פי אריה סו

בריאה מ"מ אסור משום דאתיליד ריעותא מחיים ואין לומר דאנן דנהיגין במיעוך ס"ל דריעותא דאתיליד מחיים ג"כ כשירה וכשיטת המהר"ם לובלין מתוס' יבמות (ד' ל"א) וכמ"ש הש"ך (סי' נו"ן) זה אינו דהא הרמ"א (סי' נו"ן) ס"ל דריעותא מחיים אסור ומ"מ במיעוך מקיים המנהג להקל ועוד דבחולין (ד' מ"ח.) אמרי' אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין לה מר יהודא משמי' דאבימי אמר אחד זה ואחד זה חוששין היכי עבדינן כו' ופירש הר"ן דרב נחמן ס"ל דאע"ג דליכא ריעותא בדופן מ"מ אין חוששין לה משום דרב נחמן ס"ל דסירכא הו"ל ספק נקב ואין ודאי נקב א"כ הו"ל ספק ספיקא דלמא הסירכא הוא מהדופן דהו"ל ריעותא והעלה סירכא וקלט הריאה אצלו ואת"ל דסירכא באה מהריאה דלמא אינו מחמת נקב ואבימי ס"ל דאחד זה ואחד זה חוששין לה משום דס"ל דאין סירכא בלי נקב בוודאי א"כ אינו אלא חדא ספיקא דלמא מדופן ודלמא מהריאה ע"ש בר"ן שכ' דלשיטת רש"י מוכרח לפרש הסוגיא כמ"ש. אלמא דכל עיקר טעמא דרב נחמן דס"ל דתלינן בדופן משום ס"ס להתיר. אבל בתרי אוני דסריכי שלא כסדרן דהו"ל חדא ספיקא לדידי' דס"ל דסירכא הוה ספק נקב הוה טריפה ולא אמרי' אוקי אחזקה הבא מכח רוב משום דהו"ל ריעותא מחיים ויצאה מהרוב דר"נ לא פליג עלי' דרבא בעיקר דינא דתרי אוני דסריכי כו' וכן לאבימי ורבא דס"ל כוותי'. משום דאינו אלא חדא ספיקא דלמא הסירכא מהריאה ולא מהדופן א"כ הו"ל ספק נקב אלמא דכולהו ס"ל דריעותא דאתיליד מחיים יצאה מהרוב אסור ול"א נשחטה הותרה ומכאן נלע"ד סתירה לשי' מהר"ם לובלין דס"ל דס' דאתיליד ריעותא מחיים אמרי' אוקי אחזקה דנשחטה הותרה דכל עיקר דס"ל לרב נחמן דתלינן בדופן היינו משום דס"ל דל"א אין סירכא בל"נ בודאי אלא ספיקא הוה והוה ס"ס אבל רבא ס"ל דודאי אין סירכא בל"נ והו"ל חדא ספיקא דלמא מריאה או מדופן ומ"מ ס"ל לרבא ורבין בר שבא דאי משכחינן ריעותא בדופן הוא דתלינן ואי לאו מחמת ריאה וטריפה ואע"ג דלא מפקי זיקא משום חדא ספיקא ול"א נשחטה הותרה משום דהו"ל ריעותא מחיים ואין לומר דלהכי ס"ל לרבא דספק דאתיליד ריעותא מחיים אסור ל"א נשחטה הותרה משום דכל עיקר ד' מהר"ם לובלין דאתיליד ריעותא מחיים אמרי' נשחטה הותרה הוא ממ"ש התוס' יבמות (ד' ל"א) לרבה שם דאמר דאמרי' אשה בחזקת היתר לשוק עומדת אע"ג דהו"ל בחיי בעלה בחזקת א"א ומדמי התוס' איסור טריפות יעו"ש וכ"ז לרבה אבל לאביי ורבא דפליגי עלי' דרבה ואמרי התם דלא מוקמינן אשה בחזקת היתר א"כ מה"ט ס"ל לרבא הכא דלא תלינן בדופן מספיקא דלטעמי' אזיל ביבמות ז"א דכיון דמוכח דטעמא דרבא משו"ה הוא א"כ כיון דאביי ורבא ורבין ב"ש ואבימי כולהו ס"ל הכי וגם רב נחמן לא פליג בהאי דינא דריעותא מחיים אלא דמטעמא אחרינא הוא דקא שרי משום דס"ל דסירכא לאו נקב הוא בודאי אלא ספק הוה וא"כ הו"ל ס"ס בסרוכה לדופן. א"כ כ"ש דהו"ל למיפסק דריעותא מחיים אסור אפי' נודע אחר שחיטה דהא הכא נודע אחר שחיטה א"כ ד' מהר"ם לובלין צ"ע מסוגיא דהכא לשיטת רש"י והסוברים דאין סירכא בל"נ וע"כ מפרשים הסוגיא כמ"ש הר"ן וראי' לשי' רמ"א דכל ריעותא דאתיליד מחיים אסור ול"א אוקי אחזקה דרוב בהמות כשירות משום דחזי' דיצאה מהרוב ואולי י"ל דס"ל דיותר שכיח לתלות בריאה מבדופן וכ"מ מהרא"ש שם יע"ש ובמק"א האר' בזה. א"כ אי נאמר דאין אנו בקיאין במיעוך והו"ל ספק דלמא ניתקה מהריאה. א"כ אפי' אי הוה בקיאין בבדיקת פושרין לא מהני משום דלמא קרום עלה ונסתם וכמו לרב נחמן דבתרי אוני מודה דטריפה אע"ג דלדידי' הו"ל ס' נקב משום דלמא קרום עלה ולא מהני בדיקה וכן בסרוכה לדופן לרבא ואבימי כו' כמ"ש וה"נ הו"ל ספק נקב כיון דאין אנו בקיאין ושמא ניתקה בחוזק ועלה קרום א"כ מאי מהני בדיקת נפיחה כיון דאין אנו בקיאין בנפיחה א"כ ד' התבו"ש תמוהים

וראיתי להגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל בשו"ת קנאת סופרים (סי' ח') דכ' שם על ענין סירכא ממקום למקום היוצא מן הבועה כו' כתב בתוך התשובה ג"כ כד' התבו"ש [ולפי הנראה ד' התשובה ההיא הרבה ט"ס יש שם יעו"ש] וכיון לד' התבו"ש דבחדא בדיקה אין אנו בקיאין היינו מיעוך לחוד או בדיקת פושרין לחוד. אבל בתרתי בדיקות ביחד בזה אנו בקיאין לא חיישי' כולי האי וכ' ג"כ כהתבו"ש דאם נאבדה אחר מיעוך בלי בדיקה דטריפה ולא הביא ד' התבו"ש יעו"ש. מבואר דכ' להדיא דטעמא משום דנהי דבמיעוך לחוד א"א בקיאין אבל בתרתי לא טעינן כולי האי כמו שנראה מפשטות ד' התבו"ש. ולע"ד ד' ז"ל תמוהין דאפי' אי אנו בקיאין בנפיחה כיון דאין אנו בקיאין במיעוך א"כ דלמא ניתקה בכח וחזקה והו"ל סירכא ולעולם לא תבצבץ כמ"ש רש"י ותוס' והרא"ש בשם הרמב"ן סוף דבר ד' התבו"ש תמוהין לפי פשוטן של דברים: סעיף ב

ע"כ נלע"ד לבאר ד' הב"ח ויתישב ד' התבו"ש דהנה הראשונים ובטור ושו"ע (סי' ל"ו סעי' ה') פסקו בנמצאת ריאה נקובה במקום משמוש ידא דטבחא במיצר החזה או שתלשה בכח תלינן דלאחר שחיטה נעשה והוא מד' רש"י חולין (ד' מ"ט.) ד"ה היכא דממשמשא כו' שכ' כמדומה אני כו' או שתלשה למעלה בחזקה ואח"כ נמצא נקב תלינן עכ"ל. ונחזי אנן לשי' הראשונים וכן הרבה מאחרונים ז"ל דס' השקול אי מחיים אי לאחר שחיטה אסור מס' ובפרט למאי שהוכיח הגאון בעל ח"א בבינת אדם בשער רוב וחזקה דכן דעת רש"י ז"ל וא"כ הא דתלינן במשמוש ידא דטבחא או תלשה בכח ע"כ משום דרוב פעמים נעשה נקב ע"י תלישה בכח ויעויין בש"ך (סי' נו"ן) וכן נראה להדיא דעת הב"ח דהרי (בסוס"י