פי אריה מח

(ד' ל"ט)]. אמנם למש"כ הפר"ח והש"א ובת' הגרע"א א"ש דבספיקא דדינא אפי' בדשיל"מ ספיקו להקל וא"ש

ובזה יתיישב פסק היש"ש בחולין (סי' ל"ו) שכ' דאיבעיא דר' ירמי' באיברי בשר נחירה בחולין (ד' י"ז) דהיכא דנדר ומתפיס בקרבן דהוה ספיקא דאורייתא אזלי' לחומרא אבל היכא דנדר סתם הריני נודר דהו"ל דרבנן הו"ל ספיקא דרבנן לקולא יע"ש ותמה הפמ"ג בראש יוסף שם (ד' י"ז) הא נדרים הו"ל דשיל"מ וס' דשיל"מ אסור ולפימ"ש א"ש דהו"ל ספיקא דדינא וא"ש

ויש להקשות לשי' הפר"ח והאחרונים הנ"ל דבספיקא דדינא סד"ר לקולא אפי' בדשיל"מ. מהא דעירובין (ד' ל"ח.) דקאמר דרבנן ספוקי מספקי להו אי שבת ויו"ט חדא קדושה או שתי ק' הן א"כ לענין אם עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני דלמא שתי קדושות וצריך עירוב לכל יום ויום ולענין לערב בראשון למזרח ולשני למערב ג"כ אינו מערב דחיישי' דלמא חדא קדושה והו"ל כחדא יומא אריכתא וכמו דאין מערבין חציו לצפון וחציו לדרום ה"נ ליום ראשון לצפון ויום שני לדרום דלמא חדא קדושה יעו"ש. וקשה הא הו"ל ספיקא דרבנן לקולא ואמאי אזלי' לחומרא בתרווייהו אע"כ משום דהו"ל דשיל"מ וקשה הא הו"ל ספיקא דדינא א"ו דאפי' בספיקא דדינא ג"כ אמרי' דשיל"מ אסור מספיקא. ויש ליישב דהו"ל סד"ר דסתרי אהדדי וכל היכא דסתרי אהדדי אפי' בדרבנן אזלי' לחומרא כמ"ש הר"ן בפ' ערבי פסחים (ד' ק"ח.) גבי הסיבה בד"ה והשתא דאתמר הכי שכ' וז"ל ואע"ג דבעלמא קי"ל איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא כיון דלאו מילתא דטירחא עבדינן לרווחא דמילתא כך פירשו ז"ל ולי נראה דע"כ בעי למיעבד הסיבה בכולהו דאי ניזול לקולא אמאי ניקל בהני טפי מהני ואי ניקול בתרווייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי עכ"ל וה"נ דאם נאמר לקולא בחדא היינו לערב בראשון גם ליום שני מספיקא דלמא חדא קדושה. ואח"כ ניקול מספיקא לערב ביום ראשון למזרח וליום שני למערב משום דלמא תרי קדושות הן א"כ יהי' סתרי אהדדי ואם ניקול בחדא ונחמיר באידך מאי חזית כו' א"כ להכי אזלינן הכא והכא לחומרא וזה נכון

ובזה צל"ע דברי רש"י ז"ל בעירובין (ד' ל"ט ב') בפסק שכ' דאי מספקא לן בשני יו"ט של גליות בחדא קדושה אמאי מישתרי בהו ביצה ואי משום דביצה איסורא דרבנן כו' ועוד קי"ל כו' דסד"ר בדשיל"מ אסור וק"ל אד' רש"י הנ"ל תיפוק לי' דבלא"ה אי אפשר לומר דלהכי ביצה מותרת בב' יו"ט של גליות משום דספיקא הוה אי חדא קדושה או תרי קדושות ולהכי מקלי' הא הכא דלרבנן דמספקא להו אזלי' בתרוייהו לחומרא וה"נ לענין ביצה נאמר תרי קדושות ולענין עירוב פעמים נאמר דחדא קדושה וצ"ע

עכ"פ מהא דשבת (ד' ס"ה) ומהא דב"ב (דף ג') יש ליישב כמ"ש לעיל משום דהו"ל ספיקא דדינא ובדשיל"מ ג"כ ספיקא לקולא אבל מההיא דעירובין (ד' ה') דהו"ל ספיקא דמעשה קשה להרי"ף והסוברים כוותי' דאפי' בטלטול ג"כ אמרי' ספיקו לחומרא משום דשיל"מ וכמ"ש הרמב"ן א"כ קשה כמו שכתבתי וצ"ע

ונלע"ד דהנה המרדכי פ' כל שעה והביאו הרמ"א ביו"ד (סי' ק"ב) כתב דחמץ בפסח לא מיקרי דשיל"מ משום דחוזר ונאסר לשנה הבאה יע"ש והרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' מא"ס (הל' י"ב) כ' דחמץ הו"ל דשיל"מ ויעויין במ"מ פ"א מהל' חו"מ (הל' ה') דלדעת הרמב"ם אפי' נתערב קודם הפסח ג"כ אינו בטל משום דהו"ל דשיל"מ וכיון דאנן קי"ל דחמץ קודם הפסח בטל בס' כמבואר באו"ח (סי' תמ"ז סעיף ב') ויעויין שם (סעי"ט) ובמג"א שם א"כ ע"כ קי"ל כהמרדכי דכיון דחוזר ונאסר לא מיקרי דשיל"מ דאי כהרמב"ם אפי' קודם הפסח לא בטל והשתא א"ש פסק הרי"ף והרמב"ן והשו"ע משום דס"ל להלכה דחמץ בפסח לא מיקרי דשיל"מ מטעם דחוזר ונאסר א"כ מה"ט להכי במבוי שמונה כו' אמרי' דסד"ר לקול אע"ג דס"ל דבטלטול ג"כ אמרי' דשיל"מ אסור משום דכיון דחוזר לשבת הבא לאיסורו לא מיקרי דשיל"מ אלא דווקא שאחר השבת שיותר יהי' מותר לעולם כמו ביצה שנולדה שלאחר השבת ויו"ט תהי' ביצה זו מותרת לעולם משא"כ הכא אי נאסור משום דשיל"מ א"כ לשבת הבאה יחזור לאיסורו ואפי' לשי' הרמב"ם דס"ל דחמץ בפסח מיקרי דשיל"מ מ"מ א"ש למש"כ הפלתי (סוס"י ק"ב) דגם הרמב"ם מודה לסברת המרדכי רק משום חומרא דחמץ הו"ל כדשיל"מ כמו דבכל מקום דווקא במ' אבל באינו מינו בטיל אפי' דשיל"מ ומ"מ הכא בחמץ אפי' באינו מינו ע"כ כמ"ש הרמב"ם פט"ו מה' מא"ס הטעם דכיון דהחמירה תורה וה"נ עשאוהו כדשיל"מ כיון דיש לו היתר אחר הפסח אבל בעלמא גם הרמב"ם מודה יעו"ש שהכריח בראיות מוכרחות יעו"ש וכ"מ כהמרדכי מד' התוס' ביצה (ד' י':) ד"ה אי איכא בתי' הב' ומצינו למידין דקי"ל דלא כהצל"ח ובטלטול ג"כ אמרי' דשיל"מ וכמ"ש הרמב"ן במלחמות שהבאתי כנלע"ד: סימן ו תשובה לחכם אחד ומפורסם נ"י

ע"ד קושייתו שהקשה כת"ר בד' התוס' בשבת (ע"ה ב') בד"ה לאפוקי כו' גבי הא דתנן כל הכשר להצניעו לאפוקי מאי ר"פ אמר לאפוקי דם נדה מר עוקבא אמר לאפוקי עצי אשירה מ"ד דם נדה דאינו כשר להצניעו כ"ש עצי אשירה מ"ד עצי אשירה אבל דם נדה מצניע לי' לשונרא כו' תוס' ד"ה לאפוקי כו' דלא כר' יודא בפר"ע (ד' צ.) דאמר דאף המוציא משמשי ע"ז כל שהוא חייב