה ג"כ פטור מלשלם ונמצא כשמעיד שנאנסה אינו נוגע בעדות כלל. אבל זה נראה בעיני דוחק דהא אמרינן עלה לא מבעיא ש"ש שמסר לשומר חנם דמגרע גרע לשמירתו אלא אפילו ש"ח שמסר לש"ש כו' משמע דעיקרא דמימרא בש"ח שמסר לש"ש היא ומינה משמע דמקשי' ובלא"ה נמי נ"ל דמעיקרא לאו קושי' דכי מקשי' אמאי חייב יפטרנו כו' היינו לאחר שכבר נשבע הוא לראשון דשוב לא הוי נוגע בעדות שכן כתבו התוספות בפ"ב דקדושין דף מ"ג אדאמרינן התם בין לקדושין בין לגירושין בין לממונות הן הן שלוחיו הן הן עדיו והאידנא דתקון רבנן היסת פרש"י נוגעין בעדותן הן דאי אמרי אהדרינהו ניהליה בעו לאשתבועי לפיכך הן מעידין שקבל מלוה מידם כדי שיפטרו מן השבועה ונוח הוא להפסיד הממון למלוה מלהשבע בשקר דאע"ג דחשידי אממונא לא חשידי אשבועתא הלכך בממון לא אמרינן הן הן עדיו כו' ע"כ. והקשו התוספות דמכל מקום למה לא יהיו העדים נאמנים לאחר שנשבעו לומר פרענום שהרי שוב אינם נוגעים בעדות ע"כ. הרי בהדיא דלאחר שנשבעו נאמנים לפי שכבר נסתלק נגיעותם דפטורים הם בשבועתם ואע"ג דודאי אילו היו חוזרים ומודים שלא פרעו שהיו מחויבים לשלם דלא קי"ל כרב דס"ל דשוב אינו משלם כדאיתא סוף הגוזל קמא מ"מ התורה פטרתן בשבועתן ומחזיקין אנו אותן לנשבעין באמת וה"נ אע"ג דאילו הודה אחר השבועה שלא נאנסה היה חייב לשלם לא אמרינן הכי אלא דשבועתו באמת היתה ונמצא שאינו נוגע עוד בעדות. ואין לחלק כלל דהתם יש להאמינם יותר בשבועתם לפי שהיו יכולים להפטר ג"כ בשבועה שנתנו ללוה ואילו הכא אין לו להפטר בשבועה אחרת מזאת שכך מעידים חדא דמה לי שיש להם שבועה אחרת או לא מ"מ ע"י שבועה מיפטרו ובלאו הכי מתחייבים ואילו הכא מחשבת להו לנוגעים אף אחר השבועה התם נמי דכוותיה ועוד דמאי מהני להו התם שהיו יכולין לישבע שחזרו ונתנום ללוה שהרי יותר נוח להם שישבעו שנתנום למלוה לפי שמן הלוה קבלו הממון ועשה להם טובה וממון שלו הם מחזיקים בידם. הלכך אין בין הכא להתם כלל אלא לעולם אחר שנשבעו נפטרו והלכו להם ושוב אין נגיעה בעדות כלל ויבואו ויעידו. ובהכי מיירי קושית המקשים דיפטרו השומר השני בעדותו לאתר שכבר נפטר בשבועתו שנשבע לראשון ולא קשה ולא מידי. ואי קשיא הא קשיא דהתוספות דקידושין מתרצים לקושיתם שכתבתי דאור"י דלכך אין נאמנים לאחר שנשבעו משום דרחמנא אמר ע"פ שנים עדים יקום דבר דמשמע הנאמנים בדבורם בלבד אבל העדים הטעונים לישבע קודם שיאמנו דבריהם אין ממש בעדותם ע"כ ומהשתא ה"נ דכוותה אין כאן עדות כלל. דכי אמרת נמי דהכא מי לא איירי נמי במודה השני שנגנבה והראשון ש"ח כדאמרן דהשתא השני שלומי בעי חדא דאכתי עליו שבועה שאינה ברשותו כדאיתא בגמרא דף ו'. ועוד דמרא דמימרא דהכא רבא הוא וכבר פסק שמואל כר' יוסי דתחזור לבעלים הראשונים לשלם להם. ועוד דודאי דהכא בשהשני רוצה להפטר בשבועה כדאמר האיך לא מהימן לי בשבועה ומכיון דדוקא בטעון שבועה איירינן א"כ מאי מקשים הא אין כאן עדות כלל כיון שהיה טעון שבועה ואי אמרת דראשון יפטרהו מהשבועה ודאי שאין זה מחשבהו לעד דא"כ התם נמי בקידושין ליעבד הכי ויהיו עדיו וכ"כ שם הר"ן בהדיא דכיון דאיהו פטר להו חיישינן דמשום הנאה זו שמקבלין ממנו הם מעידים לו ואע"ג דבפטור משבועה מתחלה כתב שם דמהימני הכא מיירי ודאי כשלא פטרם מתחלה כדאמר האיך לא מהימן כו' ונראה לי דודאי דאה"נ דבהכי קושיתם אינה קושיא ואף מעיני רבינו לא נעלם מלדחות קושיתם בכך אלא דטפי עדיף משני לה דקאמר דמעיקרא קושיתם אינה קושיא דכלום באו להקשות אלא להוכיח דמי שעליו שבועה שאין העד האחד יכול לפוטרו וקאמר רבינו דהך דהכא אין לזה עליו חיוב שבועה אלא חיוב ממון והשתא אפי' יהא עד גמור ודאי דאין לפוטרו מממון והיינו דקאמר דמקשים הבל דהבל יפצה פיהם דטעו בדבר משנה ממש שאין כאן חיוב שבועה כלל ומדמשוה להו טועים בפשטא דמלתא ממש שוב אין לנו לדקדק עוד אחריהם ולומר דעדות נמי אין כאן כיון דמטעו טעו בפשט אינם צריכים ואינם כדאי להביאם לפנים להשיב עוד עליהם. ועוד דאי הוה דוחה דבריהם בנגיעת העדות היה צריך לאריכות דברים להוכיח מכח קושית התוספות דאף לאחר שנשבעו נוגעים הם. ועוד דאי הכי היה מניח טעותם לאמת דהכא מחויב שבועה מקרי והרי אינו כן שהוא מחויב ממון ולפיכך על כרחנו היה צריך רבינו לגלות הטעות כי היכי דלא ניטעי אנן הלכך מגלי טעותייהו ותו לא חש לקמחייהו:

ואין ע"א פוטר מחיוב ממון. ולחייב לשכנגדו שבועה כשאין הלה טוען אלא שמא עיין בפרק הדיינים אדתני ר"ח לסיועי לרב:

נקט נמי התם בעדים ופירוש בעדות המועיל לו. ויש לי להביא עדים לדבריו ברפ"ג דכריתות תנן אמרו לו ומפרשי' בגמרא דבעד אחד סגי ובפי"ב דיבמות ר"ש ור"י מכשירים בשנים מפרשים התוספות דשנים לאו דוקא אלא לשון עדות בעלמא נקט וכן בפרק בתרא דיבמות ובמרדכי מקשה מאיסי בן יהודה דמצריך לשומר להביא עדים ואמאי חד לפטריה ומתרץ לה דהקם בריסתקא דמחוזא דמש"ה לא מפטר בשבועה כיון שיש עדים. ומ"מ לדברי רבינו נוכל לומר דגם התם עד אחד פטרו וכן נראה:

אלמא ב"ד פוסקין כו'. עיין בסמוך לקמן:

דומיא דהעדאת עדים וכו'. דהא לא תהא הודאת פיו גדולה כו' קאמרינן ובהודאת פיו פשיטא דפוסקים שהתורה כתבה אשר יאמר כי הוא זה שבועת ה' תהיה וגו':

אלא מדרבנן. כלומר בשבועה דמדרבנן:

אבל מדאורייתא מודה. וגם פסקינן התם כרב הונא דאף מדרבנן:

א"כ בכל מקום דפיו מחייבו שבועה כו'. ולא דמי לדלעיל דמוכיח דבגלגול מגלגלים בלא טוען שישבע דאל"ה לא מצית יליף מיניה העדאת עדים לדמות להודאת פיו לחייבו שבועה בלא טוען שישבע משום דהתם אי לאו הכי ודאי דאין לחייבו כיון דמגלגול יליף ובגלגול ליתא. אבל הכא הא דהוחזק כפרן פירכא הוא דמש"ה אין כאן שבועה כלל. וכי משכחת דיש שבועה היינו במלוה דהתם לא הוחזק כפרן. הלכך בפקדון נאמר אע"ג דאין שבועה לנפקד ישבע שכנגדו ואי לאו דאשכחן דבמלוה ישבע לא הוה מחשבינן ליה כהודאת פיו להשביע שכנגדו אלא הוה אמרי' אין כאן חיוב שבועה מן התורה כלל:

קרקע אמאי איצטריך כו'. וכן לשון הרי"ף:

והודה לו בא' מהן שחייב. עיין מה ששייך לפרק השואל מדברי רבינו שנדפס בסוף המסכת:

דשטרא דקמודי ביה כהילך דמי. כיון שאין לו להפטר ממה שכתוב בשטר. כך מפורש בדברי רבינו רפ"ב דכתובות והביא ראיה מן הירושלמי וכן מוכח בכאן ושם כתבתי למה מביא מן הירושלמי גם הקשיתי לשאול על טח"מ ס"ס פ"ח שכתב דלא מפטר אלא בהודאה של שטר ולדידי הכי משמע כל שאין יכול לכפור ואפי' אינו שטר וכן נראה דעת הרמב"ם פ"ד מהל' טוען:

או משום דה"ל כו'. לרבי חייא מתרצינן הכי:

אלמא פשיטא ליה דכן הלכה דאל"ה ה"ל למיפרך לימא רבה בר נתן דלא כהלכתא:

דתנן וכו'. פיסקא היא:

ורב אלפס ז"ל פסק כלישנא קמא. והכי סתים רבינו בפרק הגוזל בתרא ובפרק שבועת הדיינים:

דנקרא רשע וכו'. כדאיתא בפרק הכונס גבי גדישין דפלשתים:

ומיהו אין נפקותא בזה כו'. ורב אלפס שהביא לדאביי משום דמוטב לומר שאין נחשד אף על ממון דאמר ספק וכו':

בלא עדים. ואי איכא עדים דמחזיק לממון חבירו ודאי דפסול לכ"ע דהא גזלן הוא:

איכפריה השתא כו'. ומש"ה לא הוה גזלן עיין מ"ש בר"פ הגוזל בתרא:

כיון דעד הנה היו נידונים עליה. אין תפיסתו של זה עכשיו מוכחת דאודויי אודי לפי שהדבר עשוי שיגבר האחד על חבירו ויתקפנו מידו וכיון דאיכא ראיה אינו נאמן לומר אודויי אודי ליה כי היכי דאמרינן בדברים העשויה להשאיל ולהשכיר כל היכא דאיכא ראיה דלא מהימן למימר לקוחים הם בידי לפי שאין תפיסתו מוכחת שהן של תופסן. כ"כ הר"ן:

דמסותא מקרקעי היא גם התוספת בד"ה והא הכא כי תקפה כו' כתבו כיון דמקרקעי והוי דינא כל דאלים גבר כו'. וקשה דמדאמר לקמן מי סברת במסותא מטלטלי עסקינן כו' מכלל דעד השתא הכי סבר לה וכן רש"י מפרש דאין יכול להוציא בדיינין שאין לו ראיה בדבר. וע"ק דבריש פירקין כתבו התוספות ורבינו דכל דבר אפי' מטלטלי שאין שום אחד מוחזק בו פסקינן כל דאלים גבר וצ"ע ובקצור הפסקים כתוב כל ממון כו' אפילו הוא קרקע. וזה נכון אבל בלשון התוספות ורבינו אין לפרש כך:

וקאמר התם דהוו הקדש. אי לא קייצי דמייהו כדאיתא התם:

דתפיסה לא מהניא כו'. עיין בפרק החולץ גבי ספק ויבם כו' ועוד עיין בפ"ב דכתובות גבי אוקי תרי לבהדי תרי בשנים חתומים על השטר וכו' דכתב דתפיסה קודם שנולד הספק מהני:

בפ' בית כור. ה"מ לאתויי ממכילתין פ' השואל המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה כו':

ודאי אודויי אודי ליה. צריך עיון בפרק השואל דטעמא משום דתפיס ע"ש ועיין בפרק כיצד:

ה"ג ומוחזק אין:

ומוקי לה בגמ'. לעיל מהפיסקא דדחייה:

דהיינו מנהיג גמור. יש גורסים דהיינו משיכה גמורה:

דתפיס בה. פי' במוסירה. תוספות:

קנו שניהם. ולא תימא רכוב עדיף דהא מנהיג ותפיס בה. גמ':

ה"ג ואין להוציא ממנו בספק. ועיין לקמן בסימן כ"ד:

קניא משיכה כו'. כלומר איכא למימר דקניא משיכה כו':

וכן במקח וממכר. כלומר וכן יש עוד חילוק בין מקח למציאה:

במקח וממכר. וה"ה במתנה:

וראש השני היה מוגבה מן הקרקע ג' טפחים. וכן לשון התוספות גם הטור סימן. רסט וצריך לומר דמסקי כאי נמי דבפ' המניח גבי כשהפכה בפחות מג':

משוך קופה זו לקנות כו'. וכיוצא בזה כתב רבינו בפרק הספינה גבי בעיא דכליו של לוקח ברשות מוכר ולאו דוקא אלא כדמסקינן דבעיא היא באומר וקני וכן לשון התוספות משוך קופה זו וקני כו' וכן בקצור הפסקים:

לקנותה ואת הכלים. וכן העתיק הטור ס"ס ר"ב ובקצור הפסקים העתיק אני מושך בהמה זו לקנות כלים שעליה קנה והכי מסתבר דכיון דאין כאן דעת אחרת מקנה לא שייך לומר כך הוא אומר אתה אומר כו' ומיהו י"ל דבהמה עצמה עדיין הפקר היא משיכה לא מהניא כמו דלא מהניא ברשות שאינו של שניהם ולא קשה דתקנו לו ד' אמותיו דכיון דאמר שירצה למשוך חזינן דלא ניחא ליה כתקנת ד"א כדלקמן גבי ראה המציאה וכו':

ואם תפסה אחר מוקמינן לה בחזקת מרא קמא. וכן עוד לקמן גבי זרק ארנקי בפתח זה כו' וצ"ע בפ' חזקת גבי שדות הגר דאבעיות עלו בתיקו ומסיק דבתרא קני. ואין לחלק דהכא במטלטלי דמ"מ אין קמא מוחזק אלא מספק:

ועל אותן אחרים לא כתב לו הרשאה. כלומר אינו יכול לכתוב לו הרשאה ובפ"ק דגיטין ל"ג אלא לאו כל כמיניה לשווייה שליח כדי לחוב לאחרים:

והוי כתופס כו'. כלומר ודינו כמו תופס כו'. ויותר נ"ל להגיה שצ"ל ושמעינן מינה דתופס לב"ח במקום שאינו חב לאחרים קנה. וכן הוא בפ"ק דגיטין בדברי רבינו והרי"ף ואתיא שפיר עלה ומקשה היאך כו':

לימא ליה לאו בעל דברים דידי את. עיין בפרק מרובה:

כגון דמת לוה. כתב ב"י סימן ק"ה זה הלשון אינו מדוקדק והוא מפורש בדברי הר"ן פ"ק דגיטין והמגיד פ"ב דמלוה שכתבו כגון דגוסס כו'. ומוכרח הוא שאם מת כבר ה"ל תפיסה דלאחר מיתה ולא מהני אלא דמית לוה היינו שתפס מחיים ומת אח"כ ואפשר דס"ל ככתוב בהגהות מרדכי פ"ק דב"ק דבזמן הזה מהניא תפיסה דלאחר מיתה ובתשובה כלל ק"ו כתב הרא"ש שהרי"ף פסק כן דתפיסה מהניא בזמן הזה אפילו לאחר מיתה וכן דעת הרא"ש שם עכ"ל הב"י ולא ה"ל להביא ממרחק לחמו בתפיסה שבזמן הזה שכן הוא בהדיא בדברי רבינו פ"ק דב"ק גבי שוה כסף כו' שכתב בשם הרי"ף דהאידנא מגבי' כו' אבל אין נראה בעיני לומר דהכא מיירי בהכי דאדינא דגמ' קיימינן ועוד דהא מסיים טעמא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי. ומיהו ודאי דאף האידנא משכחת פסידא שאם יבואו לידי היתומים וימכרו שאינו גובה מדמי המכירה כמ"ש רבינו בפרק מי שמת:

ולא נהירא לי כו'. ובספ"ק דגיטין כתב לדברי הרי"ף בשם מהר"ם מאיבר"א וכתב שהוא אמת וצ"ע כמו שאכתוב שם בס"ד:

דא"ר יוחנן. בפ' הכותב דף פ"ד ובפ"ק דגיטין דף י"א. תוס':

מכלל דהיכא כו'. הרי"ף בעצמו כתב כן שם בפ"ק דגיטין שמעינן מינה כו' וכתבו רבינו שם אבל הר"ן כתב על דברי הרי"ף דבגיטין לזאת התשובה שכתב רבינו בכאן נראה מזה שהר"ן משוה מדותיו של הרי"ף בזה:

ולא מצי א"ל החזיר לי. אבל מצי למימר ליה קבל עליך אחריות כמ"ש רבינו בגיטין ספ"ק גבי הולך כזכי: ה"ג ואינו חב ללוה כיון [וכ"ג הב"ח]:

דעולא . בגמ' לעיל בסמוך ורמי בר חמא כתבו רבינו לעיל:

ובקידושין ובגיטין. ובפ' הזורק דמס' גיטין תנן היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה קרוב לה כו' וקאמר רב בגמרא דהיינו בד' אמות פי' התוס' שם דלאו דוקא תנן רה"ר אלא בסימטא או בצידי רה"ר והב"י א"ה סי' קלט כתב בשם הרשב"א דיש ג"כ לומר דבגיטין הקלו משום עיגונא ע"כ וצריך לומר שלא רצו לחלק בין גיטין לקדושין כיון דרחמנא אקשינהו בויצאה והיתה וכיוצא בזה דלא רצו לחלק כו' ראיתי להר"ן שם:

אפי' למ"ד דד"א קונות ברה"ר כו'. צ"ע כיון דפסק דלית הלכתא כוותיה משכוני נפשיה אדידיה למה ליה וכיוצא בזה קשיא בפרק חזקת גבי אמר רב המוכר שדה בעדים וכו' וכן בריש המוכר פירות:

ורב אלפס ז"ל כו'. שכל זה דבריו הן:

דמר אמר חדא כו'. חד אמר קטן וחד אמר קטנה כאי נמי שבפי' רש"י:

ומסתמא הוי חצר המשתמרת שלא לדעתו כיון שנכנס כו'. ולשון התוס' דבפ' הפרה דאיירי בחצר שאין משתמרת כו' וכן משמע נמי מבא זה והחזיק בה א"כ לא היתה משתמרת אצל זה ע"כ גם רבינו כתב שם כן דאיירי בחצר שאין משתמרת וצ"ל דמשתמרת שלא לדעתו היינו כלומר שאינו משתמר הואיל ואינו אצלו. ולפי שהניח המשכון בבית דמסתמא הוא מקום הראוי להשמר בו החפצים לכך קרי ליה משתמרת כלומר משתמרת דעלמא אבל הכא אינו משתמר דשלא לדעתו הוא כלומר שאין דעתו שם שהרי אינו עומד שם. ועיין בסמוך גבי עובדא דר"ג וזקנים אך תוס' דהכא כתבו דמסתמא בחצר המשתמרת היא ומפרשי' דליתיה בחצר היינו שהמשכון אינו בחצר וכן פרש"י בפרק הפרה וכן כתב הרי"ף בפרק חזקת קודם משנת שנים מעידין אותו כו':

בשביל למנוע אמר כן. ואכתי תקשה מתני' למאי צריכא לכך נראה כדברי התוס' דמשום סיפא איצטריך דבסיפא אשמועינן דאפי' אמר לא קנה:

שלא היה משתמר אותו מקום לדעתם. דאע"ג דהתבואה היתה בביתו של ר"ג וביתו של ר"ג היה משתמר לגבי זקנים לא היה משתמר שלא היה הספק בין תבואתו לתבואתם תוס' בד"ה וכי בצד כו':

אפי' בחצר המשתמרת. דהך דעולא אדתנן זרק לתוך ביתה או לתוך חצירה אתמר ומשמע דמשתמרת כמו שכתבו התוס' בד"ה ה"מ כו':

הלכך מטעם יד קנה. היינו לגבי אשה אבל לגבי איש דמתורת שליחות אתרבאי כדלעיל הוה טעמא אחרינא דכי עומד אצלו הוי שליחות שהרי החפצים כאילו הם בידו דמיין דמיירי בכגון שרץ אחריו ומגיעו כדלקמן:

ובעי למפשט מהא דאמר במתנה כו'. והפקר דמדעת נמי כדעת אחרת מקנה אותם דמי ולהכי לא בעי למפשט מהא דאמר במציאה איפכא דבעינן שיהא רץ אחריהן ומגיען. כ"כ נ"י בשם האחרונים:

אבל בהפקר הואיל ונסתלקו כו' אע"ג דהוי כדעת אחרת מקנה ודמיא למתנה מ"מ לענין בעיין שאני דמעידן דאפקריה נפיק מרשותיה כדאיתא בנדרים שלהי אין בין המודר. נ"י:

דבעה"ב מוחזק מספק תחלה. כדלעיל בבעיא דמשוך בהמה זו וכו' ועיין שם שהקשיתי לשאול מפרק חזקת:

והא דתנן כו'. דברי הרי"ף הן:

לא ה"ל להזכיר קנוניא. וכן לקמן בגמרא דף טז ע"ב כי אמר שמואל המוצא שטר הקנאה לא הזכיר קנוניא והכי נמי מייתי ליה הרי"ף:

דשיעבודא דאורייתא. והכי מסיק בסוף ב"ב דלא כמ"ש בהגוזל קמא ובפ"ק דב"ק עיין מ"ש שם:

דרב אסי איהו מרא דשמעתא דבשטרי הקנאה.

בין ילוה בין לא ילוה. עיין מ"ש בשם הר"ן בפרק האשה שנתארמלה גבי שטר אמנה:

אם עשה אפותיקי. פי' מפורש כמו שמפורש בסימן דלקמן:

א"נ כדמסיק כו'. ובאפותיקי מפורש כדלקמן שם ויש עוד נפקותא כתבוה התוספות:

או בחזקה דרפיק כו'. כלומר בחזקה שהוא כגון דרפיק כו':

והקנין לפי המנהג כו'. כלומר דהא דתלינן בכך נהגו הקונים וכו' ומעכב כו' לא תקשה לך וכי משום שנהגו תועיל לו לעכב מה לי למנהגם נלך אחר דיני הקנינים וכבר קנאה בהקנאה גמורה כפי הדין להכי קאמר דהקנין עצמו כפי המנהג וכי היכי דסיטומתא קניא שלא כדין אלא שכך נהגו ה"נ קודם דדייש אמצרי לא קני מפני שכך נהגו אע"פ שלפי הדין קני:

או שקנו מידו בפירוש על השבח ולקמן מסיק רבא הלכתא דיש לו אפילו לא פירש:

כיון דאין מחזיר לו מעות. איש לו קרקע קאי ובקנה מידו טעמא כדפרש"י שמיד חייב לו בשעת המכר כשקנה מידו ולא מיחזי כרבית והכלל כדאמרינן בגמ' דהכא זבינא ובקל נדחה איסור רבית:

בין שבח דמכר כו'. כלומר בין שבח שהזכירו גבי מכר הכא ובין שבח שהזכירו גבי מתנה הכא:

באילו קנאו מוכר ומכרו ללוקח. מסיים הטור סימן קט"ו אחר שמכר לו השדה ונתחייב באחריותו ע"כ:

וחל שעבוד המלוה והלוקח כאחד עליו. ואע"ג דלוקח תפיס לא מהניא תפיסתו כמ"ש רבינו בפרק הכותב אבל אין לדקדק מכאן דהגביית לוה לאחד משנים ששיעבודם עליו בשוה דלא להוי גבייה מעליא. דמסתמא לא גרע הגבייתו ונתינתו מהגבייה ב"ד לענין זה דמה שגבה גבם ושאני הכא דלא מחשבינן ליה להגבייה שהגבה המוכר ללוקח את השבח דאדרבה אנו מחשבינן שאינו רוצה להגבות השבת להלוקח לפי דעבד לוה לאיש מלוה ולוה יהיב ליה טפי דטובה עביד ליה שהלוהו חנם משא"כ לוקח דלטובת והנאת עצמו הוא שלקח והלכך אין כאן הגבייה מהמוכר ללוקח כלל. ולמלוה כ"ש דלא. שהרי אין השבח בידו ולכך חולקין אבל מצד תפיסה דהלוקח תפוס ועומד הוא היה לנו לדון שיהא מוחזק ועומד כיון שאין למלוה דין קדימה עליו ומדלא אמרינן הכי מייתי לה רבינו יונה ראיה דבכל מקום ששעבוד שנים שוים אין התפיסה מועלת וכמו שכתב רבינו לדבריו בפרק הכותב וראיתי בב"י סימן ק"ד שבתשובת הרשב"א סימן תת"ק יש דעה דפסק דהגביית הלוה מהני אף בלא ב"ד ואפי' בקרקעות ואע"ג דיש לדחות דאפשר שהרשב"א סובר דגם גבייה דמעצמו מהני ומעשה שהיה כך היה שהלוה הגבה אבל ה"ה גבייה דמעצמו וא"כ אין ראיה לדידן דס"ל דאין הגבייה דמעצמו מהני ויש פנים לזה ממ"ש הבית יוסף שה סעיף י' דהרמב"ם והרי"ף סתמו דמה שגבה גבה ומשמע דאף שלא בב"ד ושהמגיד כתב שהרשב"א הסכים להרמב"ם א"כ הא קמן דהרשב"א סובר בכל ענין שגבה אפילו מעצמו דגבה הא ליתא דהמגיד לא הזכיר כלל חילוק זה ולא כתב דהרשב"א מסכים אלא על עיקר הדין דאם קנה אחר שלוה משניהם דגבייתו גבייה הלכך אין לנו שהרשב"א סובר דגביית עצמו מהני אבל גביית הלוה שמענו לו בתשובה זו ועוד נוכל לומר דאף הרמב"ם דסתם מ"מ כתב לישנא דגבייה ובזה נכלל גם הגבייה דמן הלוה אבל תפיסה דמעצמו אינו בכלל לשון גבייה וא"כ נוכל לומר דאף הרמב"ם יודה בתפיסה דמעצמו דלא אך דמלשון רבינו בפרק הכותב אין נראה לדקדק כן שהרי כתב בלשון הרמב"ם אם תפס אלא אם כן שנאמר דהתם אכתי לא נחית לחלק בין גביית ב"ד לגבייה דעלמא וכל הגביות שוין ולכך תפיסה דמעצמו נמי ומשום כך לא דק בלשון וכ' תפס במקום גבה אבל בתר דנחתינן לחלק בין גביית ב"ד לשאר גבייה יש לנו לחלק ג"כ בין גבייה דלוה לתפיסת עצמו ונדקדק בלשון הרמב"ם דבדוקא כתב גבה:

אם הקרקע שוה מאה זהובים והשבח עשרה זהובים. ודמי החוב כנגד דמי הקרקע והשבח שהן ק"י זהובים:

והמלוה חלק א' מי"א חלקים שבו. שהרי אחריות המוכר מצד הלוקח הוא המאה אשר טרף ממנו המלוה. ואין עוד להמלוה לטרוף בחובו כי אם עשרה נמצא שללוקח עשר ידות על המלוה ולפיכך נחלק עשרה זהובים של השבח לי"א חלקים ונוטל הלוקח י' חלקים והמלוה חלק האחד עשר אבל אין לחשוב ג"כ טריפות השבח לגבי הלוקח ושיטול יותר בשבח עצמו. דהא אמרינן לקמן בסמוך דאין גובין לשבת אלא מבני חרי. והלכך לא יכול ליטול כלל מזה השבח שמשועבד הוא להמלוה. כך הוא ביאור דברי רבינו. והב"י בסימן קט"ו שכתב עליו שדברים מתמיהים הם וצ"ע ע"כ אגב שיטפיה לא דק אבל מ"מ מה שכתב רבינו בכאן לחלק השבח לפי חלקי הממון אתיא אליבא דרבינו חננאל. אבל להרי"ף הוי חצי השבח ממש לכל אחד ואחד לפי שסובר דבעלמא נמי לא אזלינן אחרי חלקי ממון אלא אחרי מספר הבעלים אשר להם השיעבוד. ומ"מ הכריע רבינו בפרק מי שהיה נשוי כהרי"ף ולפי' לא ה"ל לסתום בכאן אליביה דר"ח וזהו שקשה עליו ואע"פ שמצינו להטור דלענין מקבלי המתנות בסימן קי"א ובסימן רנ"ג ס"ל נמי כר' חננאל משום דהתם אזלינן בתר אומד דעת הנותן דהרבה לזה ומיעט לזה כמ"ש הרי"ף בפרק יש נוחלין ולפי זה רציתי לתרץ דהכא דתפיס הלוקח מודה רבינו דיהיב ליה על דרך ר"ח אלא שכבר כתבתי דתפיסה לאו תפיסה היא גם הטור בסימן קט"ו בדינא דהכא לא העתיק דברי רבינו דהכא אלא סתם וכתב חצי שבח ונמצא שקושיא זו במקומה עומדת מאי דכתב הכא דלא כמסקנת עצמו אבל מ"מ אין זה מן המתמיהין ולא ממה שצ"ע שכן מצינו לו בהרבה מקומות ומהן בסמוך לקמן גבי שבח דיתמי:

ולא כתב ללוקח דאקני. כלומר שכתב לו בפירוש שלא ישתעבד בדאקני דאל"ה אחריות טעות סופר לכל דבר כמ"ש טור בשס רבינו בסימן קי"ב ומהר"ו כ"ץ סימן קי"ב סק"ד כתב שהוכיח דהרא"ש והטור לא ס"ל דגם בדאקני אחריות ט"ס הוא ואפ"ה כתב בס"ס קט"ו דמיירי בדפירש ולא הזכיר למ"ש בסימן קי"ב וס"ל כמ"ש נ"י בסוף פרק מי שמת שאם כתב אחריות נכסים שקנה ולא כתב דאקני דאמרינן מה שכתב כתב ומה שלא כתב לא כתב:

והשבח יתר כו'. וגם מסיק ביה שיעור השבח היתר כו' ונתכוין לתרץ בזה תמיהת התוס' שתמהו דכיון דלא מסיק אלא שיעור ארעא אמאי נוטל שבח היתר על ההוצאה והמגיה והשבח היתר כו' לא הפסיד:

והשתא לא צריכנא למימר דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחיה פי' ושבח היתר על היציאה כו'. וכתב זה כלפי מה שכתבו התוס' על תמיהתם דלעיל אאוקימתא דברייתא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא וכתבו דלמסקנא דאפותיקי ניחא וכו' ורבינו שתירץ תמיהתה דמיירי שיעור ארעא ושיעור שבח היתר כו' כתב עכשיו דהשתא לא צריכנא וכו':

כיון דעשאה אפותיקי כו'. ושמואל מצי מיירי אף בעשאה אפותיקי ומסיק ביה שיעור ארעא וכולה שבחא וא"נ דוקא בלא עשאה אפותיקי דאי עשה אפותיקי הורע כחו של הבע"ח מידי דהוה כיורד לתוך שדה חבירו ושתי הסברות כתבה רבינו לקמן:

ושבח מבני חרי. ומשמע דכולה שבחא ולא יהיב ליה ב"ח ההוצאה כלל. וזו היא הסברא הראשונה שכתבתי והוא המסקנא דלקמן ומיהו בסמוך שכתב ואי שוייה ניהליה אפותיקי אפי' לא מפסיק כו' ומסיים דשיימינן ליה לשבחא כו' ומשמע דבההיא כללא כי מסיק שיעור ארעא ושבחא נמי דהא כתב אפילו כו' לכך נראה דהכא לא קאמר אלא דשבח מבני חרי ולא נחית השתא לדין השבח גופיה כמה דגבי מיניה:

ושבח מבני חרי ולא הוי כלוקח מגזלן אע"פ שלקח לאחר הזמן ואין לו פרעון אלא מזו. דסבור היה לפייס בע"ח בזוזי וחל המקח עד שטרפה. תוס':

אלא יהיב ליה דמי. דהא זוזי יהיב ולפיכך שורת הדין שבעל כרחו יסלקו בזוזי כשאין לו כשיעור:

ושיימי' ליה לשבחא וכו' דלא גרע מיורד לתוך שדה חבירו כו'. וכ"כ התוס' וצריך לומר דמחשבינן ליה כשדה שאינה עשויה למה שעשה בה הלוקח דהא בעשויה לכך דינו דשמין לו כמה אדם רוצה ליתן כו' כדאיתא לקמן בסוף פרק השואל ונמצא כיוצא בזה בהגה"ה ש"ע ס"ס קע"ח לענין שותף דאע"ג דהוי כיורד ברשות אפ"ה אם היציאה יתירה על השבח אין דינו כן וה"נ צריך לחלק בכאן דלא דמי לגמרי. ולענין אחר עדיף הכא מיורד שלא ברשות כמ"ש נימוקי יוסף דהכא לא יכול בעל חוב לומר לו טול עציך ונטיעותיך משום דהכא דמי קצת ליורד ברשות:

ומותר השבח שקיל מגזלן. כרבא דבסוף השיטה לקמן:

וטעמא דבנות במזונותיהן כו'. אבל מעיקרא פריך אכתובה מש"ה מפרש לה רבינו נמי מעיקרא אכתובה. וכי שני לה התם מקולי כתובה הדר פריך אבנות במזונותיהן ושני לה תנאי כתובה כו':

וא"ל אם לא אפרע לך עד זמן פלוני תהא שדה זו קנויה לך מעכשיו ועבר הזמן אחר מיתת אביהן. ולעיל לא כתב אלא באומר לא יהא לך פרעון אלא מזו. ובהך דהמקבל גופיה כתב רבינו בפ"ק דב"ק דהוא באומר לא יהא וכו'. וכן מפורש בהך בב"י סימן קטו. וכן בתוס' פרק יש בכור כתבו כן. ובהגוזל קמא דף צ"ו בתוס' מוכח נמי הכי ודברים הללו מסיים בהו רבינו שהן הן דברי התוס':

והשתא דעשאה אפותיקי גרע כח בע"ח כו'. והא מילתא אישתמיטתיה למהר"ו כ"ץ כשכתב בספרו ס"ס קי"ז על הגהת רמא"י ז"ל וי"א דזה דוקא כשלא היה החוב נגד הקרן והשבח כו' וסבור היה דקאי ארישא שבפנים דמיירי כשעשאה אפותיקי ונדחק הרבה ליישב דברי ההג"ה והניחה לבסוף בצ"ע וכל זה דלא ס"ד דאפותיקי גרע אבל אי הוה ס"ד הא דהכא והן הן דברי התוס' דהגוזל קמא לא הוי קשיא ליה מעיקרא כלום דודאי דההג"ה אסיפא קאי דמיירי בשלא עשאוה אפותיקי ותו לא מידי:

ולא הוחלט ואי בעי כו'. ללשון רבינו דלעיל שכתב דמיירי שא"ל תהא קנויה מעכשיו אבל למאי דכתבתי דבאומר לא יהא לך פרעון אלא מזו איירינן לא שייך דלא הוחלט אלא דאי בעי כו':

ויפו כח היתומים כו'. עיין בפ"ק דב"ק גבי בע"ח אינו גובה מעבדי דיתמי:

וכ"כ הר"ר יונה ז"ל דיתמי כמתנה כו'. ולא מסיק כן בפרק המקבל וגם בריש פרק אע"פ במסכת כתובות כתב לדברי התוס' וכן בס"פ האומר דקדושין והטור בסימן קט"ו מחזיק דבריו שבכאן לעיקר:

ממפקיד מעות כו'. בס"פ המפקיד:

והוו כהלואה ומחזי כשכר מעותיו. אבל הפירות שאכל הרי הנגזל בא ושקיל להו כדלעיל.

ה"ג א"נ משום. וכן לשון הרי"ף ועי' בסמוך:

שיזכה במה שהוקרה וכו'. ולפיכך אם יטול יותר מחזי כשכר מעותיו ולפיכך בגמ' ליתא אלא חד טעמא דאדם יודע כו' ורבינו מסיק לעיל בהך טעמא גופיה דמשום דמחזי כרבית:

אבל שבח דאתי מחמת הוצאה כו' שקיל מיניה דנגזל כו'. משמט דשקיל לכולה שבחא וכן הוא הראיה שהביא מפ' הגוזל עצים דהתם ודאי דכולה שבחא דידיה הוא אבל בקיצור הפסקים כתב ההוצאות נוטל מהנגזל והשאר יפסיד וכ"כ בטור סי' שע"ג. וצ"ל דאף להרי"ף יש חילוק בין מטלטלי למקרקעי ודו"ק:

הלכך תקון כו' דוקא בשבח שהשביח. אבל בגזילה גופא שינוי דהדר אף מדרבנן לא קני כמו שכתב רבינו שם בריש הפרק:

הלוקח כו' בלא הכיר בה. תוס':

מ"ט . כלומר במה קנאו דהא דבר שלא בא לעולם הוא. נ"י:

והלכתא כרבינא לקולא. דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא רבינא לקולא והלכה כרבינא לקולא כדאיתא בפ' ג"ה דף צג:

דלית הלכתא כרב. דאמר מה מכר ראשון לשני כו':

דהא לא א"ל לכשאקחנה כו'. כלומר דאי טעמיה דרב משום דאדם מקנה כו' ה"ל שיאמר לכשאקח כו' אלא על כרחך לרב טעמא אחרינא והיינו משוה דסמיך עלויה שיעמוד המקח בידו:

לא אמר כלום עיין ברפ"ק דמכות ובפ' מי שהיה נשוי גבי דזבנה לכתובה דאמיה בטובת הנאה:

ומכר מה שאירש. ולפי שעדיין לא באת הירושה לידו לא קרי ליה הירושלמי אלא בלשון הלואה דקאמר בלוה וכו':

שא"ל עדים בשעה כו'. עיין בפ"ק דב"ב בססי' ל"ט:

ואפ"ה חייב אתה ליתן לו לא הוחזק כפרן כיון שאנו יכולין למצוא כו'. דאע"ג דלעיל אמרי' דהלכתא כרב זביד לפי שאין המון העם מבדילין וכו' היינו נמי כדי שנמצא צד זכות למה שאמר פרעתי שאמת הוא אומר. וה"נ כדי למצוא לו זכות שלא יהא כפרן אנו אומרים שהבדיל והפריש בין צא ובין חייב דלעולם יש לנו למצוא זכות למוחזק בממון:

אבל הכא שבתביעה זו הוחזק כפרן ע"פ עדות משא"כ לעיל בדרב יוסף בר מניומי שכתב דכשנגדו נשבע ונוטל משום דהתם לא ע"פ עדים נעשה כפרן אלא דמסברא דנפשין אמרינן דשקר הוא דובר במה שאומר פרעתי:

והוא שחייב מודה דליכא למיחש כו' דהא כתוב ביה הנפק. וכתבו התוס' דבשחייב מודה נקט הנפק משום דיוקא דאי אין כתוב בו ביום אפילו כתוב בו הנפק דודאי לוה לא יחזיר דחיישי' וכו' ע"כ. וזה ודאי דוחק הוא. ועוד הרמב"ם בסוף הל' גזילה הצריך לתרוייהו והמגיד שם בשם הרשב"א הניח בתימה והב"י בסי' ס"ה שכתב דהרא"ש לא כתב בדר"י שכתוב בו הנפק אולי נוסחא אחרת נזדמנה לו א"נ היה לפניו קצור הפסקים וסבר שגם בפנים לא נזכר. ולי נראה דלאו קושיא היא ודדוקא נקט ר"י הנפק במלתיה. והיינו לענין אם מצאו בו ביום ולא הוציאוהו בב"ד ביומו ומ"מ נאמן לומר שמצאו בו ביום שנכתב במגו דהוה מהדר ליה למלוה. השתא אי לאו דכתוב ביה הנפק איכא למיחש לשמא כתב ללות ולא לוה. ועכשיו הוציא לעשות קנוניא כך נ"ל. ומ"מ בקצור הפסקים לא נזכר הנפק ואולי מטעם אחר משום דלאביי עדיו בחתומיו זוכין לו ודאי דלא צריך וכך פסק רבינו כאביי. ומהרר"ו כהן ז"ל כתב דאיכא למיחש כיון דאתיליד ריעותא בנפילה דלמא אין ביד המלוה מעות ולא ילוהו עד זמן מה ויעשה קנוניא עם הלוה בשביל הקדמת הזמן מהיום והלוה יעשהו בשביל פשיטי דספרא אבל כשהוא מקוים דהיינו הנפק ליכא למיחש להכי ע"כ. לא נראין לי דבריו בזה דאע"ג דלא ילוה עכשיו עד לאחר זמן אפ"ה כיון שמודה ואומר לב"ד שיתנוהו למלוה משתעבד אפי' לא לוה עכשיו כדאמרי' לעיל המוצא ש"ח בשוק אע"פ שכתוב בו הנפק דליכא למיחש שמא כתב ללות ולא לוה דכיון דמקוים הוא בא ליד המלוה כו' ומאי הוה כי בא נמי ליד המלוה דלמא לא לוה אלא עד לאחר זמן אלא ודאי דבמסירת השט"ח ליד המלוה משתעבד וכן מפורש בהדיא לעיל גבי והא דתנן אין כותבין שטר ללוה כו' דכיון דשקיל ליה מלוה לשטרא אשתעביד ליה מההיא שעתא:

ומפסדו לי. פרש"י למטרף לקוחות. לא שמבני חרי גבי דכחרס בעלמא הוא. אלא משום דדל שטרא מהכא הא איהו מודה. ובעלי תריסין נחלקו בזה ואין זה מכוונת החיבור הזה אבל בס' לבוש יום טוב מקומו המקום יהא בעזרי להשלימו כאשר עם לבבי אמן:

ולא שייך למימר א"כ מה הועילו כו' דמצי לאתרויי כו'. וכ"כ בתשובותיו כלל ל"ו סימן ז' ומשמע דהא דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום לא נגעו בה משום מה הועילו כו' אלא דכח ב"ד יפה ויפה שלא לטעון אחריו. וקשיא לי מסוגיא דגמרא דכי דחי אביי מעיקרא דהא דקאמר גט היינו כתובה דליתא דא"כ אלמנה מן האירוסין במאי גביא לטעון ולימא פרעתיה וכ"ת ה"נ א"כ מה הועילו כו' ומאי דיוקיה דדלמא באלמנה מן האירוסין גביא מכח דא"כ מה הועילו דלא שייך לומר דהו"ל לאתרויי דבמאן תהיה מתרה בו שהרי אפשר שאין היורשים בכאן. גם אפשר שהיא לא ידעה במיתתו ומש"ה לא פליג ולעולם גביא אבל בגירושין הרי היא או שלוחה וכן הוא או שלוחו בשעת הגירושין ומצי לאתרויי ולא תגבה מכח מה הועילו כו' אלא משום דגט היינו כתובה כדהוה ס"ד אלא על כרחך הך דמצי לאתרויי לאו מילתא היא ומשום מה הועילו כו' אמרו דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וע"ק דהכא משמע דהתראתו שמתרה מועלת לעולם ובפרק שבועת הדיינים גבי מנה לי בידך א"ל הן וכו' כתב דדוקא בשעת קבלת המעות מהני וא"כ כשהוצרך לתובעו בב"ד וכו' אבל בלאו הכי לא אא"כ שיקבל עליו התנאי אבל בעל כרחו אין ההתראה מועלת כלום ובס' המלחמות דלהרמב"ן לא נכתב כלל הא דלא שייך למימר כו' ואדרבה דבסוף דבריו דמחלק בין עיקר כתובה לתוס' מסיים הכי דבשלמא גבי עיקר כתובה במקום שלא נהגו לכתוב כבר תקינו לה רבנן דתגבה שאם אי אתה אומר כן מה הועילו חכמים בתקנתן לעולם יאמר פרעתי ולא סמכה דעתה ובעילתו בעילת זנות וכו' ע"כ ואף רבינו כתב בהדיא בפרק אלמנה ניזונית דמטעם מה הועילו לא מצי למימר פרעתי במקום שאין כותבין:

כדפי' לעיל ל"ג בתשובה כלל ל"ו וגם במלחמות ה' ליתא:

ה"ג וזו היתה. וכן הוא הלשון בתשובה:

או בחד מהני כו'. כפל לשון הוא:

או שליח או בעל קודם שראוהו. מפורש בפרק כל הגט גם שם מפורש טביעת עין דע"ה:

דדלמא סימנין לאו דאורייתא. עי' בסוף פירקין ועוד בפרק ב' גבי מצא חבית כו':

ואסיקנא דכי אתי למיטרף כו'. הקשה בית יוסף סימן ס"ה דלמ"ד עדיו בחתומיו זכין לו לא צריכא להך כדאיתא בהדיא בגמרא וגם קי"ל בפ"ק דגיטין כמ"ד דזכות הוא לעבד. ורבינו מסיק לקמן דבחתומיו זכין לו. א"כ לא ה"ל לכתוב למסקנא זו אלא שנמשך אחר לשון הרי"ף דפסק דלא אמרי' בחתומיו כו':

ה"ג ולאחר מיתה אלמא שכתוב בה:

ובהכי מתוקמא כו' דדייקינן כו'. כלומר ומוקמינן לה בש"מ דהא דמסיק וכן בבריא ליתא לרבינו אלא להרי"ף כמו שאכתוב שם בס"ד:

וכן נמי מתנת בריא כו' כל זה לשון הרי"ף. ובגמרא אוקמתא דרבי אבא בר ממל ולקמן בסוף השיטה כתב רבינו דמילתא דרבי אבא בר ממל לא מתוקמא כאביי צריך לומר דאה"נ דלמאי דמסיק דהלכתא כאביי הא דוכן במתנת בריא ליתא ולא כתבה אלא להרי"ף ואע"ג דכתב רבינו ג"כ לקמן דאם מכר או נתן לשני קודם שבא לידו נתבטלה זיכוי החתימה. התם נמי להרי"ף כתב כך ומסיים בה דרש"י לא פי' כן. וכך פסק הטור בס"ס ל"ט. אך צ"ע על הטור שבסי' ס"ה פסק להא דוכן מתנת בריא ולא כתב דלמאי דפסק בסי' ל"ט דבחתומיו זכין לו יחזור כשהלה מודה. והב"י לא העיר בזה אולי סמך על מ"ש לעיל מינה על המוצא שטר שחרור כמו שהעתקתי דבריו לעיל:

ה"ג אומרת לתת לו:

ומפיק ליה לשובר כו'. דליכא למימר דאמרי' ליה זיל אייתי ראיה כו' דלא אתיא לוקח ותבעיה מדאהדרוהו ניהליה רבנן לשובר ודאי קמו במילתא ומקמי דידי מטא שובר לידיה דאל"כ למאי הלכתא אהדרוהו משא"כ בגט שחרור אתא לוקח ותבע דקאמר האי דאהדרוהו ניהליה רבנן לגיטא משום שיהא משוחרר כדאיתא בגמרא דמחלקינן הכי בין מצא גיטי נשים לשטרי חוב:

ה"ג דרב נחמן:

וא"ת וניחוש שמא מכרה כתובה במעמד שלשתן כו'. והתוספות כתבו דליכא למיחש דאי ליכא עדים שמכרה הבעל והאשה יכפרו המכירה. ואי איכא עדים נשיילינהו היכי הוה אם אומרים שנתרצה הבעל או שתק א"כ מודה שהשובר שקר ואם מוחה שאמר כבר פרעתי לה א"כ השובר נעשה קודם המכירה ואינהו דאפסדי אנפשייהו ע"כ. ורבינו בפרק הכותב לא כתב אלא זה התירוץ בלבד. ואפשר לי לומר דבכאן סבור היה רבינו דאפי' כי אמרי העדים שמיחה ליכא למימר דלקוחות אפסדי אנפשייהו שיכולים לומר מה לנו ולמחאתו דדלמא בשיקרא קא צווח ומחה שעדיין לא נתנתה לו השובר ומשום שידע שכתבה סבור היה שיפתנה ויוכל לה שתתנה לו את השובר ועכשיו שפיתה אותה נתנה לו אבל כשצווח עדיין לא נתנה לו:

ועוד מדלא קאמר כו'. קשה דהיינו מאי דדייק כבר אפי' איתא במלוה כו' ובפרק החובל ליתא להך ועוד וכו'. וכן בתוס' דהתם אבל בתוס' דהכא וכן בדברי רבינו ספ"ק דגיטין ובתוס' דהתם לא כתבו אלא מדלא קאמר וכו' בלבד:

והנותן או המוכר שטר במעמד שלשתן כו'. אע"ג דאמרי' דלחכמים הא דרב הונא דוקא בפקדון. הא מסקינן בהדיא בספ"ק דגיטין דאפילו במלוה:

כתובתה מאי בעיא גבה. וההוא עובדא דקריבתא דרב נחמן דקתבעה לברתה לא שתבעה לתת לו הכתובה של אמה שקנאה דגביה הויא הכתובה אלא היא היתה יורשת שגם אביה מת הכי מסיק רבינו בפרק הכותב:

דלא סמכי דעתייהו דלקוחות אם לא שתמסור כו'. ולשמא סמך דעתיה אפי' לא מסרה מילתא דלא שכיחא הוא ולא חיישינן כדלעיל:

ועוד שובר בזמנו טורף. פי' התוס' ועוד אפי' מסרה הכתובה ללוקח ואין כתובתה בידה:

מתוך דברי רב אלפס כו'. שאלו הדברים מדברי רב אלפס הן שכתבן לעיל אמתני' מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים וכו':

ורש"י לא פי' כן. וגם דעת התוס' כפרש"י כדלקמן:

וקי"ל מאביי ורבא ואילך כו'. כבר כתבתי בפרק כיצד דהתם נמי ה"ל לרבינו להקשות כן על דברי הרי"ף דהתם ועיין עוד בפרק דלקמן בבעיא דמקום הוי סימן:

לא מתוקמא כאביי. אבל להרי"ף מיתוקמא כאביי דס"ל דכי מכר מתבטל זיכוי החתימה אבל להתוס' לא מתוקם משום דסברי כפרש"י. ורבינו שכתב לעיל להא דר' אבא בר ממל מהרי"ף העתיק כן ולא לכ"ע:

כדפירשו התם. ור"ל בתוס' דף יג ע"ב בד"ה דברי הכל וכו':

אבל לענין ממון כו'. עי' בתוס' דלפעמים מחמירין בממון דאין הולכין אחר הרוב בריש פרק הפרה ועי' בפרק דלקמן גבי מצא חבית יין:

מ"מ יכולין לתקן. דהפקר ב"ד הפקר:

מדלא אייתי ביבמות מתני' דמצא פירות בכלי כו'. קשה אמאי לא מקשה מדלא מייתי מתני' דהכא מצא בחפיסה כו' ומדקתני בחפיסה ולא קתני חפיסה כו' שמעינן מינה ודאי דאשטר קיימי' דיחזיר ע"י סימן הכלי:

ולשמא כתב ללות כו' אלא בשטר דאתרע כו'. היינו בשטר שכבר נכתב מחזקינן אותו בטוב אא"כ דאתרע אבל לכתחלה כשבא הלוה ולא המלוה אין כותבין דשמא לא ילוה עכשיו אא"כ בשטרי הקנאה. ולאביי כותבין משום דעדיו בחתומיו כו' כדלעיל אמתני' דמצא שטרי חוב כו':

אם יש עמהן סמפונות כו'. מפורש בסוף הפרק:

בעוד שלא התחילו לטעון. דאי התחילו היינו פתחו ליה בדינא דבהגוזל בתרא:

ותכריך ואגודה היינו כדי שיוכל ליתן סימן במנין כו'. עיין בפרק דלקמן גבי בדי מחטין וצנורות:

ודלמא לקיומינהו אזול. לסופר הב"ד דהוו שלשתן ביד סופר אחד:

לוה לא מקיים שטרא. ולא משני דמיקיימי דא"כ איכא למיחש דשהה בידי הסופר וממנו נפל דדוקא מלוה לא משהה:

פירוש אם ישנו עם שטרותיו של אדם. כך פי' רש"י דמילי מילי קתני ולא קאי אדלעיל מצא שטר כו' דמיירי ביד אחר.

ואם אין עליו אשראתא. בברייתא שבגמרא גרסי' ואם אין עליו עדים וכן העתיק הרי"ף אבל פי' בנ"י דלא שאין בו עדים כלל קאמר דא"כ לא הימניה במידי דחספא בעלמא יהיב ליה אלא בדאית ביה עדים עסקינן אלא שאין בו עדי קיום ומש"ה נאמן עכ"ל והיינו דדייק רבינו וכתב ואם אין עליו אשראתא. ולפיכך כדין הקשה הב"י על הטור סימן ס"ה שעל מה שכתב הטור דאם השובר ביד השליש וכו' ואם אינו מקוים יתקיים בחותמיו ואז נאמן השליש לומר שהוא פרוע כתב עליו הב"י לשון זה קשה בעיני שאם נתקיים השטר בחותמיו מה צורך לנאמנותו של שליש ואפשר דה"ק ואז כשאינו מקויים שייך נאמנות השליש אם לא נתקיים ועי"ל דיתקיים בחותמיו לא כתיבת הנפק קאמר אלא היינו לומר יתקיים מחותמיו קאמר כלומר שישאלו לעדים וכו' ואם אינם וכו' אז השליש נאמן עכ"ל ומהר"ו כ"ץ כתב שדבריו של הב"י תמוהין ושכך תמה בדרכי משה ואין אני רואה שום תמיהה דאי משום דאע"ג דמקוים צריך השליש שיאמר היאך בא לידו ונמצא דעדיין צריכין לנאמנותו אפ"ה אין דברי הטור מתישבין לפי שבהדיא משמע מדבריו שאינו נאמן אלא במקוים ואין הדבר כן ואדרבה פשט דברי הברייתא והרא"ש מוכיחין כדברי הב"י וכ"ש דבנ"י כתב בהדיא דהשליש נאמן כשאינו מקוים גם סברא הוא דקיום שטרות אינו אלא דרבנן ומדאורייתא אין צריך וכי חתימי סהדי סגי לכך אמרו ז"ל שאם הושלש דהשליש נאמן דאוקמה אדאורייתא. ויכולני לומר שרמא"י ז"ל שלא הגיה בש"ע והניח כדעת הב"י הוא מפני שחזר בו מתמיכתו שבדרכי משה:

דהא הימניה לשליש. אבל התם בסוף זה בורר לא מיירי בשליש:

הדרן עלך פרק ראשון