פי אריה צ

א"ו דכיון דאפשר ליטול ולברר לא בטל כמ"ש המל"מ פ"ז מהל' מעילה הל' ג') יע"ש ואין ראי' דהרא"מ לא ס"ל כהמרדכי וצ"ע

ובזה יתיישב לע"ד ד' הרמב"ם פ"ד מהלכות איסורי מזבח הל' י"ז) שכ' שני שותפין שחלקו א' נטל יו"ד טלאים ואחד נטל ט' וכלב אם יש באותו יו"ד א' מהם שדמיו כדמי הכלב מוציאו כו' והשאר מותרין והקשה המג"א (סי' קנ"ג ס"ק מ"ז) וכן הקשה הלח"מ פ"ו מהל' בכורות (הל' יו"ד) הא בגמ' בכורות (ד' נ"ו) אמרי' כן רק למ"ד יש ברירה אבל למ"ד אין ברירה לא מהני מה שיברור א"כ הרמב"ם דפסק בפ"ו מהל' מעשר דאין ברירה כר"י ור"נ דאין אומרים זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה ופטורין ממעשר בהמה דהו"ל לקוח א"כ אמאי פסק הכא גבי מחיר כלב דמוציא א' והשאר מותר כיון דאין ברירה והניחו הגאונים הנ"ל בצ"ע

ולמש"כ א"ש בע"ה. דבשלמא בב' לוגין שאני עתיד להפריש כו' כיון דאי מפריש אח"כ הו"ל תרומה וכמ"ש הרמב"ם (פ"ז מהל' מעשר) והוא כתי' הא' שבתוס' עירובין (ד' ל"ז:) ד"ה אלא מעתה כו' והו"ל אפשר להכיר האיסור ולא בטל והו"ל איקבע איסורא דאורייתא ולהכי אמרי' אין ברירה בדאורייתא וכ"ש לשיטת תוס' עירובין (ד' ל"ז) דלמ"ד אין ברירה בב' לוגין לא חייל התרומה כלל יע"ש בתי' הב' בשם מהר"י. משא"כ בההיא דמחיר כלב כיון דמדאורייתא אין ברירה א"כ ממילא א"א להכיר האיסור דהא אפי' שיוציא א' מן העדר נגד הכלב אזי בדאורייתא אין ברירה א"כ ממילא א"א להכיר האיסור וא"כ כיון דאי אפשר להכיר האיסור ממילא מדאורייתא חד בתרי בטל ואינו אלא איסורא דרבנן דבע"ח לא בטלי א"כ שוב נתהפך לדרבנן ובדרבנן יש ברירה כמ"ש הרמב"ם (בפ"ה מהל' יו"ט). משא"כ בפ"ו מהל' מעשר גבי מעשר בהמה דהתם לאו מטעם ביטול הוא אלא דחיישי' שמא הוחלפו חלקיהם כיון דאין ברירה והו"ל לקוח להכי פסק שם הרמב"ם דפטורין ממעשר בהמה ואם יבוא בע"ד לחלוק ולומר דלהרמב"ם לשיטתו דס"ל דסד"א מדרבנן ל חומרא ולא מה"ת א"כ ממילא גבי ברירה דקי"ל דבדאורייתא אין ברירה וכ' הר"ן משום דהו"ל ספיקא דאורייתא וכמ"ש א"כ ממילא להרמב"ם הא דאין ברירה בדאורייתא ג"כ אינו אלא מדרבנן א"כ ממילא מה"ת אפשר להכיר האיסור גבי מחיר כלב ג"כ ע"י ברירה א"כ ממילא מה"ת לא בטיל וכסברת המל"מ. א"כ היא הנותנת. אף אנו נאמר דנהפוך הוא כיון דסוף סוף מה"ת יש ברירה א"כ ממילא מה"ת מותר להוציא א' מהן ואמרי' זהו המחיר כלב מאי אמרת דרבנן אמרו דאין זה המחיר כלב א"כ אדרבא מה"ט גופי' א"א להכיר האיסור א"כ ממילא הדרי' לכללא דחד בתרי בטיל מה"ת ואינו אלא דרבנן דבע"ח לא בטלי א"כ ממילא שוב הו"ל דרבנן ובדרבנן יש ברירה

ואין להקשות לפי מש"כ א"כ מאי פריך בבכורות (ד' נ"ו) למ"ד יש ברירה מהא דמחיר כלב דא"א יש ברירה נברור חד מינייהו כו' משמע דלר' יוחנן דס"ל התם אין ברירה א"ש: ולמש"כ אפי' למ"ד אין ברירה ג"כ קשה לברור חד מינייהו מטעם דמה"ת חד בתרי בטיל ובדרבנן יש ברירה לק"מ דהא לר' יוחנן לשיטתו א"ש דס"ל בביצה (ד' ל"ח) דאפי' בדרבנן אין ברירה א"כ שפיר לא אמרי' נברור חד מינייהו כו' דמ"מ איסורא דרבנן איכא דבע"ח לא בטלי. מה שא"כ לדידן דקי"ל כר' אושעי' דבדרבנן יש ברירה בביצה (ד' ל"ח] שפיר אמרי' דבורר חד מינייהו ומיושב פסק הרמב"ם בע"ה [ומכאן אין סתירה גם להמרדכי דאיך מה"ת בטיל חד בתרי. זה אינו דהכא אדרבא כולו היתר הי' קודם שחלקו ובכה"ג אפי' המרדכי ס"ל הכי דאפי' בדשיל"מ בטיל כה"ג כמבואר באו"ח (סי' ש"כ) וביו"ד (סי' ק"ב) ויעויין בפלתי שם ובנוב"י מה"ת חיו"ד (סי' נ"ה) יעוי"ש ויעויין בר"ש (פ"ט דשביעית משנה ה') יעו"ש ויעויין תוס' פסחים (ד' נ"ב.) ד"ה הכובש ג' כבשים יע"ש ואכמ"ל]: סעיף ג

ויש להוכיח מדברי הרמב"ם דס"ל כשי' המרדכי הנ"ל דבנדה (ד' ס"ז) איתא הרואה דם מחמת מכה אפי' תוך ימי נידתה טהורה ד' רשב"ג ר' אומר אם יש לה ווסת חוששת לווסתה ופירש"י כלומר כשאין לה ווסת קבוע מודינא לך שאעפ"י שעברה עונתה תולה במכה אבל אי יש לה ווסת קבוע וראתה ביום וסתה אפי' מחמת מכה שבמקור חיישי' שמא טיפת דם נידה מעורבת בה עכ"ל ויעוי' תוס' שם והנה דעת הרי"ף (פ"ב דשבועות) והרמב"ם פ"ד מהל' איסורי ביאה (הל' ט') דאפי' למ"ד ווסתות דאורייתא לאו ודאי נידה היא משום חזקה דאורח בזמנו בא אלא דספיקא היא דהרי"ף והרמב"ם השמיטו הך מימרא דר' יוחנן (ד' ט"ו:) דאשה שיש לה ווסת בעלה מחשב ימי ווסתה ובא עלי' כו' וכ' הר"ן שם בפ"ב דשבועות והרב המגיד שם משום דס"ל דר' יוחנן ס"ל דווסתות דאורייתא להכי צריך לחשוב ימי ווסת וז' ימים שיעור טבילה אבל לדידן דקי"ל דווסתות דרבנן א"צ שיעור שראוי לטבילה וע"ש בר"ן והה"מ ומעתה מוכח דס"ל להרי"ף והרמב"ם דלמ"ד ווסתות דאורייתא אינו אלא ספק דהא הגמ' קאמר לר' יוחנן אטו ודאי ראתה קאמר ר' יוחנן אימר דאמר ר' יוחנן ספק ראתה ואת"ל ראתה דלמא טבלה כו' יע"ש אלמא דלהרי"ף ורמב"ם דס"ל דר"י ס"ל דווסתות דאורייתא אינו אלא ספיקא ולא ודאי. וכ"כ רש"י להדיא דכ' (ד' ט"ו.) ד"ה ווסתות דאורייתא וז"ל הללמ"מ דמחזיקינן לי' בטומאת ספק עכ"ל מבואר מד' רש"י דס"ל דלמ"ד ווסד"א ס"ל דאינו אלא ספק אמנם דעת תוס' שם ד"ה אפי' הגיע כו' דר' יוחנן ס"ל דווסתות דרבנן להכי הו"ל ספק ראתה אבל למ"ד ווסתות דאורייתא חזקה אורח בזמנו בא ודאי. וכן דעת הרא"ש ברפ"ק דנדה יע"ש

והשתא להרמב"ם לשיטתו דפסק (סופ"ח מהל' אבוה"ט) דבהמה ששפעה חררת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ובנבילה בשחוטה פסק דלענין טומאת משא לא בטלה ותי' הכ"מ בשם הר"י קורקוס משום דס"ל להרמב"ם רלח בלח בטיל ברוב דטומאה כמאן דליתא דמי משא"כ ביבש ביבש דטומאה מיהא איתא דהטומאה עומד בפ"ע משא"כ בלח בלח יעו"ש ויעויין מל"מ פ"א מהל' משכב ומושב (הל' י"ד) ויעויין בפמ"ג באשל אברהם בפתיחה לה' פסח (סי' תמ"ב) דכ' דלהרמב"ם דכמו דלענין טומאת משא לא בטיל הו"ה לענין בל יראה ביבש ביבש לא בטיל דמ"מ החמץ בביתו ויעויין במג"א (רסי' תמ"ב ס"ק א') יע"ש. והיינו משום דדמי' לטומאת משא וכמ"ש רש"י בבכורות (ד' כ"ג.) והרא"ש בחולין פנה"נ (סי' ל"ז) דמ"מ נושא הטומאה יע"ש וה"נ דמ"מ החמץ בביתו. וכ"כ המג"א סי' תמ"ז (ס"ק י"א) דבלח בלח דנתערב בששים קודם הפסח מותר לכו"ע לקיימו בפסח אבל יבש ביבש חד בתרי אסור לקיימו דמ"מ החמץ בעין זולת להרא"ש דס"ל דהאיסור נהפך להיתר יע"ש

ולפי"ז בטומאת ראיי' דזב ונדה להרמב"ם דס"ל דלח בלח בטיל גם לענין טומאת משא דכמאן דליתא דמי' ממילא לענין ראיית זב ונדה כמו נדה דרואה דם מחמת מכה בזמן ווסת דחיישי' שמא טיפת דם נדה מעורבת בו דמיא לטומאת משא וכמו דלענין משא לח בלח בטיל דכמאן דליתא ה"נ לענין ראיי' דטומאת ראי' כמאן דליתא דמי דבטיל ברוב דם מכה. וכן נראה להדיא מד' התוס' בנדה (ד' כב.) ד"ה לפי שא"א כו' שכ' בזב שראה קרי דסותר יום א' מחמת צחצוחי זיבה מגזיה"כ דלהכי איצטריך קרא דאי לאו הכי הו"א דכיון דמיירי בלא ראה בו ביום וליכא ציחצוחי זיבה בעין לא הוה סותר אפי' יום א' משום דבטיל ברוב ש"ז יע"ש אלמא דס"ל דאי בטיל אפי' לענין ראיי' נמי בטיל משום דהתוס' לשיטתייהו בבכורות (ד' כ"ג) דמדאורייתא אפילו לענין טומאת משא נמי בטיל כמו באיסורין ואינו אלא מדרבנן יע"ש. אלמא דכל היכא דבטיל לענין משא ה"נ בטיל לענין ראי' דלא מיחשב ראי' בכך דבטיל ברוב. וה"נ לשי' הרמב"ם דס"ל בלח בלח טומאה כמאן דליתא דמי דבטיל ברוב לענין טומאת משא ה"נ לענין ראי' וזה ברור לע"ד

ומעתה לדעת הרמב"ם דס"ל דלמ"ד ווסתות דאורייתא אינו אלא ספיקא דלמא ראתה בזמנו. ולהרמב"ם לשיטתו דס"ל דלח בלח בטיל ברוב לענין טומאת משא ג"כ וממילא הו"ה לענין טומאת ראי' וכמ"ש. א"כ קשה אמאי קאמר רבי בראתה דם מחמת מכה דווסתות דאורייתא אשה טמאה נדה משום דלמא טיפת דם