פי אריה ל

דהכא מצד עצמו ליכא איסורא כלל אם יפריש באופן שלא יקרע הבגד ואינו אלא משום חשדא א"כ שייך האי מילתא בדרב שפיר ומ"ע שרי בצנעה

וי"ל דלמאי דאמרינן בברכות (ד' כ':) דגדול כבוד הבריות דדוחה לאו דלא תסור וכן במנחות (ד' ל"ח) בעובדא דמר בר"א דאיפסיק ליה בשבתא דריגלא קרנא דחוטתא בכרמלית דשריא משום דגדול כבוד הבריות ע"ש א"כ ה"נ דכיון דאי לא יפרישן א"כ מוכרח להפשיט הבגד עד מוצאי שבת א"כ איכא כבוד הבריות ודוחה לאיסורא דחשדא וא"ש. ומן התימה שלא מצאתי בזה במחברים ועיין במ"א (סי' ש"ב) יע"ש: סעיף ה

אך ק"ל מהא דכריתות (ד' י"ב) גבי פלוגתא דר"מ ורבנן באמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דר"מ מחייב מק"ו דאם הביאוהו שנים לידי מיתה החמורה לא יביאהו לידי קרבן הקל וחכמים אומרים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי כו' וקא מיבעי' ליה בגמ' מ"ט דרבנן דפטרי מי אמרינן טטמייהו משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים או דלמא משום מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור כי אמר לא אכלתי נמי פטור ומאי נפ"מ למיפשט מיניה לענין טומאה דאמרו ליה נטמאת ונכנסת במקדש אי אמרת משום אדם נאמן על עצמו אפי' טומאה חדשה דליכא מיגו דטבלתי גם כן פטור. אבל אי אמרי' משום מיגו דווקא בטומאה ישנה דאיכא מיגו דאי בעי אמר טבלתי אבל בטומאה חדשה לא מהימן משום דבטומאה ישינה דכיון דאיכא מיגו דמצי לתרץ דיבורי' מאי לא נטמאתי דלא עמדתי בטומאתי אבל בטומאה חדשה דליכא מיגו דלא מצי לתרץ דיבורי' טבלתי דהא אמרי ליה השתא נטמאת לא מהימן כו' וקאמר שם ת"ש כו' א"ל ע"א נטמאת כו' יכול אפי' שנים מכחישים אותו אמר ר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה החמורה לא יביאוהו שנים לידי קרבן הקל ר' יודא אומר נאמן אדם על עצמו יותר ממאה עדים ומודים חכמים לר' יודא בחלבים ובביאת מקדש אבל בטומאה לא מודו ליה במאי אסקינן אילימא בטומאה ישינה מ"ש חלבים וביאת מקדש דמודו ליה דאם רצה יאמר מזיד הייתי טומאה ישינה נמי מתרץ דיבורי' דאם רצה יאמר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי אמר רבינא לעולם בטומאה ישינה וכגון דאמרי עדים אכלת קדשים בטומאת הגוף והוא אמר לא נטמאתי והכא לא מתרץ דיבורי' דל"ל לא עמדתי בטומאה אבל טבלתי מאי אמר להם טבלתי ואכלתי כי אמר להם הכי אתכחיש לי' דיבוריה קמא בטומאת מגעו. אר"נ הלכה כר' יודא אר"י לא אמרה אלא בינו לבין עצמו ולעצמו ע"כ דברי הגמ' ויש בזה ג' שיטות יע"ש היטיב ומבואר לכל השיטות שם הא דאסור לאכול הקדשים בפרהסיא היינו מדרבנן משום חשדא אבל בצנעה מותר א"כ קשה אמאי מותר בצינעה הא כ"מ דאסרו חכמים משום מה"ע אפי' בח"ח אסור כיון דברבים אינו אסור לאכול אלא משום חשדא א"כ מה"ט היה לנו לאסור אפי' בצנעה ואין לומר דרב יוסף ס"ל דלא כרב דאסר אפי' בח"ח אלא כמ"ד דבחדרי חדרים מותר א"כ מאי מקשי תוס' בכתובות (ד' ס') בהא דפסק רב יוסף כנחום איש גליא דממעכן בצנעה הא כ"מ דאסרו חכמים משום מה"ע אפי' בח"ח אסור הא רב יוסף לשיטתו בכריתות (ד' י"ב) לא ס"ל האי כללא דרב אפי' בחשדא דאורייתא כמו חשדא דאוכל קדשים בטומאת הגוף דאפי' לשיטת תוס' בכריתות ג"כ הא דאסור בפרהסיא באיכא מיגו אינו אלא משום חשדא א"כ מה"ט מוכח דרב יוסף לא ס"ל האי כללא דרב א"ו דס"ל להתוס' בכתובות (ד' ס') דרב יוסף ס"ל כרב גם כן אם כן איך יפרנסו סוגיא דכריתות דמוכח דרב יוסף לא סבירא ליה כרב אפילו לשיטתייהו

וראיתי להגאון בחוות דעת (סי' קפ"ה בביאורי שכ' על מה שכ' הרמ"א בתשובה (סי' ב') בעובדא דאשה אחת שהיתה מפלת נפלים והסכימו האשה עם בעלה להסתיר עיבורה וללבוש בגדי נדות להחזיקה בפני שכיניה לנדה מפני שתלו הדבר בעין הרע וחקר הרמ"א אי נאמנים על זה כיון דהוחזקה נדה בשכינותי' ופלפל הרמ"א אי שייך בזה הדין דהוחזקה נדה בשכינותיה קדושין (ד' פ') דבעלה היה לוקה עלי' משום נדה משום דע"כ לא קאמרי' הכי אלא בשהבעל אינו יודע מזה ולהכי קאמר בעלה היה לוקה עליה משום נדה משום דהוא אינו יודע האמת וכיון דהיו סוקלין על החזקות להכי היה לוקה אבל היא שיודעת האמת ואומרת ברי לי אינה לוקת בוודאי א"כ כששניהם יודעים האמת מותרים בזה ופלפל הרמ"א דאם היו לוקים כשבעלו בפרהסיא ה"ה בצנעה אסור משום דכ"מ דאסרו חכמים משום מה"ע אפי' בחדרי חדרים אסור אלא דהתם דאפי' בפרהסיא לא היו לוקים משום דכיון דאומרים ברי עיי"ש בש"ך וט"ז (סי' קפ"ה) והחוו"ד כ' כלל מחודש בדין כל דבר שאסרו חכמים משום מה"ע אפי' בח"ח אסור דע"כ לא קאמרי' הכי אלא דווקא היכא דבפרהסיא אסור משום מה"ע אזי כמו שאסרו חז"ל בפרהסיא ה"נ אסרו בצנעה. משא"כ היכא דבפרהסיא היה לוקין אותו אז לא אסרו כלל בצנעה משום מה"ע והביא ראיה לזה מכריתות (ד' י"ב) באמרו לו שנים נטמאת דאמר רב יוסף דמותרין לאכול הטהרות שנגע בינו לבין עצמו ואף דאי אכלן בפרהסיא ודאי דהיו מלקין אותו עפ"י העדים ובוודאי רב יוסף לא פליג אהא דאמרו כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין דאפילו בחדרי חדרים אסור א"ו דהטעם הוא משום חילוק הנ"ל ואף רבנן לא פליגי שם רק לענין קרבן עכתו"ד החוו"ד

והדברים מתמיהים דהא לכולהו פירושי בין למר ובין למר בפרהסיא מותר מה"ת לאכול דלתרתי לישני דפירש"י לר' יודא משום דנאמן אדם על עצמו יותר ממאה עדים אפי' לא מצי לתרץ דיבורי' בוודאי מותר מה"ת אפי' בפרהסיא אלא דאסור מדרבנן בפרהסיא לאכול דלא לזלזולי בטהרות. כמו שפירש"י בהדיא.