פתח הבית חלק ב עג

כיון דכבר ידע דחינוך היינו השלמה במתני' ואמאי הדר פריך מהך דרבה ב"ש וכן הרגיש התויה"כ ומה שתי' דוחק ולפי' ראשון ניחא וק"ל:

עוד הקשה בתויה"כ לדעת הרי"ף וסייעתו א"כ לדידן איך מפרש מתני' לפני שנה או שתים יעו"ש ואם נאמר כפי' הראשון לעיל י"ל דמתני' קתני בתינוקת די"ב ויום א' גדלות שלה ושנה לפני' להשלמה ושתי שנים לחינוך היינו בחולה או אפשר אף בתינוק וה"ק סמוך לפירקן היינו שנת י"ב ויום א' ושנה שלפני' היינו שנת י"ב אחר י"א משלימין ומכש"כ שנת י"ב ויום א' ושנה שלפני י"א לחינוך בחולה וכמ"ש הר"ן לר"י לענין חינוך דסמוך לפירקן היינו עונת נדרים דלא תני לה כיון שמחנכין בשנת י"ב היינו אחר י"א מכש"כ שנת י"ב ויום א' לחינוך כמו כן לדידן לענין השלמה וק"ל:

ועי' בהרא"ש שהקשה להרי"ף מדוע פסק בן י"א שנה משלימין ות"ל הא הוי ב' שנים לפני גדלות דשמא לא יביא סי' אחר י"ב שנה וכו'. וצ"ע אם כוונתו להקשות על הרי"ף לפסק דילמא נהי דקיי"ל כר"נ בן י"א משלימין טעמו משום דהוי שנה אחת לפני גדלות דהוא סבר תוך זמן כלאחר זמן משא"כ לדידן דפסקינן כלפני זמן וכו' קשה א"כ מה קאמר שמא לא יביא סי' וכו' ת"ל אף אם יביא סי' לדידן לא מהני דהרי קייל"ן תוך זמנו כלפני זמנו. ואפשר כוונתו להקשות על ר"נ דס"ס אמאי גזר ב' שנים קודם וכו' שמא לא תביא אח"כ סי' זה דוחק חדא דלשון פסק לא משמע כן דהקו' קאי על ר"נ גם מדוע לא נימא דר"נ גזר, אף שני שנים קודם דהרי חזינן ר"ה גזר ב' שנים קודם וק"ל:

עוד הקשה הרא"ש הרי ר"י עצמו סבר תוך הפרק כאחר הפרק כוונתו א"כ ע"כ ר"י דאמר בן י"ב משלים מדאו' דוקא היינו בדלא הביא הסי' קודם י"ב וכשהגיע לשנת י"ג אמרינן חזקה הביא סי' א"כ כמו כן ע"כ ר"ה ור"נ איירי ג"כ בלא הביאו. ועי' היטיב בכ"ז. ובתויה"כ יראה שהבין בכוונת קו' הרא"ש הראשונה דקאי על הפסק לדידן וקשה טובא כנ"ל דא"כ למה לי' לומר שמא לא תביא סי' הרי אף אם יביא לא מהני וק"ל:

קנב) שם מתני' עוברה שהריחה וכו' אם מצילין ג"כ עבור סכנת הולד עי' בר"ן מה שהביא בשם הרמב"ן מחלוקת בזה. וע' גם בהרא"ש ע"ש:

קנג) שם בגמ' ח"ר עוברה שהריחה תוחבין לה וכו' עי' תיוה"כ שהקשה על הרמב"ם שלא ביאר זה ע"ש:

שם רוטב וכו' מה דקשה למ"ד טע"כ דאו' אף ללקות א"כ מ"ש רוטב או שומן עי' תויה"כ. וקצת יש ליישב דלכאורה טע"כ עכ"פ לענין כרת לא הוי דאו' עי' כ"מ פ"א מהל' חו"מ לענין כותח הבבלי א"כ ניחא וק"ל:

ודע דהך דינא דתוחבין הוא אף בשאר איסורין. ולפי הנ"ל א"כ אין חילוק בין רוטב לשומן באיסורי לאוין וק"ל וגם יראה דמש"ה לא תני הך דינא ביוה"כ דמיירי בי' הכא כי ביוה"כ אין חילוק בין רוטב או שומן וק"ל. אך עי' ב"י (או"ח סי' תרט"ז) שכ' כי י"ל ס"ס אף ביוה"כ נותנין תחיל' רוטב שלא תרגיש כ"כ טעם מאכל ע"ש:

קנד) שם ג"ע וש"ד וע"א וכו' דעתי להאריך קצת בענין זה איה"ש ללמוד עוד סוגיות השייכים לזה. וכאן נזכיר קצת השייך לכאן:

קנה) דתניא ואהבת וגו' מגופי' דקרא א"י ללמוד די"ל קרא אתי רק שיאהב ה' בכל לבו ונפשו ע' ר"ן פסחים פ' כל שעה ותיוה"כ כאן:

קנו) שם אלא הרי זה בא ללמד וכו' מה דקשה הרי ס"ס הוא בא ללמד לענין יהרג וא"י. עי' בר"ן שגרס ונמצא נמי למד ע"ש:

שם ע"ב אלא י"ל גדולה עבירה וכו' ואי משום ס"ס איך הי' רשאי לעשות צ"ל להציל רבים שאני וק"ל עי' תיוה"כ:

קנז) תוס' ד"ה מה רוצח וכו' והקשה השאלתות וכו' ותי' משכחת לה לרפואה וכו' עי' תיוה"כ שהקשה ס"ס הא אין קישוי אלא לדעת וא"כ הדר קשיא הכי ברצון הוא ע"ש. אך יראה דודאי צריך להבין כוונת השאלתות בקו' הוא דנהי שבאונס כפי שיקשה מ"מ או לאו שרצונו בכך לא הי' מתקשה א"כ הוי רצון [ואי שהי' יכולים לתרץ שהי' כבר מקושה [לתאוותו] צ"ל, דמ"מ אם נשאר בקישוי הוי רצון] ולכך תי' דהאמת שהוא נתקשה לתאותו א"כ ס"ס עתה אחר שכבר נתקשה הוא באונס ועי' עוד בזה ועל הקישוי לחוד אין חייב וק"ל:

קנח) שם ור"י פי' דאיירי שכותים מדביקין אותו וכו' בזה צ"ל כיון דבשעת שנוגע ערוה ממילא מתקשה לא מיקרי רצון וצ"ע עוד בזה וכבר כ' בזה בחי' ליבמות דף נ"ג ועי' מה שהבאתי שם בשם היש"ש ע"ש:

קנט) שם ור"ת הי' מפרש וכו'. מה שצריך ביאור אם נאמר באמת דאף ר"ת מודה דנאסרה עכ"פ לבעלה רק סובר לבועל אין נאסר או סבר אף לבעלה לא נאסרה והוכחת תוס' יש לדחות קצת דהך האשה שנחבשה י"ל לבעלה כהן וכן הך דסוטה י"ל קצת ועי' בחי' לסוטה בזה ועי' תויה"כ:

קס) שם ותימא כיון דאיכא איסור מיתה וכו' משמע דלר"ת ליכא איסור מיתה עי' תויה"כ. מה שפלפל התויה"כ בדברים הנוגעים לדינא דעתי איה"ש לכתוב ביו"ד סי' קנ"ז ע"ש:

עוד נזכיר שפלפל קצת בדברי השאלתות לעיל. הנה לכאורה נראה כי סובר אם אין קישוי רק לדעת א"כ ממילא הוי רצון ממש ואפילו אם הי' נותן הדין שיעבור ואל יהרג בג"ע אפ"ה זה שאני כי הוא רצון אף שע"י איום ופחד מיתה עשה כן מ"מ אי לאו שהי' רצונו בכך לא הי' מתקשה וע"ז תי' הר"י דאיירי שהכותים מדביקין אותו ע"כ בערוה ואז גם הקישוי הוא אונס כי כיון שנוגע בערוה ממילא מתקשה רק מעשה חשיב עכ"פ אבל אם מוקשה כבר ומדביקין אותו אז אפילו מעשה לא הוי. וא"כ לפ"ז הי' יכולין לתרץ ג"כ הך דהכא שהי' מוקשה. ועומד והכותים מפחידין אותו למיתה אם לא יבעל דהוי אונס שפיר והוי מעשה. אך אפשר לומר כה"ג אם עומד בקישוי הדר הוי רצון ודוחק:

אך כפי הנראה מלשון תוס' שכ' בתי' הר"י דההיא דרבא איירי וכו' והרי עיקר התי' על הך דהכא יעי' גם סנהדרין (עד:

תוס' ד"ה והא) תראה שהם סוברין באמת די"ל הך דאין קישוי אלא לדעת היינו לא לומר דהוי רצון רק לענין דהוי מעשה ונ"מ אם הדביקוהו עכו"ם בערוה אפ"ה חייב משום דהוי מעשה יעיי"ש. וכמו כן יראה לפרש כאן דהשאלתות הוקשה לו הך דרבא דאמר אין קישוי וכו' ות"ל אף אם הי' שלא לדעת ג"כ חייב משום יהוא"י ואי משום דילמא רבא סבר כר"י בסנהדרין שם דסבר אף בע"א יעבור ואל יהרג מ"מ הרי מוכח שם מדברי תוס' שהקשו אמאי לא פריך אסתר ג"ע הוי דלכ"ע יהרג וכו' ע"כ דסברי דר"י לא פליג רק על ע"א אבל הך דרשא דנערה מאורסה אין מי שיחלוק אף שהתוס' בכתובות (י"ט. ד"ה דאמר מר) ובע"א (כ"ז. ד"ה יכול) כ' דלר"י אף בג"ע וש"ד יעבור וכו' [עי' תוס' יהכ"פ] מ"מ התוס' דהכא י"ל סוברים כתוס' סנהדרין. א"כ הי' קשה להם שפיר או אפשר אף אם נאמר כתוס' בע"א וכתובות הנ"ל מ"מ עכ"פ רבא יראה דסבר כר"א משמע להו דרבא סבר מסתמא כהלכה וכן יראה מדברי התוס' בע"ז (כ"ז:

) הנ"ל ומה שהקשו תוס' שם מרבא דאמר בע"ז. כבר תי' התוס' בע"ז (נ"ד. ד"ה הא בצנעא וכו') ושם כ' ג"כ דאין סברא לומר דרבא סבר כר"י ע"ש. וא"כ הוכיח השאלתות מהא דרבא דאמר אין קישוי וכו' דסבר כיון דהוי קישוי לדעת הוי רצין ממש ולזה תי' ר"י דלעולם אם איימו