פתח הבית חלק ב צד

דבעי טפח וצה"פ א"כ א"צ למיגו וקשה הרי נ"מ בהנך דברים שב' הר"ן. אולם יראה כי הרי"ף י"ל סובר דהא דפרוץ מרובה וכו' דמותר בסוכה הכונה רק על מחיצה ג' וכמו שכתב המ"מ פ"ד מהל' סוכה הנ"ל ולא יסבר דבשאר דפנות ג"כ מותר פרוץ מרובה ובאופנים הנ"ל וכמו שנראה מדברי המ"מ ג"כ דסבר דאין הנ"מ רק בשלישית והוקשה לו הרי בשבת ג"כ מחיצה שלישית ניתרת בפרוץ מרובה וכו' אך זה תלוי בפלוגתא דתנאי בעירובין (מ"ו.) וא"כ הך ברייתא אתי כהך תנא דלא מהני צה"פ אבל לדידן אין נ"מ. וגם בהא דמשתמש במקום שרוח אחד מאריך וכו' יש לומר בזה סובר הרי"ף דלא מהני מיגו כיון דשם הוי רק מכח פסל היוצא וכו' אף דלכאורה מה שכ' הר"ן דהוי מטעם פסל לכאו' לאו דוקא דהרי משכחת לה שניתר אף בלא טעם פסל פי' (סי' תרל"א ס"ו) מ"מ יש לחלק ולומר דבזה לא אמרינן מיגו וניחא וצ"ע בכ"ז:

ודע מה שכ' לדעת הרי"ף דפי' דהנ"מ לענין פרוץ (מרובה) רק במחיצה ג' צ"ל ג"כ כנ"ל דהיא במבוי מפולש וכנ"ל:

כב) שם בגמ' והא את הוא דאמרת סיכך ע"ג מבוי וכו'. לכאו' קשה דלעיל אמר וכן לשבת וכו' והיינו מיגו דמהני טפח לסוכה וכו' ומשמע מדברי הרא"ש וראשונים דלמ"ד דלא בעי' צה"פ לסוכה ניחא שפיר המיגו כדאי'. ות"ל הרי שבת מהני אפי' לחי ומכש"כ טפח. ונראה פשוט דלענין זה מפולש עדיף מכמין ג"ם דכמין ג"ם לא שייך לומר לענין שבת דיועיל לחי להשתמש אף כנגד הלחי דעיקר הטעם לחי דהוי הל"מ כאילו סותם כל אותו דופן וזה לא שייך בכמין ג"ם דאטו יסתום כל העולם רק במפולש שייך זה שפיר דסותם עד דופן שכנגדו ועפי"ז נראה שלא הבין כן וצ"ע:

מה דצריך לפרש בפשטות הסוגי' דפריך א"ה וכו' ת"ל אף לדידי' קשה דאם לא נימא מיגו והא דתני בברייתא יתירה היינו שבת דסוכה אסוכה אמאי לא תני נמי יתירה סוכה על שבת דלא מהני לחי. אך י"ל כיון דמדרבנן אף לשבת לא מהני דבעי ד' מחיצות להכי לא תני לה וק"ל:

כג) בתוס' ד"ה ואינה וכו' עי' ר"ן שהוכיח בלא"ה דסוכה . חמורה דהרי בשבת בכל דפנות מהני צה"פ ובסוכה רק בשלישית ע"ש:

כד) ע"ב בתוס' ד"ה סיכך ע"ג מבוי וכו' התוס' לא ניחא להו לומר דכיון דהוי מיגו בדאו' ממילא משום מצות סוכה התירו הדרבנן זה לא סבירא להו. ואף דבפסי ביראות סברי דהתירו שאני התם דאיכא צד היתר אף מדרבנן לעולי רגלים כ"כ המג"א (סי' תר"ל) והפי"ז כאן. והר"ן חולק בהא על התוס' ורא"ש דהם סוברים דאילו במבוי שיש לה ג' מחיצות לא מהני מיגו הואיל ובמבוי הוי רק דרבנן והוא סובר כיון שסיכך רק לצד הלחי ס"ס אילו לא הי' מחיצה שלישית הי' ג"כ רה"י מן התורה מחמת הלחי אמרינן שפיר מיגו ע"ש:

דברי הפי"ז בסוגי' זו אין ו מוכרחים בפרט מה שכ' לענין שבת ע"ש ואולי אזכה עוד להבין הדברים על בוריין:

אח"ז עיינתי עוד בתשו' הרא"ם הנ"ל ואחרי עיון ויגיעה בדבריו יראה שם להדיא שסובר הפי' פרוץ מרובה וכו' שמותר בסוכה היינו אף בכל מחיצה בפני עצמה ואפ"ה פילפל שם לחלוק על הר"ן במה שסובר דבשאר מחיצות אין מועיל צה"פ והוא חולק וסובר דבשאר מחיצות (ג"כ) מועיל ואפשר יותר ממחיצה שלישית משום דשלישית הוי הילכתא ואף דהוי לקולא מ"מ לא נוכל לעשות נגד ההלכתא וצריך טפח ג"כ משא"כ בשאר מחיצות די בצה"פ על פני כולו ואפשר אף בשלישית יע"ש היטיב וא"כ קשה הרי אף פרוץ מרובה מהני ומה צריך צה"פ כלל אך למעיין שם יראה דנהי דסגי פרוץ מרובה וא"צ עומד כדי הכשר סוכה מ"מ עכ"פ אין הפרוץ על פני כולו משא"כ צה"פ מועיל אף שפרוץ היא על פני כולה יע"ש היטיב וגם שם תראה שהי' נסתפק כמו גבי מחיצה ג' צריך טפח כמו כן גבי שאר מחיצות צריך כהלכתן היינו שבעה טפחים ואח"כ אם גדולה יותר יעשה צה"פ ע"ש:

כה) בתוס' ד"ה כולהו סבירא וכו' בסה"ד וז"ל ש"מ דרגיל לעשות סוכתו דירת קבע עכ"ל. הדבר צריך ביאור מנ"ל טפי לר"י דצריך קבע מלרבנן ועי' מפורשים:

כו) דף ח ע"א בגמר' מכדי כמה מרובע יתר וכו' מכאן מבואר דס"ד דמקשה דאס יש ע"י צירוף דע"ד ש"ד ומשני דבעי דוקא ריבוע דע"ד. וקצת קשה לשון הש"ס דמשני ה"מ ריבועא וכו' הרי זה גם המקשה ידע רק הוי ס"ד דא"צ ביחד רק ע"י צירוף וי"ל וק"ל:

ועי' בב"ח או"ח סי' תרל"ד צידד לומר דלדידן דסגי בשבעה על שבעה א"צ בריבוע רק ע"י צירוף, וראייתו מתוס' לעיל (ג'. ד"ה לא נצרכא וכו') אבל המג"א וטו"ז חולקים וכ' דבלשון תוס' הנ"ל יש ט"ס ע"ש:

כז) ע"ב ברש"י ד"ה פנימית אינה סוכה וכו' דלא מנכרא וכו' עי' בב"ח סי' תרל"ה שסובר דלרש"י הוי רק הפסול מדרבנן ע"ש ושם אכתוב עוד בזה איה"ש:

כח) דף ט ע"א בתוס' ד"ה מנין לעצי וכו' בא"ד כ' ואע"ג דמעיקרא ידע וכו' לכאורה צריך ביאור כוונתם בזה ועי' מוהרמ"ל. ולכאו' פי' דחוק קצת והי' נראה דכוונתם דצריך להבין דתחילה הקשה שם ומי מהני תנאי ואח"כ פריך ומי ל"מ תנאי וא"כ מה פריך תחילה ומי מהני מהך ברייתא דמוכח דלא מהני הרי מאידך ברייתא מוכח דמהני. אך הי' מקום לומר דודאי תחילה הקשה שפיר דאף דמוכח מהך ברייתא דמהני מ"מ דוקא בדרבנן כגון נוי סוכה אבל בדאורייתא י"ל דלא מהני ונהי דאח"כ פריך ומי לא מהני וכו' א"כ חזינן דאין רוצה לחלק בין דאורייתא לדרבנן ונהי דדוחק לי' לחלק מ"מ ס"ס בתחילה פריך שפיר דאם תרצה לומר אידך ברייתא מסייע דמהני תנאי ז"א דודאי כדי שלא נאמר ברייתות חלוקות אהדדי ודאי טפי מסתבר לחלק בין דאו' לדרבנן וא"כ עכ"פ שפיר פריך על ברייתא קמייתא דאיירי בעצי סוכה ומי מהני תנאי דהרי הוא דאורייתא ולבתר דמשני סיפא לסוכה דעלמא פריך ומי לא מהני תנאי היינו כדי לדעת אם יש חילוק בין דאו' לדרבנן אבל השתא דפירשו התוס' דאף גם ברייתא ראשונה איירי בנפלה הוי דרבנן ואפ"ה פריך ומי מהני תנאי וכו' וא"כ קשה שפיר מה פריך הלא באידך ברייתא מוכח דמהני תנאי בדרבנן וע"כ ידע שם איירי באינו בידל א"כ מאי חזר והקשה וק"ל. וביאר דברי התוס' הארכתי בחי' לעניני חנוכה ושייך לכאן:

[אהמ"ל חפשתי באמתחת הכתבים אשר לי ומצאתי החי' אשר רמיז עלי' הגהמ"ח זצ"ל והנני מעתיק אותו בכאן כדי שיהי' דברי הגהמ"ח כלול במילואו:

] כט) הר"יף הביא ראי' דהלכה כבתה אין זקוק לה מדאמר ר"י מדליקין בשבת וכו' והקשו המפורשים הלא מדמותר להדליק בהן בחול הי' יכול ג"כ להוכיח כן עי' בחי' לעניני חנוכה מש"כ ליישב. ועתה נכתוב באופן אחר ועפי' מש"כ ג"כ שם דלתי' קמא בגמ' דאי לא אדליק מדליק וכו' א"כ אין לנו ראי' כלל דבעי שיעור א"כ לכאורה מה שייך לומר כבתה זקוק וכו' ועי' היטיב בטו"ז סי' תרע"ב סק"א שכ' ליישב דעת הטור והרא"ש שכ' סי' תרע"ז שמותר השמן אסור ובסי' תרע"ב כ' שמותר והעלה הטו"ז העיקר כתי' הב"י דיש חילוק בין תוך שיעור או אח"כ אבל לא כדעת מהרי"א שחילק בין נתן סתם או פירש דאל"כ תיקשי לתי' ב' בגמ' אי נמי לשיעורא שפי' הרי"ף דאחר השיעור מותר ולדעת מהרי"א ע"כ איירי בתנאי א"כ קשה פשיטא ע"ש. וזה אין קו' כ"כ דלכאורה הי' מקום לומר דאף תנאי לא מהני דתלוי בדין ברירה דלא נתברר עתה איזה חלק משמן שישאר ואין להאריך בזה. עוד כ' הטו"ז דגם לתי' קמא עכ"פ דמי למותר המת ע"ש. וגס בזה יש לפקפק דאדרבה כיון שא"צ שיעור א"כ כל שנתן סתם גרע טפי וכ"כ הב"ח שם להדיא דלהכי אסור אף אחר שיעור כיון דהוי ספק שמא הילכתא כתי' קמא ולא שייך כלל סתמא אדעתי' דשיעור נתן כיון שא"צ שיעור ע"ש. הן אמת דבזה יש לפקפק קצת כיון דעכ"פ עתה המנהג פשוט לתת כשיעור מספק א"כ סתמא אדעתי' דשיעור נתן מ"מ אין