פתח הבית חלק ב סח

עבודה אפילו במקדש לוקין והראב"ד השיג ע"ז וסובר דמותר ולדעת הרמב"ם צ"ל דסובר ברייתא דיומא דתני מותר במקדש שלא בשעת עבודה איירי חוץ מן האבנט או דאתי כמ"ד אבנט של כ"ה לא הי' בו כלאים. ובהל' בית הבחירה (פ"ח ה"ו) כ' לא הי' כהנים ישינים ומניחין נגד ראשיהן וכו' וכבר כ' בזה דכוונתו צריך ביאור דהרי מסיק תחת ראשיהן. וצ"ל כוונתו או משום כלאים כמו שכ' בפי' המשנה למס' תמיד וזה צ"ע כנ"ל דהרי בגדי כהונה קשין הן כדמסיק ר"א או די"ל דהטעם דנהי דמותר במקדש מ"מ מקום השינה לא הי' בעזרה. ודלא כתו"י דס"ל דהר הבית ג"כ בכלל ההיתר וק"ל. ובפ"ח מהל' כלי מקדש הי"א כ' ב"כ מותר ליהנות אפילו שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט ע"ש. והנה אין מבואר בדבריו כ"כ אי דוקא במקדש אך לשונו משמע כן. וכבר כ' לעיל בסוגיא דמדלא כ' הרמב"ם דגם בהר הבית שרי משמע דסובר דלא כתוס' ישינים אלא דהר הבית אסור וק"ל. ועי' ראב"ד שם שהשיג על זה דאף כלאים שרי במקדש:

ועי' בראב"ד בפי' למס' תמיד שכ' בפשיטות דלא כר"ת דלא הותר רק בשעת עבודה ע"ש. ובפ"ה מהל' מעילה הי"ד כן הרמב"ם כתנות כהונה שלא בלו אין מועלין בהם וכו'. ולכאורה צ"ע דהרי מבואר בש"ס קידושין (נ"ד.) דכ"ז לר"מ אבל ר"י סובר דמ"מ בשאר הנאות מועלין ואף אי נימא דלא כאוקימתא דרב שם מ"מ א"כ מנלן סברא זו דהואיל והותר לענין לבישה לא יהי' ג"כ מעילה בשאר הנאות. וראיתי בפי"ז בחידושיו לקידושין שם שהרגיש בזה ע"ש. וקצת י"ל דהרי תני בברייתא ר"מ אומר בגדי כהונה שבלו מועלין והי' סבור המקשה ה"ה לא בלו והמתרץ תי' לו בלו דוקא א"כ ממילא י"ל הרמב"ם כו שעשת למסקנא דמשמע בלו דוקא ואין להאריך:

עי' רמב"ם הל' ציצית שפסק שם סדין בציצית אסור גזירה שמא יתכסה בלילה ואח"כ כ' דמותר ללבוש בגד ציצית בלילה וכ' הכ"מ וכן בב"י או"ח סי' י"ח דע"כ הכוונה בלא כלאים וקמל"ן דלא נימא דעבר על בל תוסיף. והביא בשם מהרי"א שכ' דאיירי אף בכלאים ותמה הב"י ע"ז דהרי סבר הרמב"ם בתחילה שם דמש"ה גזרי על כלאים בציצית שמא יתכסה בלילה א"כ חזינן דלא סבר כר"ת. ועי' היטיב בב"ח ודרישה סי' י"ח הנ"ל. וקצת נ"ל דסבר הרמב"ם ודאי כדעת הר"ת דכסות יום אף בלילה רשאי ללבוש עם כלאים ומש"כ בתחילה שמא יתכסה בלילה היינו מכיון דעיקר הטעם שכבר הותר כלאים בבגד זה א"כ י"ל זה דוקא אם כבר לבשו ביום או אפשר אם נגמר ביום אף שעדיין לא לבשו כיון שכבר הי' ראוי ללובשו משא"כ אם נגמר בלילה ודאי תחילת לבישה בכלאים בלילה אחור והבן זה:

ועי' בתשו' שאגת ארי' בדיני ציצית שם פילפל הרבה בענינים אלו מכמה סוגיות אשר מוכח דבגדי כהונה אף שהם כלאים יכול ללבשם ושם הביא מחטאת עוף הבאה על ספק איך שרי ללבוש כלאים וגם משאר דוכתי. ושם הקשה ג"כ דברי הראב"ד אהדדי דבהל' כלאים כ' דבגדי כהונה רשאי לילך שלא בשעת עבודה אף שהם כלאים. ובציצית כ' דנשים אסורים לילך בבגד של כלאים בציצית וי"ל וק"ל גם הקשה שם על הלשון הראב"ד בפי' לתמיד שכ' שם דלא כר"ת אלא דאין רשאי לילך בבגד ציצית של כלאים בלילה והביא ראי' מבגדי כהונה דמבואר בעירכין דשלא בעידן עבודה אסורין והרי הוא בעצמו כ' בהל' כלאים דב"כ מותרין שלא בשעת העבודה. א"כ ע"כ צריך לפרק הך דעירכין שלא בש"ע היינו בגדי חול ע"ש וגם זה י"ל ואין להאריך. גם הרגיש שם במה שהקשינו לעיל על לשון ר"ת דמשמע מדבריו שם דכסות יום חייב בלילה א"כ אין זה חידוש כמו שהקשה גם הבה"ז ע"ש. ועי' גם בדבריו בהל' מילה שפילפל ג"כ בענין הואיל והותר הותר ע"ש:

פרק יום הכיפורים. קיא) דף עד ע"א בגמ' וכי תימא וכו' מה דקשה הלא אף לר"י דח"ש אסור מה"ת אפ"ה חלה שבועה לדעת התוס' בשבועות (כ"ה) עי' תוס' יוה"כ כאן ובחידושי שם הארכנו:

קיב) שם למעוטי מלך וכו' עי' רמב"ם הל' שגגות שפוסק מלך ישנו ג"כ בשמיעת קול אף שהוא פסק ג"כ דאין נוהג אלא בראוין להעיד. עי' כ"מ שכ' לחלק בין מלכי ב"ד למלכי ישראל. ועי' תיוה"כ שהשיג ע"ז דהרי מה שמלך אין מעיד משמע דהוא דאורי' וא"כ אין לחלק בין מלכי ב"ד וכו' וזה יש לדחות והתיו"ט תי' דלנפשות צריך להעיד ועי' תיוה"כ שהשיג ע"ז דהרי אין קרבן שבועה רק על כפירת ממון ע"ש. וזה י"ל דודאי מצינו לאשכוחי ג"כ דנ"מ לענין ממון בגוונא טובא וחד מנהון אם עדים העידו על אשה שזינתה תחת בעלה דחייבת מיתה וגם הפסידה כתובתה ומלך יודע באחד מהן או שניהם שפסולין עדות ומצטרף עם חד דעמי' והוי ד"נ וגם יש לה כתובה וק"ל:

ומה שלא תי' התוי"ט בפשיטי לאפרושי מאיסורא חייב להעיד עי' כ"מ פ"ח מהל' מלכים שנסתפק שם דאף לאפרושי מאיסורא אין חייב להעיד וק"ל ומה שתי' התיוה"כ דאיירי שנשבע או השביעוהו שבועת עדות טרם שנתמנה למלך ואח"כ נעשה מלך ובזה יישב סוגי' דהוריות ע"ש וזה דוחק דפשיטא ובזה לא שייך פלוגתא כלל וק"ל:

עוד י"ל לכאורה דמשכחת דמלך חייב קרבן שבועה כגון באחד שחייב לחבירו ואמר לו אל תפרעני אלא לפני מלך פלוני וכה"ג אם אמר פרעתיך בפני פלוני וכו' והלכו למדה"י נאמן א"כ בכה"ג אפשר במלך ג"כ נאמן כיון שא"צ להעיד [אם זה דומה לעדות וק"ל] ואח"כ משביע למלך כי יעיד לו או דרוצה להפטר א"ע משבועת היסת או אידך השביע את המלך והמלך רצה לקבל השבועה וכה"ג י"ל דגרע דנהי שפטור מלהגיד א"כ לא הוי ענין ממין מ"מ הכא גרע דהרי במה שאומר שלא ידע מפסיד לאחר וכה"ג אפשר חייב דעבר בקום ועשה וצ"ע לדינא בזה וק"ל:

קיג) שם דתנו וכו' לכאורה בתחלה הוי ג"כ ידע זה וק"ל:

קיד) שם ר"ט אמר מותר מה"ת אכילה אמר רחמנא וכו' הארכתי בזה בחידו' למס' שבועות פ"ג ואין להאריך כאן:

קטו) בתוס' ד"ה איצטריך וכו' ובפ"ק דחגיגה וכו' עי' תיוה"כ שכ' ולפי"ז צ"ל סמיכה בכל כחו בעינן ובפ"ב דחגיגה פליגי תנאי בזה ע"ש. ועי' שם דף י"ז ולא נמצא שם שפליגי תנאים בזה רק הש"ס אמר ש"מ וכו' ע"ש. ועי' תוס' חגיגה (ד:

) שם כ' תוס' דאף אם סמיכה כל דהוא ממעט לה קרא ע"ש. ושם בחי' הארכנו לפרש דברי התוס' ע"ש:

בא"ד כדאמר בפסחים פ' האשה וכו' לכאורה אין ראי' כ"כ דהרי שם אם אין חייב בפסח א"כ ביטל סמיכה בחנם משא"כ כאן אם אשה א"כ לא ביטל שום דבר ואם איש א"כ ביטל סמיכה לצורך כדי לקיים מצות ראי' וק"ל ועי' ט"א מס' חגיגה שהרגיש בזה. ועי' עוד נועם דבריו שם ושם הארכנו יעוד חזון למועד אי"ה להאריך בענינים אלו. ובחי' על קצת זבחים מענין אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש הארכנו ג"כ:

עי' רמב"ם (פ"א מהל' מ"א הי"ב) כ' שם הכוי ספק ואסור ואין לוקין וכו' וכ' המ"מ שם כדין כל הספיקות וכו' ולכאורה צ"ע הרי הוא פסק ח"ש אסור מה"ת כר"י וא"כ חזינן דמקרא יליף. אך ז"א די"ל דברייתא אתיא כמ"ד ברי' בפ"ע אבל להרמב"ם פסק שהוא ספיקא וקרא לא קאי רק על ח"ש וק"ל ובדיני ח"ש כתבתי קונטרס מיוחד ע"ש:

קטז) עוד ראיתי להזכיר קצת בסוגיא דח"ש הנה הש"ס פריך מהא דתניא כל וכו' וקשה מה פריך הרי פליגי