פי אריה כא

ובביאור הגר"א וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה (פ"א דמעשרות) דשקדים המרים קטנים ראויים לאכילה א"כ מ"ט פטורים ממעשר הן אמת דהרא"ש כתב (בפ' כיצד מברכין ס"ג) משום דאינן גמר פרי אבל תמוה הוא הא אתרוג הבוסר ג"כ אינו גמר פרי ומ"מ חייב במעשר משום דראוי לאכילה וה"נ בשקדים המרים קטנים ג"כ ראויים לאכילה

וביותר קשה דהרמב"ם (פ"א ממעשר) כתב דשקדים המרים בין בגודלן ובין בקוטנן פטורים משום דאינן אוכל וזה תמוה דהא קטנים מרים ראויים לאכילה כמ"ש בשם הראשונים לעיל וכ"כ הרמב"ם בעצמו בפי' המשנה כמ"ש לעיל ואין לומר משום דראוין לאכילה רק ע"י הדחק זה אינו דחרובים יוכיח דכ' הרמב"ם שם (פ"א מה' מעשר) דאכילה ע"י הדחק הם ומ"מ חייבים מדבריהם ושקדים מרים אף בקטנותן פטור לגמרי

ונ"ל עפ"י מ"ש הפני יהושע בברכות (ד' ל"ו:) בתוס' ד"ה קליפי אגוזים כו' דמ"ש התוס' דפירי נינהו היינו דתוס' קאי אגרעינין דלא אתרבי מאת הטפל לפירי אלא דהם גוף הפרי חשיבי להכי ס"ל לתוס' דמברך עלייהו בפה"ע משא"כ קליפי אגוזים דלא מחייב רק מאת הטפל לפירי א"כ אינו ענין כלל לברכת פרי העץ כיון דלאו פרי הוא וה"ה לענין מעשר דתליא בפירי ולא בקליפה וחולק אמג"א (סי' ר"ב סקי"ז) עי"ש ובאמת כבר קדמו הט"ז באו"ח (סי' ר"ד ס"ק ט"ו) בזה עיי"ש ועיין בש"ך וט"ז ביו"ד (סי' רצ"ד ס"ק א') שכתבו ג"כ לענין ענבים שלקו כו' דחייבין בערלה ופטורין מרבעי משום דברבעי כתיב פרי ולא כתיב את לא מרבינן מה שלא איקרי פרי משא"כ גבי ערלה דכתיב את מרבינן מאת הטפל לפרי עיי"ש. א"כ השתא מיושב שפיר דברי הרמב"ם ורש"י הנ"ל משום דשקדים המרים קטנים אין אכילתן רק הקליפה וכמבואר בשו"ע או"ח (סי' ר"ב) עי"ש א"כ במעשר בעינן עיקר פרי ולא קליפה א"כ זה כוונת הרמב"ם דשקדים מרים פטורים אף בקוטנן משום דאינן אוכל פי' דאינן אלא קליפה ובמעשר פרי בעינן ולא קליפה ובגודלן אינן אוכל באמת א"כ ממ"נ פטורים בגודלן משום דאינן אוכל כלל משום שה מרים ובקוטנן משום דאינן אוכל אלא קליפה ובמעשר בעינן פרי ולא קליפה ועוד דהרמב"ם פסק בהל' מ"ש נ"ר כר"ע דברכות (ל"ו.) דקפריסין פטור מערלה אלמא דקליפה לאו פרי כלל ומיושב ד' רש"י והרמב"ם כמ"ש

ולפי"ז צ"ל מהא דשקדים המרים קטנים דמברך בפה"ע להרא"ש ושו"ע אע"ג דאינו אלא קליפה כנ"ל צ"ל לדידהו משום דשקדים המרים קטנים דכיון דאינן ראויין לאכילה בגודלן נטעי אינשי אדעתא דקטנים וכמ"ש (ד' ל"ו.) גבי קפריסין וצ"ל דזה כוונת הרא"ש שם (סי' ז') וכמ"ש הבה"ג והביאו הרא"ש שם ולדידי' באמת במארנץ ג"כ מברך בפה"ע דג"כ נטעי אדעתא דהכי כמ"ש המג"א שם ומפני שיש לנו בזה מעט ביאור בד' הרא"ש ז"ל אכתוב בסעיף בפ"ע: סעיף ד

הרא"ש בפ' כיצד מברכין (סי' ג') כתב וז"ל שקדים המרים כתב בה"ג קטנים בפה"ע גדולים ולא כלום דכיון דיותר הם ראוין לאכילה בעודן קטני נטעי להו אינשי אדעתא דהכי ומיהו בפ"ק דחולין (דכ"ה) אמרי' גבי מעשר שקדים המרים כו' בין גדולים ובין קטנים זה וזה לפטור וסוגיא דשמעתין מדמי אהדדי מעשר וערלה וברכה וה והלכך מברך אקטנים שהכל מיהו אמרי' בשמעתין דר"א אומר צלף מתעשר תמרות אביונות וקפריסין אבל עלי צלף לא לכ"ע אע"ג דחשיבי לענין דמברכין עליהם בפה"א כו' אבל לענין מעשר לא חשיבי אפי' כירק. ובשקדים המרים נמי אפשר אע"ג דלענין מעשר לא חשיבי פירי כיון דלא נגמרו. לענין ברכה חשיבי כיון דראויין לאכילה קצת ונהנין מהם כו' עכ"ל ותמה המעיו"ט תרי תמיהי חדא איך כ' הרא"ש לחלק בין ברכה למעשר הא הגמ' מקשה להדיא אהא דרב דאמר צלף של ערלה זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין דקפריסין לאו פירי הוא מהא דתניא על מיני נצפה כו' ועל הקפריסין בפה"ע ולהרא"ש מאי קושיא ועוד דלקמן לגי' בה"ג דמאי דלא הוה פירי לענין ערלה לא הוה פרי לענין ברכה אלמא דלבה"ג אין חילוק ע"כ קושיות המיו"ט וגם בביאורי הגר"א (סי' ר"ב) הניח ד' הרא"ש אלו בצ"ע כמ"ש המיו"ט

ולולא דבריהם ז"ל היה נראה ליישב ד' הרא"ש ז"ל דבלא"ה תמוה ד' הרא"ש מיני' ובי' דבריש דבריו כ' בעצמו להקשות על הבה"ג דמגמ' מבואר דמעשר וערלה וברכה דמיא להדדי ובת"ה כתב להוכיח מהגמ' דמעשר לא דמי' לברכה א"כ לא די דהרא"ש סותר א"ע מיני' ובי' גם הגמ' יסתור א"ע מיני' ובי' א"כ ד' הרא"ש בלא"ה תמוהים וצריך ביאור

ע"כ נ"ל ד' הרא"ש ז"ל והוא דבאמת הרא"ש בסוף דבריו לא קאי ליישב ד' הבעה"ג ואדרבה הרואה בפשט דבריו יראה דמתחילה רוצה הרא"ש לדחות דבריו ולומר דעל שקדים המרים קטנים לברך שהכל מטעם דכיון דאין להם ברכה דפה"ע כמו במעשר וז"ש הלכך מברך שהכל ושוב כתב להוכיח מעלי צלף דאע"ג דלכו"ע למעשר לא חשיבי אפי' כירק מ"מ מברך בפה"א אלמא דלענין ברכת בפה"א לא משגחינן אמעשר אלא כיון דנטעי אדעת' דהכי מברך בפה"א כמו קורא אי הוה נטעי אדעתי' דהכי קאמר בגמ' דהוה מברך בפה"א אע"ג דלענין מעשר פטור וכן בקפריסין ובוסר פחות מפול הלבן דכ' הרא"ש לקמן (סי' ה') דמברך בפה"א אע"ג דלענין מעשר לאו פירי הוא ועיין במעיו"ט שם א"כ ה"נ בשקדים המרים קטנים אע"ג דלענין מעשר לאו פירי הוא ומה"ט לא מברכין בפה"ע דמעשר וברכה חד דינא אית להו מ"מ ברכה דפה"א לא מפסיד א"כ כל עיקר הוכחת הרא"ש מהא דצלף להוכיח דברכת פה"א לא תליא במעשר רק ברכת פה"ע א"כ מיושב ד' הרא"ש