פי אריה לו

דס"ל כשיט' הרמב"ם והביאו הרמ"א ביו"ד (סי' ק"ב) דחמץ בפסח הו"ל דשיל"מ אף שחוזר ונאסר לשנה הבאה ודוקא לענין אכילה דעד שתאכלנו היום בביטול תאכלנו למחר בהיתר גמור אבל בטלטול שיכול ליהנות היום ומחר לא הוה דשיל"מ כו' וכן לענין הנאה וכיון שבכלל הנאה ישנו גם הנאה שאינו של כילוי כגון להריח וכדומה ליהנות היום ומחר א"כ בהנאה שאינו של כילוי דיכול ליהנות היום ומחר לא הוה דשיל"מ ומה"ט בהנאה של כילוי כגון נתינה לכלב לא פלוג רבנן שלא לחלק בין הנאה להנאה עכ"ד

ולענ"ד איפכא מסתברא דמאי חזית דכיילית הנאה של כילוי בחדא מחתא בכלל הנאה שאינו של כילוי ולמימר דכמו דהנאה שאינו של כילוי לא שייך בזה לומר דשיל"מ ה"נ נכלל הנאה של כילוי. אדרבא נימא דהנאה של כילוי נכלל בכלל אכילה

ובישוב דברי רש"י ז"ל מקושיית הרא"ש לולא דמסתפינא ותורה היא כו' נלע"ד ד' מחודש בע"ה דרש"י לשיטתו והוא דהנה התוס' ביבמות (פ"א ב') ד"ה כולן כו' ובזבחים (ד' ע"ב ב') כתבו בשם רשב"ם דהא דמהני פדיון להוליך הנאה לים המלח לאו דווקא בע"ג אלא אפי' בשארי איסורי הנאה מהני יעו"ש וכ"כ הרא"ש בסו"פ כל הפסילים (סי' ט') בשם רשב"ם יע"ש וכתב שם הגה"א שהרשב"ם כתב בשם רש"י דחמץ בפסח דאסור כו' ואף בהנאה דיוליך דמי הנאת איסור שבו לאיבוד ומותר ליהנות אבל באכילה אסור דסוף סוף טעם חמץ קא טעים עכ"ל ומבואר שם עוד בהגה"א אפי' היכא דהאיסור רבה על ההיתר ג"כ מהני הולכת הנאה לים המלח לרש"י והרשב"ם להתיר הנאה וכ"כ הרא"ש בשם רש"י דאפי' פת עצמה מהני פדיון בלא תערובות דלא כהרי"ף והרמב"ם [ועיין במחנה אפרים פט"ז מהל' מא"ס (הל' כ') באורך ואכמ"ל] מבואר מד' הג"א אלו תרתי חדא דס"ל לרש"י דכמו דמהני פדיון לע"ג ה"נ בכל איסורי הנאה להיתר הנאה אבל באכילה אסור אפי' לרבני צרפת דדווקא פת שנאפה באיסורי הנאה כמ"ש הרא"ש שם הטעם אבל בגוף האיסור לא מהני פדיון היתר אכילה יעו"ש ובש"ע (סי' קמ"ב) ובאחרונים. ועוד דאפילו באיסור רבה על ההיתר דלא בטיל גם כן מהני פדיון בכל איסורי הנאה להיתר הנאה

ובהקדם עוד דהנה מחלוקת המחבר והש"ך (סי' ק"י סעיף ז' והש"ך ס"ק נ"ז) אי בדבר שיש לו מתירין מהני נפל א' מהם לים להתיר באכילה. דהמחבר ס"ל דגם בדשיל"מ ג"כ מהני נפל אחד מהם לים להיתר אכילה והש"ך (ס"ק נ"ז) ס"ל דבדשיל"מ לא מהני נפל א' מהם לים ונלע"ד להסביר סברת הש"ך דהא טעמא דמותר בנפל אחד מהם לים דאמרי' דאיסור נפל כדאמר' בזבחים (ד' ע"ד) ואינו אלא ספיקא דתלינן. אם כן בדשיל"מ דלא מהני ספיקא ה"ה דלא אמרינן שאני אומר איסורא נפל. א"כ לפי"ז באיסורי הנאה לרש"י דיש לו פדיון וגם דשיל"מ הוא כך דלענין הנאה מהני פדיון ואפי' בדשיל"מ דהא לרש"י פדיון מהני אפי' איסור רבה על ההיתר א"כ לאו מטעם ביטול אתינן עלה א"כ להכי מהני פדיון לאיסור הנאה אפי' בדשיל"מ. אבל לענין היתר אכילה לא מהני פדיון וגם נפילה לים לא מהני דהא טעם דנפל אחד לים הוא משום שאני אומר דאיסורא נפל ובדשיל"מ לא מהני ספיקא. והא דכ' רש"י בביצה (ד' ג' ב') גבי כלאי הכרם דיעלה באחד ומאתיים ותדלק אחד מהם והשאר מותר אף באכילה וכמבואר גם ביו"ד (סי' ק"ט) היינו באיסור דאין לו מתירין כמו כלאי הכרם וכדומה משא"כ בדשיל"מ לא מהני נפילה א' מהם להתיר אכילה וכמ"ש

והשתא יתישב ד' רש"י בע"ה. דכתב דאם נתבטל חמץ יבש ביבש חד בתרי משליך א' מהם לים והשאר נותן לכלבו משום דרש"י ס"ל כסברת הרמב"ם פ' ט"ו מהל' מא"ס דחמץ הו"ל דשיל"מ. א"כ כשמשליך א' מהם לים אינו אלא משום שאני אומר דאיסורא נפיל וכדאמרי' בזבחים (ד' ע"ד) ואינו אלא ספיקא ולא מהני בדבר שיל"מ. ואין לומר דהכא במזיד לא מהני השלכה לים כמבואר ביו"ד (סי' ק"י) זה אינו דהא לרש"י מהני אפי' פדיון להיתר הנאה אבל לענין אכילה לא מהני השלכה בדשיל"מ וכמ"ש וגם בפדיון לא מהני כמ"ש הג"א הנ"ל אבל לענין הנאה לכלבו מהני השלכה דהא גם פדיון מהני ואין לומר דאכתי הו"ל דשיל"מ זה אינו דהא אפי' כשהאיסור רבה על ההיתר ג"כ מהני פדיון א"כ לאו מטעם ביטול הוא א"כ א"ש ד' רש"י דלענין אכילה לא מהני השלכה בדשיל"מ דמטעם שאני אומר אתינן עלה והו"ל ספיקא ולא מהני בדשיל"מ. אבל לענין הנאה מהני השלכה דהא אפי' פדיון ג"כ מהני להיתר הנאה אפי' בשאר איסורין לרש"י ואפי' בדשיל"מ דהא אפילו כשהאיסור רבה על ההיתר גם כן מהני פדיון כל שכן השלכה אם כן לאו מטעם ביטול אתינן עלה וא"ש בע"ה

ומעתה שיישבנו דברי רש"י דע"ג ואין הוכחה לסברת הצל"ח הנ"ל פש גבן לברורי טעמא דמילתא דבטלטול גם כן אמרינן דשיל"מ ספיקו אסור ואמינא ביה טעמא

תנן התם בפרק שני דביכורים (משנה ב') יש במעשר וביכורים מה שאין כן בתרומה כו' ואסורין כל שהן מלאכול בירושלים וגידוליהן אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה ר' שמעון מתיר. הרי אלו במעשר וביכורים משא"כ בתרומה ופירשו הרמב"ם והרע"ב דמעשר וביכורים וכן גידוליהן שנתערבו בחולין בירושלים הו"ל כדשיל"מ אף לישראל כיון דהו"ל דשיל"מ לענין מחיצות לכהנים לאכלן בירושלים במחיצות בתורת ביכורים. ה"ה לזרים ג"כ הו"ל דשיל"מ ולא בטיל אע"ג דביכורים לענין זרים לא הוה דשיל"מ דאסורים לעולם מ"מ כיון דלכהן הו"ל דשיל"מ לענין מחיצות ה"ה לענין זרים ג"כ הו"ל דשיל"מ ולא בטיל וכ"פ הרמב"ם פ"ד מה' ביכורים (הל' ט"ו) יע"ש וכ"פ בפ' ו' מהל' מעשר (הל' י"ד) יע"ש ובכ"מ. ועיין בר"ש פ"ב דבכורים