פתח הבית חלק ב סט

ר"א ורבנן פסחים ר"פ אלו עוברין אי דרשינן כל או לא ורוב פוסקים פסקו כרבנן וא"כ מה פריך וגם מה טעמא דר"י. וצ"ל דנהי דלא דרשו כל לענין מלקות אבל איסורא מיהא איכא. ולפ"ז צ"ל דחמץ נוקשה וע"י תערובות ג"כ עכ"פ איסורא דאורייתא איכא עי' טוש"ע א"ח (סי' תמ"ב) ולדעת הסוברים דהוי רק מדרבנן צ"ל דבמקום דמסתבר דרשו כ"ע כל והכי מסתבר משום דחזי לאיצטרופי וכו' ועי' בכל זה בתו' פסחים (מ"ג:

ד"ה מאן ובדף מ"ד. ד"ה לענין) ובמהרש"א ופני"ז שם. ותויוה"כ ות"י כאן. אך מה דקשה טובא לר"ל למסקנא א"כ כל למאי אתי ועי' ת"י דצ"ל דאתי לדרשא אחריתי ע"ש. אך עדיין קשה מה מקשה כלל ר"י לר"ל דילמא הך ברייתא אתי כר"א דדריש כל אף היכא דלא מסתבר ואנן פסקינן כרבנן ואי דסבר דזה מסתבר כנ"ל הואיל וחזי וכו' א"כ מאי מתרץ לי' ר"ל ס"ס מסברא כיון דמסתבר ראוי לדרשו. וצ"ל דה"ק כיון דע"כ הך תנא דברייתא סבר דהוי אסמכתא א"כ ע"כ איכא דרשא אחרינא וק"ל:

עוד אבאר הנה הבאר יעקב (בקונטרס הספיקות סי' ק"י) האריך לבאר דהא דסובר ר"י דח"ש אסור הוי לאו ורק לא מלקינן משום דהל"מ דבעי דוקא כזית והביא בשם הסמ"ג שכ' כן בהדיא ע"ש. והנה האחרונים הקשו בביצה (ז':

) דפליגי ב"ש וב"ה בשיעור שאור וחמץ אי בכזית או בכותבות וכו' ע"ש ות"ל מאי נ"מ דהרי לאו דלא יראה הוא לאו הנל"ע וגם לאו שא"ב מעשה [ואין לוקין] ואי משום איסורא בלא"ה ח"ש אסור מה"ת ע"ש ובפני"ז ובתשו' שאגת ארי' בדיני חמץ ע"ש א"כ ע"כ הם סוברים דהוי בלאו דאל"כ אטו מי ליכא חילוק בין איסור דאו' או לאו וק"ל:

ועי' גם בר"ש פ"ב דטבול יום שהקשה שם מאי נ"מ בהיתר מצטרף לאיסור בשאר איסורין כיון דאין מזהירין מה"ד ואי משום איסור דאו' הלא ח"ש אסור [מה"ת] ע"ש. א"כ צ"ל ג"כ דסובר כנ"ל. ועי' תוס' שבועות (כ"ג:

ד"ה דמוקי) כ' להדיא אף דח"ש אסור מדאו' מ"מ לא הוי כמו עשה רק איסור בעלמא וחלה שבועה עליו משא"כ עשה ע"ש וכן יראה להדיא מבואר ביו"ד (סי' רל"ח) ע"ש היטיב:

ועפי"ז יתיישב קצת דעת הרמב"ם פ"ח מהל' חו"מ ה"ז שכ' איסור חמץ בכל שהוא משום שנאמר לא יאכל וכו' ועי' במ"ל שם. ולהנ"ל י"ל דקמל"ן דגבי חמץ הוי לאו בלא מלקות והנ"מ דאין שבועה חלה ע"ז וק"ל. ועי' בר"ש פ"ב דטבול יום הנ"ל שכ' די"ל דח"ש ע"י תערובות שרי מה"ת אך דחה ע"ש:

ובענין שאר איסורין אי אמרינן ג"כ ח"ש אסור מה"ת עי' מ"ל פי"ח מהל' שבת שם ביאר לענין שבת כיון דעיקר הטעם משום חזי וכו' וזה שייך גם שם ועי' הג"ה שם שהביא תשו' חכם צבי סי' פ"ז שצידד כיון דילפינן מחלב הוי דוקא באיסורי אכילה ע"ש. ועי' פי"ז שם בביצה שפילפל בזה ועי' תשו' פני יהושע בדיני פסח ושאגת ארי' ע"ש. ובחי' להל' פסח כתבתי ג"כ בזה:

ועי' צל"ח פסחים בסוגיא דטעם כעיקר שצידד לומר דכמו דכ' התוס' בע"ז (ס"ז:

) דלר"ש כל שהוא למלקות אפ"ה ע"י תערובות לא כמו כן י"ל לר"י לענין איסור תורה בח"ש ע"ש [ועי' ר"ש פ"ב דטבול יום הנ"ל צידד כן ודחה ע"ש] גם פילפל הצל"ח שם בענין נזיר סמוך לסוף ימי נזרו וכדומה דלא שייך תו חזי לאיצטרופי אם ח"ש אסור מה"ת ע"ש:

קיז) ע"ב בגמ' תניא אידך וכו' ת"ל וכל מלאכה מה מלאכה וכו'. לכאורה קשה למסקנא דמסיק אף חולין א"כ הדר נימא [אף] ישב בחמה [יכו'] כיון דלא צריך דומה למלאכה. וצ"ל דמ"מ מיקרי דומה כיון שאותו מין דהיינו אכילה נאסר עכ"פ במ"א כמו במלאכה וק"ל:

קח) דף עה ע"א בגמ' בשלמא למ"ד דגים אבל עריות לא פריצי בהו וכו' היינו דכתיב גן נעול אלא למ"ד עריות מאי מעין חתום וכו' הקושי' מפורסמת דתחילה מייתי רישא דקרא ואח"כ סיפא. ונ"ל עפ"י מה שאמרנו כבר בדרוש על הפסוק גן וגו' היינו כי יש ג' כיתות יש מי אשר נדמה לגל לעיל היינו כמו בית נעול אשר אין רואה כלל מה שבתוכו כמו כן צנועות אשר לא יתראו בפני איש כדי להצילם ממכשול. ויש אשר הם כגן נעול אשר האילנות נראים מתוכו אבל נשמרים מנגיעה. ויש אשר אין נזהרים גם מזה אבל עכ"פ המעיין חתום והבן לזה ברוצה ליישב אליבא דמ"ד דגים א"כ י"ל הי' נזהרים מעריות אף דעדיין י"ל כי הי' נזהרים מגוף המעשה אבל לא מנגיעה וראי' לזה אמר לא כן אלא י"ל בעריות לא פריצי וכו' אשר צריך להבין מאי לשון פריצי. ולהנ"ל י"ל דבא להשמיענו שלא הי' פריצי כלל אלא צנועין והבן וא"כ ניחא גן נעול אבל למ"ד עריות וא"כ הי' עושין גם המעשה כנראה מלשון אכלנו לדידי' א"כ קשה אף מעין חתום ומכ"ש רישא דקרא וק"ל:

שם זה אומר עבדי גנבת וכו' עי' תיוה"כ שהקשה בשם האחרונים דת"ל הגודרת אין להם חזקה ועי' רא"ם פ' יתרו ובשלח ואחרונים שם ולמ"ד אף בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר מ"מ אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן א"כ ניחא די"ל אף במיגו לא מהימן וק"ל:

קיט) דף עו ע"א בגמ' הני חמשה עינוין כנגד מי וכו'. לכאורה הי' מקום ליישב מה דפריך הש"ס חמשה וכו' דצריך להבין אטו מי צריך ריבוי לאכילה פשיטא דהוא עיקר עינוי אך י"ל דנ"מ לח"ש דעכ"פ אסור מטעם עינוי אף לר"ל אך לא משמע כן בריש פרקין דפריך לר"ל ולא משני שאנ יוה"כ דכתיב בי' עינוי וק"ל:

קכ) בתוס' ד"ה הני חמשה עינוין וכו' נ"ל קצת קושי' התוס' עי' תוס' שבועות (כ"ב:

ד"ה ואב"א) וא"ת אם סברא למה לי קרא ולכאורה י"ל קושי' זו כיון דהסברא הוא כדאמרי אינשי א"כ י"ל דוקא גבי נדרים ושבועות דהולכין אחר לשון בני אדם ואכתי בעי קרא לשאר ענינים וצ"ע. ומצאתי קושי' זו בספר שאילת שלום. ומעתה י"ל גם קושי' התוס' כאן דהמקשה קאמר שפיר ה' עינוים כיון דלשון בנ"א כן אבל כיון שתי' לו נגד ה' עינוים שבתורה וכשיטות הר"ן והרמב"ם דהוי דאו' פריך שפיר שיתא תנן דבלישנא דקרא מנלן דשתי' בכלל אכילה וק"ל:

קכא) בד"ה ובעשור וכו' מה דקשה לתי' התוס' הלא א"כ הי' לו ליחשוב תחילה שבת שבתון ואח"כ אך בעשור ממטה למעלה עי' כ"ת שם וק"ל:

קכב) ע"ב בתוס' ד"ה גמר שכר וכו' בחי' לשבועות כ' קצת בזה וכעת לא עיינתי היטיב:

קכג) שם בגמ' רחיצה וסיכה מנ"ל וכו' אף דבמתני' תני ג"כ רחיצה תחילה ואמאי מביא קרא דסיכה תחילה אך ז"א דהרי מהך דסיכה ידעינן רחיצה כדמסיק וק"ל. ועי' שער המלך הל' שביתת עשור בה' ענוים אי הוי דאו' ע"ש:

קכד) דף עז ע"א בתוס' ד"ה דתנן וכו' ומותר אדם לסוך וכו' מדברי תוס' כאן יראה עיקר הטעם משום דבאיסור אכילה לא נאסר סיכה רק תרומה ע"ש ועי' בנידה (ל"ב.) שם כ' התוס' מטעם אחר דשמן דוקא הוי סיכה כשתי' ולא שאר דברים ע"ש. ועי' יו"ד (סי' קי"ז) בטו"ז ע"ש. ועי' בשער דמלך הל' שביתת עשור הנ"ל:

עי' משנה למלך פ"ב מהל' תרומות. הי"ד שם פילפל בהנאה של כילוי בתרומה אי אסור מה"ת או רק מדרבנן וכ' להקשות אי ס"ד דאו' וכו' א"כ ל"ל קרא לרבות הסך ותי' דנ"מ לענין תשלומי חומש דאי משום הנאה של כילוי אין חייב חומש ע"ש. אך מדברי תוס' יראה דהוי רק דרבנן דהרי הביאו ראי' מהא דכריתות דע"כ סיכה הוי רק דרבנן דאי דאו' לא הי' מתירין לבן בתו להתעגל וכו' ואכתי קשה ת"ל הא אסור משום הנאה של כילוי א"ו דסברי התוס' דהוי רק דרבנן וק"ל:

אמנם י"ל דסברי דהוי דאו' ויתישב קצת קושי' תוס' יוה"כ שהקשה על התוס' איך הביאו ראי' מכריתות הרי