פי אריה נו

והנאתו. אע"ג דהו"ל ממילא לצמוחי אילנא ואח"כ כתב הרמב"ם המשקה צמחים ואילנות ה"ז תולדות זורע והיינו כירושלמי דכיון דעביד בגוף האילנות להבחיל פירי חייב משום זורע לחוד ולא דמי לדרב כהנא דתרתי בחד גופא עביד ואיכא הניית קצירה והניית נטיעה והיינו דבמנכש פסק כרבה משום דירושלמי ס"ל הכי ובמשקה פסק כרב יוסף ג"כ משום דירושלמי כוותיה בזה וכדס"ל לאביי דעיקר בזה כשיטת הירושלמי כמ"ש. והעיקר שהרמב"ם תפס בזה כירושלמי משום דלרבה ורב יוסף לתרווייהו מקשי להו אביי אבל לירושלמי ניחא ולא קשה קושיית אביי כלל וכה"ג כ' הש"ך ביו"ד סי' רצ"ד יע"ש ומיושב בע"ה ע"נ ד' הרמב"ם כנלע"ד בזה: סעיף ג

ופש גבן לברורי ד' הרמב"ם בפ"א מהל' כלאים (הל' א"ב) שכ' וז"ל הזורע שני מיני זרעים בא"י לוקה שנאמר שדך לא תזרע כלאים ואחד הזורע או המנכש או המחפה כגון שהיה חטה א' ושעורה אחד כו' וחיפה אותן בעפר בידו או ברגלו ה"ז היה לוקה ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן לא היה לוקה עכ"ל

וכתב הכ"מ המנכש בפ' בתרא דמכות (ד' כ"א) ובריש מ"ק (ד' ב') המנכש והמחפה בכלאים היה לוקה ר"ע אומר אף המקיים משמע דלת"ק לא היה לוקה אבל איסורא איכא ופסק כוותיה ואע"ג דבריש מ"ק אמרי' כולה ר"ע ומ"ט קאמר מה טעם דמנכש ומחפה היה לוקה משום דר"ע אומר אף המקיים וכיון דרבינו פסק דמנכש ומחפה היה לוקה הו"ל למיפסק דאף מקיים היה לוקה י"ל דההיא שינויא לא אתמר אלא אליבא דרבה דס"ל דמנכש משום חורש אבל לרב יוסף דמנכש משום זורע ברייתא כפשוטה ופסק כרב יוסף אבל קשה ע"ז דרבינו ברפ"ח מהל' שבת פסק כרבה דמנכש משום חורש וי"ל דאף למאי דמוקמינן כולה ר"ע משמע דר"ע הוא דאמר דמקיים היה לוקה ורבנן פליגי עלי' ואמרי לא היה לוקה ונקטינן כוותייהו: א"נ מספקא לן אי פליגי רבנן עלי' ואמרי לא היה לוקה הו"ל ספיקא ולקולא וברפ"ז שנינו כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ואמרי' עלה בירושלמי מה כר"ע דר"ע אמר דהמקיים בל"ת אמר ר' יוסי ד"ה שהוא אסור בשלא קיים ע"י מעשה אבל בשקיים ע"י מעשה היה לוקה כהדא דתניא המחפה בכלאים היה לוקה ע"כ משמע מהכא בהדיא דרבנן פליגי עלי' דר"ע ואמרי כשקיים שלא ע"י מעשה דאסור ולא היה לוקה. ויש מי שאומר דלמאי דאמרי' ריש מ"ק כולה ר"ע המקיים היה לוקה דווקא בעשה מעשה כגון מנכש ומחפה אבל במקיים בלי מעשה לא היה לוקה וק"ל דא"כ מנ"ל דאסור ועוד דירושלמי הוה תיובתי' עכ"ל הכ"מ ודברי הכ"מ תמוהין לכאורה דאכתי קשה לתי' הכ"מ דהא הרמב"ם פסק דמנכש משום חורש ואיך חייב במנכש בכלאים וע"כ משום מקיים וקשה כיון דפסק במקיים כרבנן דר"ע א"כ ממילא מנכש ליפטר א"כ ד' הכ"מ תמוהין

וע"כ צ"ל כוונת הכ"מ דס"ל דבאמת לר"ע דאמר דמקיים היה לוקה היינו אפי' בלא מעשה דדרש שדך כלאים לא כדאמרי' במכות (ד' כ"א) מה"ט ס"ל להכ"מ אפי' במקיים בלי שום מעשה וע"ז פליגי רבנן עלי' במקיים בלי מעשה אבל במקיים על ידי מעשה אפי' לרבנן חייב משום מקיים דומיא דזריעה על ידי מעשה. א"כ במנכש שהוא ע"י מעשה חייב אליבא דכו"ע פסק כרבנן דג"כ היה לוקה לדידהו משא"כ במקיים שלא ע"י מעשה דלרבנן פטור פסק הרמב"ם כוותייהו: וכן נראה מד' הירושלמי שהביא הכ"מ דלר"ע חייב אפי' בלי מעשה כלל ובזה פסק כרבנן כצ"ל כוונת הכ"מ

אבל ק"ל טובא דא"כ לשי' הכ"מ אמאי דחיק ליה לרבה בריש מ"ק לאוקמי' כולה ר"ע דמנכש כו' משום מקיים לימא כפשוטו דבמנכש דהוא ע"י מעשה מודו רבנן ולכו"ע חייב אלא דר"ע ס"ל דאף המקיים שלא ע"י מעשה ג"כ חייב

ע"כ נ"ל בהקדם מ"ש התוס' בע"ג (ד' ס"ד.) שכ' דר"ע דאמר מקיים היה לוקה היינו ע"י מעשה שעשה גדר אבל בלי מעשה לא היה לוקה דלאו שאין בו מעשה לא היו לוקין עליו והוכחתם מוכרחת דבפ"ק דמכות (ד' ד':) קאמר דמ"ד דלאו שא"ב מעשה היו לוקין עליו יליף ממוציא ש"ר דאף דאין בו מעשה והיו לוקין עליו ופריך מה למש"ר דהיה לוקה ומשלם והו"ל חידוש ומשני ר"ל דיליף מעדים זוממין דאינו אלא דיבורא בעלמא ופריך מה לעדים זוממי' שכן קנס נמצא לר"ע דס"ל דע"ז קנס לא מצינן למילף מע"ז ז דשאני ע"ז דהו"ל קנס ע"כ דס"ל לר"ע דלשאב"מ לא היו לוקין עליו ע"כ תו"ד התוס' וק"ל לכאורה דלמא ר"ע סבר דיליף ממוציא ש"ר והא דתדחה דמש"ר הו"ל חידוש דהיה לוקה ומשלם דלמא ס"ל לר"ע כר"מ שם דבכ"מ היה לוקה ומשלם א"כ אינו חידוש ע"כ צ"ל משום דבאמת למאי דמסיק שאני ע"ז משום קנסא ההיא פירכא אזיל נמי אמש"ר ולא צריך לפרוך כפירכא קמייתא דשאני מש"ר דהו"ל חידוש משום דאפי' לר"מ נמי לא מצינן למילף ממש"ר משום דהו"ל קנסא כדפריך אע"ז א"כ שפיר הוכיחו תוס' דלר"ע לשאב"מ לא היו לוקין וכ"כ רש"י להדיא בע"ג (ד' ס"ד שם) דלר"ע דוקא ע"י גדר חייב דהו"ל מעשה וכ"כ התוס' בשבועות (ד"ד.) דר"ע ס"ל דלאו שאב"מ לא היו לוקין עליו. א"כ להכי הוצרך רבה לאוקמא כולה ר"ע משום דלר"ע נמי אינו חייב במקיים אלא בעושה מעשה ומינה לרבנן אפי' בעושה מעשה ג"כ פטור א"כ כמו דלרבנן בעושה מעשה ע"י גדר פטור ה"נ במנכש אבל לר"ע חייב במנכש משום דס"ל דמקיים ע"י מעשה חייב א"כ הרמב"ם דפסק במנכש משום חורש כרבה ע"כ דמנכש משום מקיים וכר"ע. אבל במקיים בעלמא בלא מעשה פטור אף לר"ע והרמב"ם פסק כרבה וכר"ע דמוקי רבה כוותי' דמנכש משום