פתח הבית חלק ב עד

עליו וכו' ונתקשה מחמת פחד הוי ג"כ אונס רק מה שאמר אלא לדעת וכו' היינו דלא תימא דלא הוי מעשה אם הדביקוהו בערוה וכו' לכך קאמר דהוי לדעת והוי עכ"פ מעשה וא"כ הכא איירי אף בלא הדביקוהו רק שאיימו עליו ומכח זה נתקשה מפחד מיתה חייב דמ"מ יהרג ועל יעבור וק"ל:

ועי' בתויה"כ שרמז כל זה אך כ' קצת בקיצור ובתוס' בסנהדרין הנ"ל יראה להדיא כן דעיקר הקו' הי' רק על רבא שם דת"ל בלא"ה יהרג, וא"י וק"ל. וע' יבמות (נ"ג:

תוס' ד"ה אין אונס) ע"ש:

ומה דקשה ת"ל אמאי לא תי' תוס' לעולם רבא שם איירי שאיימו עליו באונס מיתה ואפ"ה מה שאמר אין קישוי אלא לדעת וכו' היינו דאל"כ נהי שחייב למסור עצמו עכ"פ בדיעבד אם עבר ולא נהרג אין חייב מיתה משא"כ כיון שאין קישוי א"ל חייב מיתה בדיעבד אם התרו בו או כרת בלא התראה עי' תיוה"כ כאן שהרגיש בזה. אך עדיין אם נאמר כן ס"ס לא יתיישב הקו' דע"כ תאמר דהוי רצון דאל"כ אמאי בדיעבד מחייב מיתה ומ"ש משאר אונס וא"כ הדר הקו' לדוכתי' א"כ ע"כ לא יהרג אך גרסינן התוס' יה"כ כ' דהקו' היא אם ב"ד ממיתין אותו פשיטא דהוא חייב למסור עצמו וכו'. ולכאורה ל"ה צריך לזה אלא כיון דממיתין אותו ע"כ הוי רצון. ועם כי שניהם על קוטב אחד סובבין והולכין מ"מ זה קשה טפי וק"ל:

ועי' יש"ש רפ"ו דיבמות שם הביא דעת הרמב"ם (פ"א מהל' א"ב ה"ט) שכ' שם להדיא אם עבר ממיתין אותו משום אין קישוי וכו' ולדידי' באמת הא דאמר רבא אין קישוי וכו' היינו בדיעבד ממיתין אותו וע"כ הטעם משום דהוי רצון ולפי"ז תיהדר קו' השאלתות לדוכתי' וצ"ל כתירוצו. ועי' בלשון הרמב"ם פ"א מהל' א"ב שם הי' מקום קצת לפרש דכוונתו ע הנאנס ע"י עכו"ם שהדביקוהו בערוה ולזה קאמר הקישוי הוא ברצון אבל אם אנסי' להתקשות ע"י אונס מיתה אפשר דלא הוי רצון והוי רק כשאר אונס. אבל עי' כ"מ שם פי' להדיא באנסי' עכו"ם אפ"ה הוי רצון ע"ש:

קסא) שם והא דפריך בכתובות ולדרוש להו דאונס שרי וכו' עי' בסנהדרין שם שהקשו תוס' ג"כ אמאי לא פריך הש"ס והא אסתר ג"ע הוי וכו' הקשו ג"כ מה פריך הש"ס בכתובות ולידרוש וכו' ת"ל הא יהרג וא"י ע"ש. ולכאורה מאי התחילו להקשות כלל הרי שם פריך הש"ס ג"כ מכח קרקע עולם וכמו שתי' תוס' באמת כאן ובכתו' שם ע"ש. אך יראה דהתוס' לס"ד הוי סברו כמו שפי' הר"ן כאן דקרקע עולם היינו לא משום שאין עושה מעשה רק עיקר סברא הואיל ויכולים לכופה ליבעל ולא בדידה תלי מילתא דאם תנוח עצמה למיתה הם לא ירצו להמיתה רק יבעלו אותה ע"כ וק"ל. וא"כ ניחא דודאי א"כ הקשו שפיר מה פריך נהי דקרקע עולם שרי מ"מ אם יכולה לעשות איזה תחבולה להשמיט עצמה תעשה ובקל תבוא לידי מיתה וק"ל משא"כ לפי מה דמפרשי אח"כ קרקע עולם היינו בלא מעשה ניחא דבקל תוכל ליזהר בזה וק"ל. ועי' רמב"ן במלחמות שפי' קרקע עולם כנ"ל דלא כתוס' וכ' דאם עלה בלבה טינא תמות ולא תבעל משא"כ לפי' תוס' נראה דתבעל וק"ל:

קסב) שם ור"ת מפרש וכו'. עי' ר"ן בחי' בסנהדרין (נ"ב.) שם כ' ג"כ לר"ח וכ' דהר"ז הלוי ורמב"ן ג"כ סוברים כר"ת בזה ע"ש. וע' באה"ז (סי' קע"ח סעי' ט') בזה ובסי' כ' בדין אם אנסו אשה לג"ע אם נאסרה לבעלה ע"ש. ולפי פי' זה י"ל קו' הש"ך ביו"ד (סי' קנ"ז ס"ק ט') על רי"ו ע"ש:

קסג) שם ותימא כיון דאיכא איסור מיתה וכו' עי' ברז"ה שסובר ג"כ כר"ת די"ל ביאת עכו"ם לית בי' איסור מיתה ואפ"ה הוכיח דאף בג"ע להנאת עצמו יעבור ואל יהרג. והיינו דיראה דסובר עכ"פ אביזרא דג"ע הוא רק כדי ליישב אמאי לא הקשה המקשה ג"כ והא אסתר ג"ע הוי לזה תי' דביאת עכו"ם אין חייב מיתה ומ"מ נהי דקשה ג"כ מכח אביזרא אבל אין זה כ"כ קו' כמו פרהסיא וק"ל והרמב"ן פליג בהא וסובר כיון דליכא חיוב מיתה אף ביזרא דג"ע לא הוי וכן נראה מדברי תוס' וק"ל:

קסד) שם וא"ת הא דקאמר במס' ע"ז וכו'. הנה לפי מה שמסקו תוס' כאן אם עבר ולא נהרג אין חייב מיתה ובזה אף רבא מודה שם רק בהא פליג לר"ז אין נאסר הנעבד הואיל ולא נהרג בדיעבד ולרבא נאסר שפיר. ולפמ"ש תוס' שם ד"ה הא וכו' בשם הרב מקוצי סבר רבא אם הי' בצינעה אף בע"ז ג"ע וש"ד אם עבר ולא נהרג אין חייב מיתה ובזה באמת לא נאסר הנעבד אבל בפרהסיא אף בדיעבד חייב מיתה ונאסר הנעבד ע"ש. ועי' בסנהדרין (ס"א:

) שם הביא הר"ן דיעות בזה והביא בשם הר"ר דוד די"ל בע"ז וג"ע וש"ד אף בצינעה אם עבר ולא נהרג חייב מיתה אבל שאר עבירות בפרהסיא דהוי רק עשה ונקדשתי בדיעבד אין חייב מיתה ע"ש:

קסה) שם בסנהדרין בגמ' בעי בן נח אי מצווה על קידוש השם וכו' עי' רא"ם ס"ס שמות שהקשה מדוע לא מל משה בנו טרם יציאתו לדרך ואי משום דהוי סכנה לולד מי התיר לו משום פ"נ לעבור על מצות מילה] ועי' פרשת דרכים שהק' ע"ז הרי מבואר בש"ס כאן דאף ב"נ אין מחויב למסור נפשו בשאר מצות רק בע"ז בעי הש"ס ע"ש ובמ"א אמרתי די"ל דסובר כמו שכ' המהרש"א דוחי בהם כתיב גם בעכו"ם א"כ עכ"פ קודם מ"ת דלא נכתב עדיין וחי בהם הקשו שפיר ואין להאריך:

קסו) שם ת"ש ז' מצות נצטוו ב"נ ואם איתא ליחשוב ח' וכו' וקצת קשה דילמא הא דלא חשוב זה משום דבדיעבד אין חייב מיתה כמו בישראל דאם עבר ולא נהרג אין חייב מיתה וק"ל ושל עכו"ם שאני דאזהרתן זו היא מיתתן. אך לפמש"כ תוס' ע"ז הנ"ל בשם הר"מ מקוצי דהוי רק עשה קשה קצת ועי' תוס' בע"ז (ה':

ד"ה מנין וכו') ע"ש. ובחי' ליו"ד סי' קנ"ז הארכנו בכל זה הרבה ע"ש:

קסז) דף פג ע"א בגמ' חולה אומר צריך וכו'. הא דפריך הש"ס פשיטא וכו' אף דלקמן הוי בעי להוכיח ממתניתין דאין מאכילין ע"פ עצמו עי' תיוה"כ. צ"ל דמ"מ כיון דחזינן דזה פשיטא לי' לרב ינאי דעפ"י חולה לחוד מאכילין אם אין מכחישו רק קמל"ן דאף בהכחשה נאמן לזה פריך שפיר פשיטא וק"ל:

קסח) שם רופא אומר צריך וכו' לכאורה קשה ל"ל לש"ס לומר תינבא היא דנקיט אף בלא תינבא ס"ס הוי חד לגבי חד וצ"ל דאי לאו תינבא הוי אמרינן חולה ידע טפי וזה דוחק גם לקמן אמרינן חילה עם שני רופאים חשבינן לתלתא ות"ל ממ"נ אם תינבא אצלו א"כ אין מצטרף כלל וק"ל. ויותר נראה דקמל"ן דשומעין לרופא בודאי ולא הוי ספק נפשות רק ודאי ואף דלכאורה אין נ"מ בזה מ"מ לקמן נזכיר קצת איה"ש דיש נ"מ אם רוצה להחמיר על עצמו דדעת קצת פוסקים דאין רשאי להחמיר. ולכאורה יראה כן עי' ביו"ד סי' קנ"ז דכל עיקר מחלוקת אם רשאי להחמיר ע"ע היינו כדי לעשות קידוש השם אבל לא בכה"ג ע"ש. ועי' בא"ר ושכ"ג באו"ח סי' תרי"ח וא"כ י"ל בספק עכ"פ רשאי להחמיר וניחא:

ועפי"ז מיושב ג"כ קצת מה דקשה על הרמב"ן וכן פסק הש"ע או"ח סי' תרי"ח דאם החולה אומר א"צ ורופא אומר אינו יודע דשומעין לרופא משום דל"צ דחולה לא כלום הוא דכן הוא בירושלמי וקשה הרי ר' ינאי ע"כ לא סבר הכי דנקט דוקא רופא אומר צריך עי' תיוה"כ. ולהנ"ל ניחא די"ל אם אומר רופא א"י א"כ ס"ס הדר הוי רק ספק והוא רוצה להשמיעני דלא צריך דחולה לאו כלום היא וק"ל:

קכט) שם תנו חולה מאכילין אותו וכו' הנה קשה טובא אמאי לא פריך רישא לסיפא דהרי בסיפא גופי' תני ואם אין בקיאין מאכילין עפ"י עצמו. ועי' בתוס' ד"ה והא מדקתני וכו' שרמזו לזה וכ' דה"פ אם יש בקיאין