פתח הבית חלק ב עה

צריך להדר אחר בקיאין וכש"כ וכו' וכונתם בסוף כדי ליישב דא"כ מה פריך הש"ס לר' ינאי לזאת כ' דאם צריך להדר אחר בקיאין שוב אין סברא לומר דאם בקי אחד מכחישו ששומעין לחולה וק"ל. ולכאו' צ"ע חדא דדילמא מצוה להדר פן יאמרו שני בקיאין כמותו אבל אם לא ימצאו אף אם יכחיש בקי אחד שומעין לחולה וא"ל דאין חילוק בענינים אלו בין אחד לשנים א"כ הדר תיקשי אף בלא ר"י ס"ס הרי מבואר ברישא דבעינן דוקא שני בקיאין ולא אחד א"כ מ"ט מותר ע"י חולה לחוד בסיפא ומ"ש בקי אחד מחולה וצ"ל דבקיאין היינו ג"כ לכתחיל' כנ"ל א"כ קשה כנ"ל. גם קשה נהי דהא דפריך הש"ס עפ"י חולה לא פריך שפיר מ"מ הא דפריך תחילה עפ"י בקי אחד לא וכו' מה פריך הא זה רק לכתחילה. ע"כ נראה כוונת תוס' דודאי בשלמא בחולה שייך לומר לכתחילה מהדרינן אחר בקיאין פן אין החולה יודע הואיל ואינו רופא אומן אבל רופא ממ"נ אי הדין שנאמן א"כ אין צריך כלל שנים אף לכתחילה ואם אינו נאמן אף בליכא אחר לא מהני ולכך בלא ר"י הוי מ"ל דרופא אחד אין נאמן אבל חולה נאמן משום לב יודע וגו' ועדיף מרופא אחד ואעפ"כ לכתחילה מהדרינן אבקיאין הואיל ואינו רופא וק"ל:

וקצת י"ל קושי' התוס' עפ"י מש"כ לעיל דיש חילוק בין ספק נפשות לודאי א"כ בלא ר"י המ"ל עפ"י בקיאין הוי ודאי ועפ"י עצמו הוי ספק ודוחק:

עוד נזכיר הקו' הנ"ל על הרמב"ן וש"ע שפסקו דאם הרופא אומר א"י והחולה אמר א"צ מאכילין אותו א"כ אמאי נקט ר"י רופא אמר צריך וכו'. קצת י"ל הא דמהני א"י דרופא היינו אם החולה אינו רופא בעצמו אבל אם הוא רופא מומחה י"ל לא גרע מרופא אחר. ועי' בטו"ז (סי' תרי"ח סק"ח) שכ' דאם הרופא אומר א"צ והחולה מסופק אם החולה הוא מומחה מאכילין אותו ע"ש. יראה כי ברור בעיניו אם האחד אומר ודאי והשני ספק אפ"ה מאכילין וזה אין ברור כ"כ. גם קשה קצת על דבריו א"כ בש"ע שם סעי' ב' איתא רותא א' אומר צריך ואחד אומר א"צ מאכילין ואמאי לא אשמעינן רבותא טפי אף [אם] אחד מסופק [ג"כ מאכילין אותו]. אלא הי' נראה לומר כי כה"ג אין ספק מוציא מידי ודאי. ואף דח"ו לחלוק על הטו"ז בזה מ"מ יש מקום לומר כן. ומעתה מיושב דר"י איירי אף בחולה מומחה ולכך דוקא אם הרופא אומר צריך דבא"י הוי ספק ודאי אבל הפוסקים איירי אף בחולה שאינה מומחה וק"ל:

קע) שם בגמ' וה"מ באומדנא דממון וכו'. לכאורה אמאי לא משני אף דאזלינן בתר רוב אף בנפשות מ"מ אין מצטרפין החולה דתונבא הוא דנקט. ויראה ליישב דלפי מה דמשני דמתני' קמ"ל אף אם החולה ותרי רופאים מכחישין וכו' וקשה איך נרמז זה במתני' וכן הסוגיא להקשות תמיד דדוחק גדול לומר משום משנה יתירה. אבל יראה לומר דהך חולה דמאכילין אותו עפ"י בקיאין לעולם ולא תמצא שוב מקום שלא יאכל והיינו משום דאף אם יכחישו אותן מאה אפ"ה בנפשות לא אזלינן בתר רוב דיעות. א"כ מרומז היטב במתני' ומוכח שפיר דאף ברוב רופאים מכחישין ג"כ [אזלינן] לקולא וק"ל:

קעא) שם בגמ' בנפשות להקל וכו'. לכאורה קשה אמאי לא ניזול בתר רובא הרי בסנהדרין אם רוב מחייבין קטלינן נפש ולא חיישינן למיעוטא וע"כ משום רובא דאיתא קמן א"כ זה ג"כ כן. אך י"ל סנהדרין שאני שהוא עשה מעשה שחייבה תורה מיתה משא"כ כה"ג ואין כאן מקומו להאריך. אך כדי ליישב דעת הגאונים שהביא הרא"ש שסוברים דאף בד"נ אזלינן בתר רוב דיעות י"ל דהם סוברים ברוב גמור אף גבי פ"נ הולכין אחר הרוב וכמו שכ' תוס' בסנהדרין בפ"ק (ה':

) ובמ"א הארכנו הרבה. ועמ"ש לקמן (דף פ"ד פ"ה) בזה רק י"ל דזה תלי במחלוקת אם ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא או לא די"ל הרי חזינן דהתורה הקילה אף בספק פ"נ (לקולא) ויליף לה מוחי בהם וכו' ולכאורה ע"כ קרא לא אתי רק לספק דאי לודאי יליף לה לקמן משאר דרשות עי' לקמן (פ"ח:

) ומ"ש שם איה"ש. וא"כ ע"כ קרא לא אתי רק לספק. וא"כ אי ספק דאו' מן התורה לקולא למה לי קרא וצ"ל דאתי לאתויי אף במקום רובא לילך לקולא וכמו שכ' הפר"ח סוף סי' ק"י ביו"ד ליישב לדעת זו מה שהקשו מהא דצריך קרא לספק ממזר ותי' ג"כ דאתא לאף במקום רובא א"כ כ"כ י"ל כאן. וא"כ ניחא שפיר:

ולכאורה זה דספיקא דאו' לקולא או לחומרא פלוגתא דתנאי היא אף דמשמע לכאורה דליכא מאן דפליג דבעינן חתיכה אחת משתי חתיכות מ"מ בלא"ה י"ל דהוי פלוגתא דתנאי וכמו שכ' במקום אחר דמאן דיליף דבעינן חתיכה משתי חתיכות מגזה"כ אז אמרינן ספק דאו' לחומרא רק דהוי גזה"כ דלא לחייב אשם תלוי בחתיכה אחת ספק חלב משא"כ למאן דיליף מסברא א"כ י"ל הטעם משום דספיקא לקולא א"כ י"ל הגאונים פסקו כהך תנא דיליף מגזה"כ ולדידי' י"ל ספק מה"ת לחומרא וא"כ אין מוכח כלל מקרא דספק נפשות להקל אף במקום רוב וק"ל:

עוד רגע אדבר במה שכ' לעיל דהא דמשני הש"ס בנפשות לא אזלינן בתר רוב היינו אפילו אם הרבה רופאים אמרו א"צ משום דלשון מתני' (הכא) [הכי] משמע דתנא מאכילין עפ"י בקיאין היינו דשוב ליכא שום אופן להחמיר עליו שלא לאכול. אך א"כ לפ"ז קשה מה פריך הש"ס והא מדקתני סיפא וכו' ומה פריך נהי דרישא איירי שאומר החולה ג"כ צריך מ"מ מצי איירי שיש הרבה רופאים שאומרים א"צ אך זה קשה ג"כ בפשטות הסוגיא. ועי' בכתבי הגאאז"ל שכ' במתק לשונו ליישב זה דאם החולה אומר צריך א"כ תיקשי מדוע נקט התנא עפ"י בקיאין ניתני עפ"י בקי וממילא נדע דאיירי שאומרים רופאים אחרים א"צ רק החולה והרופא אומרים צריך ולא אזלינן בחר רובא ומאכילין אותו ע"ש ותמצא נחת, ועוד י"ל קצת באופן אחר הקו' ואין להאריך:

ודע דמה דמבואר בש"ע סי' תרי"ח דאם החולה ורופא עמו אומרים א"צ אין מאכילין אותו וכו'. ולכאורה מנ"ל הא שמא תונבא הוא דנקט לחולה ולא נצרפו כלל וי"ל וק"ל:

עוד נזכיר ליישב קצת דעת רמב"ם וגאונים שסוברים דאזלינן בתר רוב דיעות אף בנפשות די"ל לכאורה דילמא איירי בתרי ותרי ואי משום פשיטא ספק נפשות להקל דילמא קמל"ן התנא דלא צריך דחולה לגבי רופא הוי כודאי ואין רשאי להחמיר ע"ע רק אנו מאכילין אותו בע"כ וכנ"ל. רק י"ל א"כ קשה סיפא דתני ואם אין שם בקיאין וכו' דע"כ היינו כדמסיק הש"ס דאם אין שם בקיאין רק אחד וכו' א"כ הדר הוי ספק וא"כ איך תני' מאכילין אותו וע"כ היינו רק מספק אבל אם ירצה להחמיר ע"ע רשאי א"כ דומיא דהכא רישא ג"כ וא"כ ע"כ רישא איירי במקום רוב דאל"כ מאי קמל"ן אבל לבתר דמסיק מר בר ר"א דחולה נאמן יותר ממאה וכו' וע"כ דקים לי' טפי וא"כ הוי כמו ודאי וא"כ תו לא קשה מסיפא א"כ שפיר מצינן לומר כנ"ל ולא איירי כלל ברוב וק"ל (כ' כל הנ"ל דרך פלפול בסוגיא זו ולא ע"ד האמת):

ודע שיש עוד לעיין בסוגיא זו דפשיטא לי' להש"ס עכ"פ דאחד במקום שנים ודאי לא מהני בין להקל ובין להחמיר ולכאור' הרי כאן לאו מתורת עדות אתיא עלי' והרי אף עכו"ם נאמן כמבואר בש"ע (סי' תרי"ח) וא"כ מנ"ל דלא נימא ג"כ אין הולכין בנפשות אחר הרוב לדעת הרא"ש וסייעתו וצריך ביאור קצת ועיין בזה:

קעב) שם במשנה מי שאחזו בולמוס וכו' מי שנשכו כלב שוטה וכו'. לכאורה יראה מלשון רש"י דכיון דאין הרפואה בדוקה אסור ועי' ביו"ד (סי' קנ"ה סעי' ג') בהג"ה פסק ג"כ אם אין רפואה בדוקה אסור וצריך טעם הלא ספק נפשות להקל. ועי' רמב"ם בפי' המשנה שכ' דיש חילוק בין רפואה טבעית ודאי מותר משא"כ רפואה סגולית