פי אריה פט

טהור עכ"ל המשנה ומפרש בפסחים (ד' ט"ז) דלטמא אחרים לאו דאורייתא וטומאת עצמן דאורייתא ופירש"י דספק משקין ליטמא הו"ל ספיקא דאורייתא לחומרא יע"ש וקשה אמאי הוצרך מתני' לצייר דספק משקין לטמא אחרים כגון דזרק מקל ובראשו משקין וספק נגע בככרות כו' הא איכא לאשכוחי בהאי גוונא דאמר ברישא כיצד טמא שפשט רגלו ספק נגע במשקין כו' א"כ המשקין בעצמן טמאין מספק משום דטומאת עצמן יש להן מדאורייתא א"כ אי נגע המשקין אלו דהו"ל ספק טמא לככרות ולטמא אחרים הו"ל דרבנן להכי הו"ל ספיקו טהור ואמאי איצטריך לאשכוחי לטמא אחרים בזרק מקל ובראשו משקין. א"ו דכיון דהמשקין עצמן טמאין מספק ופירש"י דהו"ל ספיקא דאורייתא ממילא הו"ל כודאי ואין כאן ספיקא דרבנן אלמא דסד"א גילגול דרבנן לא אמרי' סד"ר לקולא איברא דכ"ז אי נאמר דספק טומאה ברה"י דספיקו טמא לאו ודאי הוא אלא דטמא מספק ככל ספיקא דאורייתא שפיר הוה ראייתינו ראי' אבל אי נאמר דהא דספק טומאה ברה"י כודאי שויי' רחמנא א"כ אין ראיה מספק טומאה ברה"י דלהכי ל"א כאן סד"ר לקולא משום דהו"ל ס"ט ברה"י דהטמא שפשט רגליו וספק נגע הו"ל כודאי טמא אבל בעלמא בספד"א דאינו אלא מספיקא לחומרא ולא מטעם ודאי אפשר דאמרי' ע"י גלגול סד"ר לקולא ובאמת תליא זה באשלי רברבי דלדעת התוס' בשבועות (ד' י"ט.) ד"ה הלך בראשון כו' מבואר דס"ל דאספק טומאה ברה"י ונכנס למקדש הי' לוקה יע"ש אלמא דס"ל דהו"ל כוודאי אבל דעת רש"י שם בפסחים (ד' ט"ז.) דכתב דהו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא מבואר דאינו אלא ספיקא ולא ודאי טמא וככל סד"א הוי וכן נראה ד' רש"י בחולין (ד' ט'.) וכן משמע להדיא מד' רש"י בסוטה (ד' כ"ח:) ד"ה מגיד כו' וכן משמע להדיא מד' תוס' שם בסוטה ד"ה מה ת"ל כו' וכן משמע מד' תוס' יבמות (ד' י"א.) ד"ה מאי נסתרה כו' וכן דעת הרמב"ם להדיא (סופ"ט מהל' טומאות מת הלי"ב) ובפט"ז מהל' אבות הטומאה (הל' א') יע"ש ויעויין בירושלמי פסחים (סו"פ האשה) יע"ש [ועיין במהרי"ט אלגזי בבכורות (פ"ה) ביאור בד' ירושלמי אלו ועיין בירושלמי פ"ב דשבועות (הל' א') ואכמ"ל]. א"כ להני רבוותא דס"ל דספק טומאה הו"ל ככל ספיקא דאורייתא שפיר ראייתינו ראי' ברורה וכמ"ש. א"כ כ"ז אי בודאי לא הי' ששים נגד האבר האסור לא מקלינן מטעם גילגול דרבנן אבל הכא דספק אי איכא ששים שפיר הו"ל ס"ס דלמא אפי' חלב האבר האסור מותר ככל חלב דעלמא. ואת"ל אסור דלא מהני לי' שחיטה דלמא איכא ששים ובטל א"כ לתירוץ הנוב"י קשה אמאי פסק דאסור לשתותו מספק הא הו"ל שפיר ס"ס א"ו דלא כהנוב"י וס"ל להרמב"ם דאפי' ששים לא מהני היכא דלא באו בפ"ע ומעולם הי' בתערובות ואין לומר דהרמב"ם מיירי באבר גדול דליכא ששים זה אינו דהרמב"ם מיסתם סתם לה בכל גווני ועוד דלעולם איכא ספק אי איכא ס' דמאן לימא לן דמהאי אבר חלב יותר וכסברת הט"ז וש"ך

וי"ל מילתא חדתא ליישב והוא. דהנה ביו"ד (סי' פ"א) הובא מחלוקת הפוסקים במימי חלב אי מותר משום אבמ"ה אי לאו דהר"ש מתיר דהו"ל בכלל חלב לענין זרעים בחולין (ד' קי"ד) והרא"מ אוסר וכ' הרא"ש (פ' כל הבשר) דטעמו דכמו דמי חלב לא הוה בכלל חלב לענין בב"ח ה"נ לענין היתר מה"ח וכ' ע"ז ואל תתמה שהרי מותר עם החלב וכשפי' מן החלב אסור דהכי אשכחן בדם האברים דכשהוא מובלע בבשר מותר וכשפירש אסור וכ' הש"ך שם לדחות סברת הרא"מ דבשלמא בדם האברים כ"ז שלא פירש לא נאסר מעולם אבל הכא שנאסר משום אבמ"ה אם נאמר שבפ"ע אסור משום אבמה"ח א"כ גם כשהוא עם החלב יאסר ומדהתירה תורה חלב אף על פי שמימי חלב מעורב בה א"כ ממילא דהו"ה דמימי חלב בפ"ע נמי מותר ע"ש. באמת קושיית הש"ך על הרא"מ תמי' עצומה

ע"כ נלע"ד לכאורה דהרא"מ ס"ל דלא כהמרדכי אלא כשי' התוס' והרמב"ם שיתבאר אי"ה לקמן דכל שנתערב אפי' שמעולם הי' בתערובות ג"כ בטיל א"כ הא דהתירה תורה חלב אע"ג דמעורב במימי חלב היינו מטעם ביטול ברוב אבל אחר שפירש באמת אסור כיון דלא הוה בכלל היתר דחלב. וממילא כשפירש הו"ל בכלל איסור דפי' מה"ח ומדמה לה לדם בדוגמא בעלמא דכמו דדם דכל זמן שמובלע בבשר מותר ה"נ כ"ז שנתערבו בחלב מותר מטעם ביטול אבל הש"ך דמקשה על הרא"מ דכיון דאח"כ אסור כשפירש הו"ל לאסור נמי כשהם מעורבים עם החלב היינו ע"כ דס"ל כסברת המרדכי דלא מהני ביטול בכה"ג ולהכי מקשה הש"ך שפיר אבל הרא"מ ע"כ ס"ל דלא כהמרדכי כנלע"ד

ומעתה י"ל שפיר דלהכי פסק הרמב"ם דאסור לשתותו מספק והוא דהנה הרשב"א בחידושיו לחולין (ד' ס"ט.) כתב דאבר של איסור יוצא לאו דהו"ל איסור טריפה אלא משום דאין לו סימנין להתירו בשחיטה דכל הבהמה כמו דמנחא בדיקולא וזה האבר נשאר חי יע"ש וכ"כ הר"ן שם וכ"כ הש"ך (סי' י"ד ס"ק י"א) יע"ש א"כ חלב של איסור יוצא הו"ל מטעם בא מה"ח ומעתה י"ל דהרמב"ם ס"ל כשי' הרא"מ דמימי חלב אסור כשפירש משום אבמ"ה ומה שמותר כשהם עם החלב היינו מטעם ביטול ברוב ואדרבא דס"ל דלא כהמרדכי וכמ"ש. א"כ כ"ז בבהמה דעלמא שפיר איכא רוב נגד המימי חלב האסור משא"כ באבר דאיסור יוצא דאיכא בחלב גופי' חלק איסור דבא מה"ח דאבר איסור יוצא ולגבי תרי איסורי היינו נגד המימי חלב דאיסורו משום בא מה"ח ונגד החלב דאבר דאיסור יוצא דאיסורו ג"כ משום בא מה"ח וכמ"ש בודאי ליכא שיעור ביטול ולא שייך כאן לומר איסורין מבטלין זא"ז כהא דזבחים (ד' ע"ה) דאיסורין מבטלין זא"ז דהא תרווייהו חדא שמא דאיסורא דזה וזה משום איסור דמה"ח וכמ"ש. א"כ נגד תרתי ליכא בחלב שיעור ביטול דהיתר ואינו אלא חדא ספיקא אי האי חלב דאיסור יוצא כחלב דעלמא כדעלתה בתיקו ולהכי כתב הרמב"ם דאסור לשתותו מספק דודאי ליכא ששים דהיתר ואינו אלא חדא ספיקא וע"י גילגול לא אמרי' סד"ר לקולא וכמ"ש להוכיח לעיל ואפשר דרובא נמי ליכא. משא"כ לדידן דקי"ל דמימי חלב מותר כמ"ש הרמ"א (סי' פ"א) דהמנהג כסברא ראשונה א"כ המימי חלב היתר גמור כחלב ממש א"כ שפיר נגד האבר האסור איכא לאיסתפוקי דלמא איכא ששים נגדו דאיכא לאיצטרופי המימי חלב לבטל החלב דאבר האסור. א"כ לדידן שפיר איכא ס"ס דלמא חלב דאבר יוצא כחלב דעלמא דמי ואפי' את"ל דאסור דלמא איכא ששים וכל היכא דאיכא ששים מותר אפי' להמרדכי וכסברת הנוב"י לעיל מוכח מזה דהש"ך ס"ל להדי' כסברת המרדכי ומוכח כסברת הנוב"י ומיושב קושיית המל"מ

אמנם י"ל דכיון שאפשר להוציא האיסור ממנו לא בטיל כיון דאפשר להפריד האיסור כמבואר ביו"ד (סי' צ"ח סעי' ד') דהו"ל כמו שהוכר האיסור ויעויין בש"ך ביו"ד (סי' ק"ב ס"ק ז') שכ' ג"כ הכי בשם הרשב"א יע"ש א"כ נסתר זה דה"נ אפשר להכיר האיסור ע"י שיעמיד החלב ויוציא המימי חלב. ובה"נ ד' רש"י בב"מ (ד' קי"ח:) ד"ה לדברינו כו' דקשה ליבטל הני ד' זוזי יע"ש