פי אריה עז

ואינו אלא משום אומדנא דמוכח ורגלים לדבר וגבי מורני שינה הגמ' בלישנא ואמר לאחר שחיטה פירש היינו דהו"ל ודאי בלי שום אומדנא דמוכח רק דהכין הויין בודאי והש"ך ביו"ד (סי' ל"ו) כתב וז"ל מד' הט"ו משמע לכאורה דספיקא הוה אלא דתלינן להקל דלאחר שחיטה פירש אבל הרמב"ם (פ"ז מהל' שחי') והכלבו ואו"ה כתבו חזקה לאחר שחיטה פירש וכן ראב"ן כתב ודאי לאחר שחיטה פירש וכן משמע מד' הפוסקים עכ"ל הש"ך ולע"ד לא ידעתי הלא מגמ' מוכח להדיא דה"ל ודאי וכמ"ש אחר כותבי זה מצאתי בע"ה להב"ח שדקדק מהגמ' כמ"ש ותלי"ת

וטעמא דמילתא דאמרי' בתולעים לאחר שחיטה פירש. כתב הב"י בשם הכלבו ב' טעמים ע"ז. א' שאנו אומרים שכשהרגישו התולעים שחום הטבעי אפס במות הבהמה דחקו לצאת וניקבו לבקש חמימות טעם ב' דבעוד שהבהמה חי' א"א לתולעת לנקוב מתוך טרדות הריאה שמרחפת תמיד בלי הפסק עיי"ש בב"י ומעתה לפי מה שהוכחנו ודקדקנו מהגמ' לב' הטעמים מוכרח דלאו ספיקא ואומדנא הוא אלא דהכין הוי קושטא דמילתא דקים להו לחז"ל דודאי לאחר שחיטה פי' או מטעם א' או מטעם ב' או מב' הטעמים ביחד ולאו מטעם רובא אתינן עלה וכדכתיבנא

ועוד דהא הראב"ן ס"ל בעצמו והביאו הש"ך (ס"ק י"ז) דגם בכרס ודקין נמי אמרי' דלאחר שחיטה פירש וניקב אע"ג דמינח נייחי אלמא דלא ס"ל להראב"ן הטעם דמרחפת כו' אלא עיקר הטעם דמשום דהתולעים הרגישו החום הטבעי כו' ומ"מ כתב הראב"ן בעצמו דודאי לאחר שחיטה פירש ולית בה ספיקא כלל אלמא דלב' הטעמים אמרי' דודאי לאחר שחיטה פירש ואף שלפי שאכתוב אי"ה לקמן יש לסתור הוכחה זו ממה דס"ל להראב"ן גבי כרס ודקין מ"מ קושטא דמילתא דמוכח מהגמ' כמ"ש דגבי מורני לא קאמר לישנא דתלינן כמ"ש אלמא דלב' הטעמים הו"ל ודאי ובלי ספק כלל:

והשתא לפי מש"כ להוכיח מהגמ' הנזכר דלב' שם הטעמים הו"ל ודאי לאחר שחיטה ולא מטעם רובא אתינן עלה דבחיי הבהמה א"א להם לינקב כלל אי מהאי טעמא או מה"ט א"כ איפשט שאילתא הדין דליכא לספוקי כלל דהני מורני שניקבו מחיים ועלה בה קרום ונסתם מחמת מכה וכהחשש של בית אפרים זה אינו כלל דהא מוכרח מהגמ' דהיכא דנמצא נקב מהמורני והיינו שהתולעים בתוך הנקבים וניקבו לחוץ לא חיישי' כלל דקודם שחיטה ניקבו אלא לאחר שחיטה פירש בודאי ומטעמי דכ' הב"י א"כ מה"ט בנ"ד נמי א"א למיחש שמא ניקבו התולעים בחיי הבהמה דא"א להם לנקוב כלל. או מטעם דמרחפת כו' או מטעם דהרגישו חום הטבעי כו' קים להו לחז"ל דאין מנקבים כלל בחיי הבהמה דמה להם לנקוב בעודה בחיים חיותה דהיא בתוקף חומה וודאי דהני נקודות אדומות לא באו מתולעים כלל אלא דלא נבלע בה הדם דאפי' במקצתה ג"כ אמרי' דלא נבלע בה דם כמבו' בחולין (דמ"ו ב') דקאמר אלא לא שנא ופירש"י ושאר ראשונים לא שנא כולה ולא שנא מקצתה כשירה כדאמרי' אדומה כשירה מדר"נ ע"ש וכיון דאין התולעים נוקבים מחיים בודאי כלל כמ"ש א"כ אידחי לה הדמיון של הבית אפרים מהא דנמצא מכה בדופן והריאה אדומה אפי' במקצתה דהו"ל רגלים לדבר דמחמת הכאה שבדופן נלקה הריאה וה"נ רגלים לדבר דמחמת תולעים באו הנקודות האדומות שניקבו מחיים והעלה קרום. זה אינו לפמ"ש דכאן א"א למיחש דכיון דא"א להם לנקוב מחיים וכמ"ש וע"כ מה שהנקודות אדומות הוא' משום דלא נבלע בה הדם וכמ"ש

והרשב"א בתוה"ב כתב וז"ל מורנא והם תולעים הנמצאים לאחר שחיטה בריאה שניקבו ויצאו כו' כשירה חזקה דלאחר שחיטה פירש וה"ז כבא זאב ונטל כו' עכ"ל ומדכתב דה"ז כבא זאב משמע דהא דמורני דאמרי' לאחר שחיטה פירש היינו רק מטעם רובא ולאו דודאי כך הוא והיינו שכ' חזקה דהו"ל חזקה הבא מכח רוב מדמדמה הרשב"א מורני לבא זאב משמע דבחדא שיאטה שאייטי אמנם לקמן אי"ה יתבאר ד' הרשב"א לפי ענ"ד על נכון

ולמש"כ מש"כ הש"ך בכוונת רגמ"ה שכ' דאם אין יוצאין מחום השמש כו' דטריפה כו' הטעם דאמרי' דנקבים אלו נעשו מהתולעים מחיים צ"ע דמבואר מגמ' לב' הטעמים דא"א לפרוש מחיים רק דעיקר הטעם בכוונת רגמ"ה דאמרינן דנקבים אלו לא נעשו מהתולעים כלל אלא דניקב מענין אחר והתולעים באו בהנקבים שמכבר וכמ"ש הש"ך בתי' הב' וכן מש"כ הפמ"ג דנקודות שחורות ותחתיהן תולעים חיישי' דמחיים פירשו זה אינו כדכתיבנא רק החשש שמחמת לקותא היא דמראה שחורה לקותא היא כמבואר (סי' ל"ח) ומה"ט אין להקשות דנימא דלאחר שחיטה נעשה שחור כיון דשחור אדום הוא אלא שלקה ואמאי לא נימא דמתחילה הי' אדומה היינו בחיי' ואחר שחיטה לקתה ונעשה שחור זה אינו דא"כ אמאי קי"ל דמראה שחורה לקותא הוא נימא דבחי' היתה אדומה. ואחר שחיטה נתהוה שחור מחמת האדמימות שבחיי' אלא ודאי דקים להו לחז"ל דמראה אדומה דכשירה אין בטבען ודרכן ללקות אחר שחיטה לשחור ומדהוה שחור אחר שחיטה ש"מ שמחיים הוה שחור ואי נמי אפילו אם הי' אדומה הו"ל אדומה מחמת לקותא ולא משום דלא נבלע הדם דאי הוה משום דלא נבלע הדם היה אדומה אף לאחר שחיטה וכן באמת נמצא מראות אדומות בריאה אף לאחר שחיטה ולא נתהוים שחור. ע"כ ממ"נ או דבחיי' הי' שחור ונלקה מחיים או דסופו ללקות והיינו דהאי אדומה דחזינן דלאחר שחיטה הוה שחור משום דבחיי' הי' אדומה מחמת מכה שסופו ללקות להיות שחור ועיין לקמן (סוס"י נ"ה) אם מקום המכה שחור בידוע שנעשה מחיים ע"ש (וכמו שראינו במראה שחור שקורין בראנד ר"ל דבחיי' היא אדומה ואחר מיתה נתהוה