פי אריה לה

באו ממקום קרוב כו' ושמואל אמר חיישי' כו' ופירש"י דשמואל לקולא קאמר כו' ולפי דברי' כל היכא דמספקא לן האי מילתא אזלי' לקולא עכ"ד הב"י. והקשה הצל"ח דלמש"כ רש"י דחלילין אסור עולמית א"כ אין ראי' דלרש"י בכל דבר ספק אי הובא מחוץ לחתום מותר. די"ל דשאני חלילין דלא הוה דשיל"מ להכי ספק דרבנן לקולא משא"כ בדבר דאינו אסור אלא בכדי שיעשו א"כ הו"ל דבר שיש לו מתירין לא מצינו לרש"י שיתיר והניח בקושיא ולמש"כ א"ש דהא דאסר רש"י לעולם היינו בודאי דנעשה באיסור דמוכח מילתא ומשום קנסא: אבל היכא דאינו מוכח מילתא כמו בספק אי הובא מחוץ לתחום וליכא קנסא. א"כ ממילא לא הו"ל לאסור רק בכדי שיעשו א"כ הו"ל דשיל"מ ומ"מ ס"ל לרש"י דלשמואל לא חיישי' ולקולא אלמא דבדבר הבא מחוץ לתחום לרש"י מספיקא מותר ומיושב קו' הצל"ח

[אך למש"כ אכתי מנ"ל להטור וב"י דלרש"י דכל דבר ספק אי הובא מחוץ לתחום מותר דלמא דווקא בחלילין דהו"ל ספק במידי דטלטול וכמ"ש ולא הוה דשיל"מ ומרחץ נמי לא הוה דשיל"מ דהו"ל הנאה שאינו של כילוי וכמ"ש לעיל ומה דקשה מסיפא מנמצא בה ירק כו' יתבאר בסמוך אי"ה]

אמנם לשיטת הרא"ש בכוונת רש"י דס"ל לרש"י דכמו דבודאי הובא מחוץ לתחום לרש"י אסור בחלילין עולמית ה"נ בספק אסור עולמית לרב. א"כ הדרא קושיית צל"ח על הטור וב"י לדוכתי' מנ"ל להטור וב"י דלרש"י בכל ס' חוץ לתחום מותר לשמואל מהא דחלילין הא שאני התם דאי נאסור מספק א"כ נאסור עולמית כמו לרב א"כ לא הוה דשיל"מ. משא"כ בעלמא בדבר הבא מחוץ לתחום דאי נאסור מספיקא לא נאסור אלא בכדי שיעשו דאפי' בודאי במחובר בעלמא אינו אסור אלא בכדי שיעשו ורק בחלילין לרש"י אסור עולמית משום דאוושא מילתא טפי וכסברת הרמב"ן דאין דרך עובדי כוכבים להספיד בחלילין ועיין תוס' ביצה (ד' כ"ד) ד"ה ולערב כו' א"כ הדרא קושיית צל"ח לדוכתי'

אך אחרי שובי נחמתי דקושיית צל"ח מעיקרא לק"מ דליכא למימר דטעמא דרש"י דלהכי מותר בחלילין מיד דמשום דלא הוה דשיל"מ דאי נאסור יהא אסור עולמית וכמ"ש. זה אינו דהא לשי' רש"י מייתי הגמ' ראי' לשמואל דמותר בחלילין בס' מחוץ לתחום מהא דמרחץ דאם יש בה רשות מותר מיד מדר' יודא. והתם אי נאסור לא יאסר אלא בכדי שיחמו חמין דהא אפי' ודאי אינו אסור אלא בכדי שיחמו חמין כדקתני רישא וטעמא כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ג דמכשירין ובפ"ו מהל' שבת וכ"כ התוס' בביצה (ד' כ"ד) דדווקא במת אסור עולמית דאיכא פירסום יעו"ש ובר"ן [ועיין בירושלמי פ"ק דמ"ק (הל' וא"ו) ובתוס' מ"ק (ד' ח') ד"ה וארון כו' ובאו"ח סי' תקמ"ז]. א"כ שפיר כתבו הטור וב"י דלרש"י בכל ספק חוץ לתחום מותר ולא אסרי' משום דשיל"מ [ועיין תוס' ביצה שם מ"ש בשם הר"ש מאייברא יע"ש ובתוס' עירובין (ד' מ' מ"ה)] כ"נ שיטת הטור וב"י אך למש"כ לעיל אין רי י' דרש"י ס"ל בכל ספק חוץ לתחום מותר אלא דווקא בחלילין ובמרחץ דהו"ל הנאה וטלטול דאין לו מתירין להכי מותר מספק וכמ"ש

איברא דלפי זה יש לסתור תירוצינו הנ"ל לכאורה שתירצנו קושיית הר"ן לשי' רש"י שכתבנו דבמידי דאכילה דהו"ל דשיל"מ מודה רש"י דאסור רק הכא בחלילין ומרחץ דהו"ל טלטול והנאה שאינו של כילוי דיוכל ליהנות היום ואח"ז דלא הוה דשיל"מ להכי התיר רש"י דהו"ל ספיקא דרבנן א"כ אכתי תיקשי מסיפא דקתני נמצא בה ירק נמכר כו' ואם יש בה רשות מותר אלמא דאפי' במידי דאכילה ג"כ מותר לרש"י. בשלמא לסברת הר"ן בשם רבינו יונה א"ש דכיון דאיכא רשות איכא למימר דלצורך רשות לקטן אבל כשמביא דורן לישראל מסתמא לצורך ישראל לקטן וכמ"ש המג"א (סי' תקט"ו ס"ק י"ב) אבל למש"כ דטעמא דרש"י דמתיר בס' בחלילין ומרחץ משום דהו"ל ס' בדבר שאין לו מתירין א"כ תיקשי מסיפא דנמצא בה ירק ויש לומר דלמש"כ היש"ש והביאו המג"א (סי' תקט"ו) דהיכא דאיכא ספק אי יש באותו המין במחובר לא בעינן בכדי שיעשו דהו"ל כעין ס"ס א"כ א"ש דסיפא דנמצא בה ירק כו' איכא ס' אם יש באותו המין במחובר וגם יש בה רשות דהו"ל כעין ס"ס [ודע דלמש"כ המג"א שם דדורן מסתמא נלקט היום ומביא מן המשובח והו"ל כודאי יתיישב קושי' המג"א סי' תצ"ז ס"ק ה' על המחבר יעו"ש] ועיין בנודע ביהודא מה"ת חאו"ח (סי' מ"ד) ואכמ"ל

נמצא לפי מה שכתבנו ליישב קושיית הר"ן משיטת רש"י מוכח מד' רש"י דס"ל כשיטת הצל"ח וכמ"ש. אבל שיטת הרי"ף והגאונים דהא דקאמר שמואל מחוץ לחומה לנו היינו לחומרא ואינו מותר אלא א"כ יודעין בודאי שממקום קרוב הובא ומביא ממתני' דמרחץ דקתני מע"מ אסור דהו"ל ספיקא אפי' יש בה רשות דת"ק לא מפליג בין יש בה רשות או לאו ופליג א"ר יודא יע"ש ברי"ף ובר"ן והו"ה בחלילין אסור מספיקא וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מהל' שבת וכ"פ בשו"ע (סי' שכ"ה וסי' תקט"ו) אלמא דאפי' בחלילין ג"כ אסור מספק וטעמא דחלילין כתב הרמב"ן במלחמות דהו"ל דשיל"מ [והט"ז סי' שכ"ה כ' זה מסברא דנפשי'] א"כ מבואר להדיא מד' הרי"ף והגאונים והרמב"ם והשו"ע דאפי' בטלטול ג"כ אמרי' דשיל"מ אסור ודלא כהצל"ח. ומעתה צריכין אנו לסתור הוכחת הצל"ח שהוציא סברתו מדברי רש"י בע"ג (ד' ע"ד.) והוא: ש סעיף ב

דעת רש"י ז"ל בע"ג (ד' ע"ד) דפרוסת חמץ שנתערב חד בתרי משליך א' מהם לנהר והשאר נותן לכלבו ותמה עליו הרא"ש למה לא יהא תערובות חמץ מותר אף באכילה ולפירש"י דאסור באכילה א"כ הו"ה דאסור בהנאה וכ' הצל"ח בפסחים (ד' ע') ליישב דטעמו של רש"י דלא בטיל לענין אכילה משום דהו"ל דשיל"מ