פי אריה לא

אלא דגם לפירש התוס' דמפרשי דמספקא ליה להגמרא דלמא טעמי' דר' יודא משום מיגו דמתרץ דיבורי' א"כ ביכול לתרץ דיבורי' אפי' בפרהסיא מותר מה"ת. דהא היכא דיכול לתרץ דיבורי' נאמן כמו למ"ד דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. א"כ כמו דפירש"י דלר' יודא דאדם נאמן על עצמו מותר אפי' בפרהסיא מה"ת אלא דלא ליתי לזלזולי בטהרות. כ"ש כשיכול לתרץ דבריו דוודאי מותר בפרהסיא מה"ת. א"כ איך כ' החוו"ד דרבנן ור' יודא דפליגי דווקא בצנעה אבל בפרהסיא אפי' לר' יודא הי' לוקה אתמהה [ובמק"א הארכתי ליישב ולפר' הסוגיא ולבאר ד' הרמב"ם בכמה מקומות ואכמ"ל] א"כ הדרא קושייתינו לדוכתי' כיון דבפרהסיא אסור מדרבנן אליבא דר' יודא ואמאי מותר בצנעה הא כיון דאסור בפרהסיא משום מה"ע א"כ אפי' בח"ח אסור

ולכאורה יש ליישב עפמש"כ הצל"ח בריש ברכות (ד' ב) ליישב קושיית המהרש"א שהקשה אמה שהקשו תוס' אמאי דאמרי' שם דזמן ק"ש משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח עני גופי' מתי יתפלל. והקשה מהרש"א אמאי לא הקשו תוס' אמתני' דזמן ק"ש משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומה כהנים גופייהו מתי יתפללו וע"ש ותירץ הצל"ח דלמאי דאמרי' בפסחים (ד' ע"ב) דר' טרפון דלא בא אמש לביהמ"ד לשחרית בא ומצאו ר"ג כו' ואמר לו ר"ט עבודה עבדתי כו' דמצות אכילת תרומה הו"ל עבודה ע"ש א"כ כיון דתרומה מ"ע כעבודה לא גזרו חז"ל לאכול בתרומה קודם ק"ש והתירו גזירתם משום מ"ע דאכילת תרומה אע"ג דבעלמא אסרו לאכול קודם ת"ע ע"ש א"כ י"ל ה"נ דבכריתות מיירי בקודש ותרומה דאיכא מצוה לא גזרו משום מה"ע בח"ח וא"ש. אמנם זה אינו דהא בשבת (ד' קל.) קאמר לר' אליעזר דס"ל דאם לא הביא אזמל מע"ש למול מביא בשבת ובשעת הסכנה מכסהו עפ"י עדים וקאמר דטעמא משום חשדא להכי צריך עדים לאפוקי מחשדא ע"ש אלמא דאפי' במקום מצוה חיישי' לחשדא וכן משמע בתוס' ע"ז (ד' מג:) ד"ה שאני ר"ג כו' דאפי' במקום מצוה חיישי' לחשדא ע"ש ועוד דהא בע"ז (ד' יב) מבואר דהיכא דאיכא חשדא דאורייתא אסור אפי' במקום פסידא וכמ"ש והנה בביצה ריש משילין (ד' לו) מבואר דהגמ' מספקא ליה אי ביטול בהמ"ד עדיף או הפסד פירות ועלתה בתיקו והפוסקים פסקו התם דהפסד פירות עדיף דמשילין מן הארובה אפי' טובא ומשום ביטול ביהמ"ד דווקא ארבעה וחמש קופות ע"ש ברי"ף ורמב"ם והרא"ש אלמא דהפסד לא גרע ממצוה א"כ כמו דלא מהני במקום הפסד איסור דמה"ע בח"ח ה"נ לא מהני במקום מצוה ועוד דלשיט' התוס' בביצה (ד' ט) דהבאתי לעיל דלא מהני משום שמחת יו"ט אא"כ שובכו מוכיח עליו אבל בלא"ה חיישי' משום מה"ע עי"ש א"כ הדק"ל

ובישוב קושיא זו לשיטת רש"י והתוס' כריתות נלע"ד ליישב והוא דהנה ביסוד טעמא דכ"מ שאסרו חכמים משום מה"ע אפי' בח"ח אסור י"ל שני טעמים טעם הא' משום דאם נאמר דבח"ח מותר אזי חיישי' דלמא יעשה הדבר בפרהסיא ג"כ. וטעם ב' י"ל דשמא גם ברשות היחיד יבוא אחד או שנים ויראו שעושה הדבר בצנעה וג"כ יבוא לידי חשדא והנה שיטת הר"א מבורגוי"ל בתוס' ביצה (ד' ט':) ד"ה מאי דקא שרי כו' שכ' דבשבת מותר לטלטל הסולם בחצר משום דטעמא מאי אסור אפי' בחדרי חדרים משום דלמא יוציאנו לחוץ לרה"ר ויאמרו להטיח גגו ובשבת הכל יודעים דאסור להוציא לרה"ר משא"כ ביו"ט דמותר להוציא לרה"ר א"כ אם נתירנו ברה"י אזי יוציאנו ברה"ר ויאמרו להטיח גגו כו' עי"ש בתוס' א"כ מבואר דהר"ר אברהם מבורגוי"ל ס"ל דעיקר טעמא דאסור בח"ח משום דחיישי' שמא יעשה בפרהסיא אבל לחששא דשמא יבוא א' מבני ר"ה לחצר ויראה לא חיישי' למילתא דלא שכיח א"כ לפי"ז מיושב קושייתינו הנ"ל דנ"ל לחלק בעניינא דחשדא דהנה בב"מ ד' טו) קיי"ל דניחא ליה לאינש דלא ליקרי גזלנא וכן ניחא ליה לאינש דליקום בהימנותי' יעו"ש ובקידושין (ד' נ' ע"א) אמרי' לא עביד אינש דמשוי נפשי' רשיעא ולמימר מזיד הייתי יע"ש ויעויין תוס' יבמות (ד' כ"ה:) ד"ה ואין אדם כו' יע"ש. א"כ לפי"ז י"ל דכיון דעיקר טעמא דבח"ח ג"כ אסור משום דיעשה הדבר בפרהסיא. א"כ יש לומר דע"כ לא חיישי' שמא יעשה הדבר בפרהסיא אלא היכא דאינו יודע שיהיה בזה חשדא אזי שפיר חיישי' דיעשה הדבר בפרהסיא כיון דאינו יודע מזה שום חשד ומה לו לחוש שמא יחשדנו דיהיה נזהר לצאת ידי הבריות משא"כ היכא דיודע שפיר דאיכא סהדי עלי' דאמרי דאכיל איסורא אזי שפיר יזהר בכל כחו כדי דלא ליקרי ליה רשיעא. ומעתה הדבר נכון בע"ה דהתם בביצה (ד' ט') דאינו יודע כלל החשד שיחשדו דלהטיח גגו הוא צריך דאינו מעלה על לבו זה החשד וכדומה. אזי שפיר חיישי' דלמא לא יזהר ויעשה בפרהסיא ויחשדנו בחשדא דלח עלתה על דעתו מעולם משא"כ בכריתות דיודע דאיכא סהדי דאמרי דחלב הוא ואי אכיל בפני סהדי דאמרי הכי יודע שפיר דמפקי עלי' קלא ושוי' נפשי' רשיעא בוודאי לא ניחא ליה בהכי כו' ויזהר בכל האפשרי שלא יבואו לחושדו כיון דיודע בעצמו שיחשדו אותו בלי ספק וא"כ לשי' הר"א מבורגוי"ל מיושב קושייתינו הנ"ל בע"ה על נכון ועיין

ולפ"ז מוכרח דרש"י בכריתות ס"ל כשיטת הר"א מבורגוי"ל דביצה הנ"ל דאי ס"ל כהטעם הב' והיינו דחיישי' דלמא יבוא א' לרה"י ויראה א"כ ה"נ בכריתות ניחוש דיבוא אחד פתאום לביתו ויראה ויבוא לידי חשד א"כ השתא יקשה לפירש"י בגיטין (ד' ס') דפי' דטעמא דחשדא דקאמר דלא יבוא א' מבני רה"ר ויראה שאין שם עירוב ויחשדם דמטלטלין בלי עירוב ע"כ לכאורה מוכח דרש"י ס"ל טעם הב' דכתיבנא ודלא כשיטת הר"א מבורגוי"ל והוא שיטת ר"ת שם בתוס' וכ"ה בר"ן בביצה (ד' ט') ב' הטעמים הנ"ל א"כ לרש"י לשיטתו קשה דסותר א"ע מהא דגיטין (ד' ס') וי"ל דבאמת רש"י ס"ל כשיטת הר"א מבורגוי"ל. והא דכתב בגיטין דחיישי'