פי אריה סא

מלאכות ביו"ט דאל"כ ליחייב במחפה נמי ביו"ט משום זורע ואי דס"ל דמחפה לית ביה משום זורע רק משום מקיים א"כ נסתר הוכחתו. א"ו דרבה ג"כ מודה במחפה דהוא משום זורע אלא דפליג אמנכש והא דקאמר כולה ר"ע המנכש ומחפה היה לוקה שר"ע אומר משום מקיים האי שר"ע אומר קאי אמנכש אבל לא אמחפה דהו"ל זורע ממש ואב הוא וכמ"ש לעיל (סעיף א') יע"ש. א"כ מה"ט אינו מוכח דסוגיא דמכות פליג ארבה כלל דמחפה לכו"ע הו"ל משום זורע אפי' לרבה א"כ במנכש י"ל משום חורש כרבה וזהו שיטת הרמב"ם בפ"ח מהלכות שבת וכמ"ש לעיל והרמב"ם דפסק ברפ"ח דכלאים במנכש ג"כ דהיה לוקה היינו דפסק לגמרי כר"ע דמקיים ע"י מעשה היה לוקה או כירושלמי דרפ"ח דכלאים דהיכא דעביד מעשה לכו"ע היה לוקה אפי' לרבנן וכמ"ש לעיל בע"ה: סעיף ה

וביסוד דברי הירושלמי דפ"ח דכלאים יש להתבונן דק"ל טובא בהא דקאמר ר' יוחנן לר"ל דמתני' דמכות א"א כר"ע דכלום אמר ר"ע אלא לעבור בל"ת אבל לא ללקות ומתני' דכלאים קתני החורש כו' וחייב שמונה לאוין ע"כ כרבנן ג"כ אתיא. משמע מירוש' דלר"ע אפי' ע"י מעשה אינו לוקה ותמוה הוא דהא כיון דר"ע יליף מכרמך לא וכלאים שדך לא כדאמר במכות (ד' כ"א) ובמ"ק (ד' ב') ובירושלמי שם רפ"ח א"כ ממילא היכא דמחפה דעביד מעשה הו"ל לאו שיש בו מעשה ובודאי היה לוקה לר"ע. ועוד דהא בירושלמי שם (רפ"ח) מבואר דהיכא דמקיים ע"י מעשה לכו"ע היה לקי משום מקיים ומביא ראיה דתניא המחפה בכלאים היה לוקה ומשמע משום מקיים וכמ"ש הגר"א לעיל וכ"כ הפני משה בפ"ח שם בירושלמי [ומצאתי למהרא"פ בביאורו שכ' דהאי שמא הי' ללקות פליג אדר' יוסי לעיל רפ"ח דאמר דבקיים ע"י מעשה היה לוקה]. ואם נאמר כפשטות הירושלמי דהא דקאמר ר' ינאי דמחפה בכלאים היה לוקה היינו משום מקיים וכמ"ש הפ"מ שם וע"ז מביא ר' יוחנן ראיה ממתני' דמכות דכלאים בכרם בחורש וחורש בכלאי' ליכא וע"כ משום מחפה והיינו משום מקיים והיינו אפי' לרבנן דר"ע וכמ"ש הפ"מ א"כ ע"כ הא דקאמר ליה ר"ל בתר כל אילין קילוסין אמינא דאתייא כר"ע ע"כ כוונתו דבאמת לרבנן לא היה לוקה במחפה משום דלא דרשי דרשה דכרמך כלאים לא כר"ע וזורע נמי לא הוה אלא כר"ע אתייא דדרש כרמך לא למקיים ואם כן כשמחפה דהו"ל מעשה היה לוקה לר"ע. א"כ מאי האי דדחי ליה ר"י כלום אמר ר"ע אלא לעבור ולא ללקות אתמהה ללקות אמאי לא נהי דהיכא דמקיים בלי מעשה לא הי' לקי משום דא"ב מעשה אבל כשמחפה דהו"ל מעשה א"כ עקרת כל לאוין שבתורה והא ר' יוחנן גופי' אמר דמחפה היה לוקה אפי' לרבנן ולשיטת הפ"מ הוא משום מקיים א"כ כ"ש לר"ע א"כ איך קאמר דהיכא דע"י מעשה לא היה לקי לר"ע וצ"ל דה"פ כלום אמר ר"ע אלא היכא דבלא מעשה דהיינו דמקיים בעלמא בזה פליגי ר"ע ורבנן ור"ע אומר דעובר ולא היה לוקה דהו"ל לאו שאין בו מעשה אבל הכא דללקות וע"כ משום דהו"ל מעשה א"כ אפי' כרבנן אתייא והיינו דר' יוחנן ס"ל דהיכא דע"י מעשה לכו"ע היה לוקה ודוחק ולפי"ז אינו עולה ד' הגר"א ז"ל כלל שכ' דגמ' דידן לא ס"ל כירושלמי ולפמש"כ אין סתירה לגמ' דידן דמשום דגמ' דידן ס"ל דמחפה משום זורע וזהו ר' ינאי ור"י. ומתני' דכלאים בכרם משום זורע ואפי' לרבנן וע"ז קאמר ר"ל דאי לאו דקלסך כו' הו"א דמתני' ר"ע והיה לוקה משום מקיים ע"י מעשה דמחפה א"כ לר"ע בין לגמ' דידן ובין לירושלמי היה לוקה דהא לירושלמי אפי' לרבנן היה לוקה וכ"ש לר"ע אם לא דנאמר דלא כמ"ש לפרש ד' הגר"א וצ"ע

ולולא דמיסתפינא הייתי מפרש ד' הירושלמי על אופן נאות בע"ה דבאמת גם הירוש' ס"ל דלר' ינאי ור"י דאמרי דמחפה הי' לוקה היינו דהו"ל זורע וכתלמודא דידן ור"ל אמר ליה לר"י די"ל דמחפה אינו משום זורע אלא דהו"ל מקיים וכר"ע והיה לוקה לר"ע במקיים ע"י מעשה והדר א"ל ר"י דלר"ע לא היה לוקה גם ע"י מעשה בכלאי הכרם ודלא כר' יוסי לעיל דס"ל דמקיים ע"י מעשה לכו"ע היה לקי וכן מצאתי למהר"א פולדא בביאורו לירושלמי ואע"ג דר"ע יליף דכלאים שדך לא והיה לוקה מכל מקום במקיים כלאי הכרם לא היה לקי והיינו דר' יוחנן לשיטתו בירושלמי ואמינא בי' טעמא רבא בע"ה

דבירושלמי פ"ז דכלאים (הל' ג') אמר כתיב לא תזרע כרמך כלאים אין לי אלא כרמך כרם אחר מניין ת"ל כרם ולא כלאים ומסיק ר' יוחנן תפתר בעובד כוכבים שזרע כרמו ולקח ממנו ישראל דאסור בהנאה משום כלאים שזרע הא"י ע"ש בירושלמי. ועתה נראה לע"ד דלר"י דס"ל דהאי קרא אתא לאסור בהנאה בשלקח ישראל כרם זרוע כלאים א"כ לית לן קרא לאסור מקיים כלאים בכרם לאיסור קיום דהא איסור קיים בכרם ילפינן בירושלמי (רפ"ח) מהאי קרא גופיה כרם ולא כלאים למקיים בלאו וא"כ כיון דילפינן מהאי קרא לענין איסור בהנאה שלקחו מעובד כוכבים כרם זרוע כלאים לא מצינן למילף לאיסור מקיים ותדע דהא לרבנן דס"ל דליכא איסור במקיים מ"מ מודו דאסור בהנאה כשלקח כרם זרוע מעובד כוכבים דהא ר' יוחנן לכו"ע קאמר דאסור בהנאה בשלקח כרם זרוע מעובד כוכבים (דהא כשהיה ביד עובד כוכבים לא הוה כל שתיעבתי דהא עובדי כוכבים לא נצטוו על הכלאי' כדאמרי' בסנהדרין ד' נ"ו:) אלמא דיותר מסתבר לאסור בהנאה מאיסור קיום. א"כ כיון דר' יוחנן ס"ל דקרא לאיסור הנאה הוא דאתא האי קרא לא תזרע כרמך כלאים כרם ולא כלאים ממילא לא ידעינן לאיסור קיום. אבל בכלאי זרעים דמותר בהנאה ממילא אייתר קרא שדך כלאים לא לאסור מקיים ע"י מעשה אבל בכלאי הכרם דאסור בהנאה כדתנן ברפ"ח דכלאים א"כ כיון דילפינן לאיסור הנאה לישראל שלקחו מעובד כוכבים אם כן לא ידעי'