פי אריה סח

הסירכא ממיעוט דאינן סותמין רק ריר או ממיעוט דניתק בחזקה והו"ל סתימה משום דמאי חזית לומר דהיא ממיעוט סירכות כסדרן דאינן סותמות דלמא ממיעוט דניתק בחזקה א"כ הו"ל ס"ס מעליא דלמא ממיעוט דניתק בחזקה דהו"ל ס' השקול כמ"ש ואת"ל בנחת דלמא סירכא בת יומא דלא נגמרה הסירכא עדיין לסתום וסופו לסתום ואמאי אסר התבו"ש אלא ודאי דהאי חששא דדלמא לא נגמרה הסירכא עדיין הו"ל מיעוט דלא שכיח ואינו ס' השקול דרוב סירכות ע"י נקב קשים דהכא לא שייך האי סברא דרוב המסולקות במיעוך הוא ע"י צמאון דא"כ כ"ש דיש להתיר ולא מצטרף לס"ס כמ"ש הש"ך ביו"ד (סי' ק"י) דכל דאין ב' הספיקות שוין ושקולין לא הוה ליה ס"ס עכ"פ נקטינן מזה דגם הטעם הב' של הב"ח והתבו"ש אינו מדינא וכמ"ש

שוב ראיתי דזה אינו דאדרבא דבאמת דכל היכא דלא חזינן נקב ועברה ע"י מיעוך תלינן דהוא ריר משום רוב דצמאון. משא"כ כדחזינן נקב א"כ הו"ל ס' השקול אי האי ריר סופו להיות סירכא חזקה והשתא משום דהיא בת יומא או ריר ולא יעלה סתימה דהא יש נקבים שאין סופן להעלות סתימה כמ"ש הר"ן א"כ הו"ל ספק השקול אלא דהס' הב' דלמא ניתק בחזקה לא הוה ספק השקול ע"כ משום דאל"כ הו"ל ס"ס ונסתר ראיה זו אבל לקמן יתבאר הכל ע"נ בע"ה

ומעתה נבוא לביאור ד' הב"ח (סי' ל"ט סעי' ט"ו) שהביא מעכ"ת ויראה בלשונו הזהב שכיון למש"כ. שכ' ומה שנהגו לבדוק בנפיחה אחר שנהגו במשמוש היד ואם מבצבץ מטריפין אותה איכא לתמוה הלא כיון דתלינן דאין זה סירכא אלא ריר כיון דניתקת במשמוש היד א"כ למה צריך בדיקה ותו דאפי' אי מבצבצת איכא למיתלי במשמוש ידא דטבחא ותירץ דודאי כך הוא שלא היה המשמוש בנחת אלא ניתקה בחזקה כו' דאין סירכא בל"נ. ועונ"ל דלעולם תלינן שהוא ריר אלא דחוששין שמא סירכא ב"י כו' ולהכי בודקין אותה בנפיחה כו' עכ"ל הב"ח ונחזי אנן דמתחילה מקשה הב"ח ב' קושיות א' למה הצריכו בדיקת נפיחה ב' אפי' בצבצה יהא כשירה ולמיתלי במשמוש ידא דטבחא ותירוץ הא' לפי הבנת מעכ"ת בכוונת הב"ח אינו אלא תירוץ אקושיא הב' דלהכי אי בצבצה טרפה משום ממ"נ אבל כשלא חזינן ריעותא דנקב כשירה ואמרי' דריר הוא וכ"ש דאי נאבדה כשירה וא"כ לד' מעכ"ת קושיא הא' אכתי קאי ואינו אלא תירוץ אקושיא הב' דלהכי אי מבצבצת טריפה משום דממ"נ כמ"ש. ובאמת המעיין בב"ח יראה דהב"ח רוצה וצריך לתרץ ב' הקושיות כמו דמבואר בתירוץ הב' תירוץ אב' הקושיות שכ' בתירוץ הב' ולהכי בודקין כו' א"כ כמו כן בתירוץ הא' דאל"כ מתחיל בתרתי ומסיים בחדא לתרץ קושיא הב' ולא אקושיא הא' בתירוץ הא'. אלא ודאי כדכתיבנא בנא משום דחיישי' שמא לא עשה בנחת ומזה ניתקה הסירכא להכי הצריכו בדיקה לברר עפ"י רוב כמ"ש דעשה המיעוך כדין דאל"כ הי' מבצבץ אפי' בנפיחה דידן א"כ בתירוץ הא' נכלל תירוץ ג"כ אקושיא הא' דהא כיון דאם נמצא נקב אחר המיעוך חיישי' שמא נעשה ע"י מיעוך בחזקה אע"ג דנדמה לו שעשה כהוגן א"כ מה"ט גופיה הצריכו בדיקה אחר מיעוך דאע"ג דעשה בנחת מ"מ אפשר שנדמה לו שעשה בנחת ולהכי הצריכו בתחילה בדיקה אחר מיעוך א"כ לתי' הא' של הב"ח דלהכי הצריכו נפיחה אח"כ משום חששא דניתק בחזקה א"כ אפשר לומר ג"כ אי נאבדה טריפה מאי אמרת דנהי דהצריכו מה"ט לכתחילה מ"מ אינו אלא משום חומרא אף אנו נאמר גם לתירוץ הב' אינו אלא משום חומרא. ולא ידעתי אנה מצא בב"ח דלתי' הב' של הב"ח כשלא חזינן נקב לומר דאם נאבד טריפה הא הב"ח לא קאמר רק כשנמצא נקב הו"ל ס' אי ע"י משמוש נעשה הנקב או משום דניקב מחיים והסירכא רכא לא הספיקה לסתום אבל כשלא חזינן ריעותא ועברה ע"י מיעוך הו"ל כהגבהת אצבע

ודברי אלה לוטה בשמלה חדשה (סי' ל"ט סעי' ל"ו) שכתבתי לעיל שכ' ב' הטעמים וכ' אחר טעם הב' דאע"ג דנראה דבדיקה זו אינו מעכב מ"מ נראה לי דעשאוהו חובה כו' משום דמיעוך גופיה קולא גדולה כו' ואי לד' מעכ"ת דלטעם הב' של הב"ח הוא מעכבת ובהכרח א"כ כיון דהתבו"ש כ' בשמ"ח טעם הב' א"כ הו"ל לומר נהי דלטעם הא' אינו אלא חומרא מ"מ לטעם הב' הוא מדינא מה"ט דסירכא בת יומא א"ו דגם לטעם הב' אינו מדינא ורק משום טעמא דהבו דלא לוסיף עלה. אבל לא מדינא דאינו אלא חששא בעלמא כל כמה דלא חזינן נקב משום דרוב סירכות רכות ההולכות במיעוך הוא משום צמאון שנעשו ליחות קשות קצת כמ"ש הר"י הלבן ואין לומר למש"כ ביו"ד (סי' פ"א) דבהמה שנמצאת טריפה ואינו ידוע אימת נטרפה אמרי' סמוך לשחיטה נטרפה משום דהו"ל חזקת הגוף והשתא דאיתרע זולת בהוגלד פי המכה כדאמרי' גבי מומין בכתובות פ' המדיר (ע"ו) א"כ ה"נ נאמר דבאמת יש כאן סירכא ומה שעברה ע"י מיעוך משום דהיא רכה והיום נעשה נקב ואי משום דהו"ל מיעוטא נימא סמוך מיעוטא לחזקה דחזקת הגוף והיום נעשה נקב זה אינו דאדרבא משום מאי אמרינן דהשתא הוא דאיתרע משום דרוב כשירות הן וכל מה דמצינן לאוקמיה אחזקה מוקמינן כמ"ש הפוסקים שם א"כ איך נאמר מהאי טעמא גופי' להטריפה ולומר דהיא סירכא המטרפת אדרבא האי חזקה גופא מס מסייעת לומר דהסירכא הוא משום צמאון וריר בעלמא בלא נקב א"כ אפי' לטעם הב' ג"כ אינו אלא משום חומרא ומ"ש התבו"ש סי' ל"ו דמשום דא"א בקיאין הצריכו בדיקה ברור לע"ד דאין כוונתו דמשום דא"א בקיאין כלל דא"כ אכתי יקשה לדידי' ד' הב"ח שכ' דהבדיקה הוא משום חומרא ולא מדינא ואי דאין אנו בקיאין כלל א"כ הבדיקה יברר דמיעך בנחת דרוב מבצבצת א"כ הבדיקה מדינא. ועוד א"כ אמאי לא מהני ג"כ ניענוע משום דאין אנו בקיאין הא מ"מ יתברר ע"י בדיקת פושרין דאי הניענוע הי' בחוזק רוב פעמים קורע העור ומבצבץ. א"כ יתברר גם בניענוע ע"י רוב. א"ו כיון דהו"ל ספק אי ניתקה לא