פתח הבית חלק ב סו

שמא יתקן כלי שיר ע"ש. וכן הסכימו כל אחרונים ומ"ש הש"א הנ"ל דביו"ט לא גזרו הואיל והוי רק איסור לאו. גם זה דוחק דמה לי איסורא זוטא וכו' ועי' בס' שער המלך ה' שופר פילפל ג"כ בזה ע"ש. עוד הקשה הש"א הנ"ל ביוה"כ של יובל אמאי גזרו חכמים שלא לתקוע רק בב"ד ומשמע טעם משום שמא יעבירנו א"כ מוכח דלא כרפרם ע"ש ולכאורה גם בזה הי' נראה הקו' להיפוך אמאי ביוה"כ של יובל שחל בשבת הי' תוקעין אמאי לא גזרו שמא יעבירנו וכו' א"ו דלא כרפרם וא"כ ביוה"כ גופי' ע"כ התירו ואין חילוק בין איסורא זוטא כנ"ל ומה שאין תוקעין בכל מקום ביוה"כ של יובל יראה דלא הוי מטעם שמא יעבירנו ועי' היטב בסוגי' ריש פ' יו"ט. ועי' גם בשער המלך הנ"ל שהקשה כמו שהקשיתי ע"ש וקצת אמרנו ליישב די"ל ב"ש סברי הטעם מה שאסור לתקוע ביו"ט שחל בשבת משום שמא יתקן כלי שיר וסברי יו"ט הוי לא תעשה לחוד ולא עדיף דרבנן מדאורייתא ודחי עשה ל"ת משא"כ שבת וק"ל וגם הקושי' מיוה"כ של יובל לרפרם מיושב דיוה"כ ג"כ לא דחי דיש בו כרת וע"כ התירו ואין חילוק אי חל בשבת וק"ל:

צז) עוד לסוגיא הנ"ל. שאלתי לאדוני אבי מ"ו הגאון נ"י להפוסקים כרפרם ולא סברי הך סברא דהכשר מצותו בכך א"כ קשה ביבמות בסוגי' דעלי' דפריך הש"ס ל"ל עלי' ת"ל דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ועי' בתוס' שם דהקשו דהו"א דנילוף מאשת אח גופי' ותי' דהכשר מצותו בכך ע"כ הסברא אמיתית. והשיבני דהתם הותר לגמרי [האיסור אשת אח] והראי' דגם אחר החליצה לדעת הרמב"ם מותרת לכונסה מדאורייתא ונכון ופשוט]:

צח) עוד לסוגיא הנ"ל. בעיקר הדבר צריך להבין הא דיליף עתי אפי' בשבת ועי' בתו"כ פ' אמור עי' קרבן אהרן שכ' דהוי כמו במועדו דילפינן לענין פסח ותמידין דדחו שבת וטומאה. ולכאורה עי' תוס' ר"פ אלו דברים דהרבה תנאי סוברים דלאו ממשמעותו דמועדו דרשינן רק מייתור והרי כאן לכאו' אינו מיותר דבעי לענין שיהא מזומן לכך וגם אף אם נאמר דהוי ייתור אכתי תיקשי מנ"ל אפילו בשבת דילמא הייתור לא אתי רק ליוה"כ שאם חלה השעיר משום דהכשר מצותו בכך. וצ"ל או דהך ברייתא סברי כמו הנך תנאי דבלא ייתור כלל ממשמעות דרשינן או כיון דעכ"פ אתי הייתור לענין שיהא נשחט בזמנו ואף במקום חילול ממילא בזמנו משמע אף בשבת או נימא דילפינן לה מגז"ש דתמיד ופסח אף שאין הלשון שוה מ"מ הענין שוה כמו ושב הכהן ובא הכהן וכו' ועי' בזה. ועי' בת"י כאן שצידד לומר דאם חלה לא הוי כלל בכלל הכשר מצותו ע"ש. ואם נאמר דיליף מגז"ש יש ג"כ לפקפק קצת דהרי קיימ"ל גבי מילה אם נתפזרו הסי' אסור לשחוק סי' בשבת אף דלא הי' יכול לעשות מאתמול מ"מ לא משכחת לה שהתורה התירה זה א"כ כמו כן כאן נימא כמו פסח ותמיד אשר לעולם לא הי' אפשר לעשות מאתמול משא"כ זה דהוי רק דרך מקרה והבן זה:

פרק שביעי. צט) דף סח ע"ב בגמ' דאיבעיא לן וכו' יש לדקדק דבתחילה שרצה לפשוט הי' לו לומר דאיבעיא לן וכו' ונ"ל עי' בקידושין (נ"ד.) מבואר שם דפליגי ר"מ ור"י ולר"מ הואיל ובגדי כהונה ניתנו ליהנות אין מועלין בהם ולא יצאו לחולין ואם קידש בהם אשה אינה מקודשת ור"י סבר נהי דניתנו להנות מ"מ בשאר הנאות מועלין רק הנאת לבישה ניתן ליהנות ע"ש. והנה לכאורה לפי מה דמשני הש"ס כאן קריאה צורך עבודה לכאורה באיסור דאורייתא לא שייך זה דמאי מהני צורך עבודה כיון דאינה עבודה ממש וצ"ע בזה [ועי' בתוס' שבת ריש בשה מדליקין בהא דמבלאי מכנסי הכהנים מפקיעין וכו' שם צידד קצת לומר דצורך שמחת בית השואבה שרי אף דליכא קרבן א"כ גם כאן י"ל כן וק"ל]:

אך י"ל דבאמת רק מדרבנן אסור ומש"ה בקריאה שהוא צורך עבודה לא גזרו רבנן. ומעתה י"ל הא דקאמר בתחילה ש"מ בגדי כהונה ניתנו ליהנות היינו שרצה להוכיח דמתני' ע"כ סברי כר"מ דקידושין דר"י ע"כ סבר דלא ניתנו ליהנות דסברת רש"י הנ"ל דטעמי' דר"י דרך לבישה שרי אין מוכרח וע"ז לא שייך תי' הש"ס קריאה צורך וכו' כיון דע"כ לר"י מדאורייתא אסור דהרי סבר דיצאו לחולין לכך קאמר במסקנא דאיבעיא לן היינו באמת שרי מדאורייתא רק אבעיא וכו' וק"ל:

עי' במפרש בתמיד שם כ' ופלוגתא הוא ביומא אם בגדי כהונה נ"ל וכו' ע"ש ודבריו צ"ע דלא מצינו בזה פלוגתא רק בעיא וק"ל:

בגוף הטעם דבגדי כהונה יהא אסורין בהנאה היינו משום דדמי לכלי שרת ועי' קידושין (נ"ד.) שם כ' דאם כבר עבד בהו עבודה שוב לא יצאו לחולין אף דמעל בהו משום דאין מועל אחר מועל בכלי שרת ע"ש והריטב"א שם כ' דלא דמי בגדי כהונה לשאר כלי שרת ויוצאין לחולין דשאני כ"ש שמשתמש בתוכם ע"ש. ועי' משנה למלך פ"ח מהל' כלי מקדש ה"ה שהקשה לדעת הריטב"א א"כ אמאי בגדי כהונה שבלו לא יפדו ויצאו לחולין ע"ש ועי' מנחות ר"פ הנסכים גבי מנחות דאי' שם טהורים אין פודין ע"ש ואפשר ה"ה כאן ולא עיינתי בזה:

נחזור לענינינו עכ"פ עיקר הטעם משום דדמי לכלי שרת וא"כ צריך לפרש מאי טעמא דמ"ד ניתנו ליהנות. ועי' ת"י כאן שכ' דא"ל משום לב ב"ד מתנה דלא שייך לומר שתהא קדושה לחצאין אלא משום מסתמא התירה התורה. ועי' מפרש בתמיד שם כ' שני דברים יחד משום דלא ניתנ' התורה למלאכי שרת הוי כאילו הוקדש מתחילה על דעת כך ע"ש. והנה בסברת ת"י אין קדושה לחצאין יש לפקפק קצת דהרי בעצי סוכה דהוקש לחגיגה אמרינן דמהני תנאי איני בודל עי' מס' ביצה (ל':

) וברמב"ן במלחמות שם ע"ש ויש לחלק ואין להאריך:

ק) שם בגמ' ת"ש לא היו ישינים [בבגדי קודש שינה הוא דלא] הא מיכל אכלי וכו' עי' בתמיד שם לא הביא הש"ס כלל קושי' זו רק הקשה מיד הא הילוך מהלכי ע"ש ונ"ל עי' בפי' הרא"ש למס' תמיד שם שכ' הא דקאמר אבל הילוך וכו' היינו חוץ לעזרה אבל תוך העזרה פשיטא לי' לש"ס דשרי דלא ניתנה תורה למלאכי השרת כיון שהוא במקום עבודה ע"ש וא"כ לכאורה קשה מה דקאמר כאן הא מיכל וכו' הרי אכילת קדשי קדשים עכ"פ הי' בעזרה ואפ"ה מסתפק אי אסור וע"כ צ"ל דבה פליגי הסוגיות דהש"ס דהכא נסתפק דאפשר אף בעזרה אסור להכי הביא שפיר הא מיכל וכו' משא"כ התם וק"ל:

קא) דף סט ע"א בגמ' ההוא איצטרכא לי' וכו' ולפ"ז גם הקושי' הא מיכל וכו' שוב לא קשה ולא צריך לתי' ראשון וק"ל:

קב) שם אמר רב משרשיא ש"מ וכו' עי' תו"י שהקשו דהרי ר"פ אמר זה רק לדיחויא בעלמא. ותי' דעכ"פ גם למסקנא נשאר נגד ראשיהן ע"ש ולכאורה צ"ע דהרי למאי דמסיק בגדי כהונה קשין וכו' וב"כ ניתנו ליהנות וכו', א"כ שפיר אמרינן למסקנא תחת ראשיהן ממש ולקמן נדבר מזה איה"ש:

קג) בתוס' ד"ה תפילין וכו' עי' מפרש בתמיד שהקשה עוד לפי' רש"י דהרי ע"כ אם אין לבוש בהן לא קפדינן בהפחה דאל"כ אמאי לא קאמר הש"ס ג"כ דע"כ נגד ראשו ולא תחת משום הפחה ע"ש. וקצת י"ל פירש"י דאמת כך הוכחת הש"ס דלא חיישינן להפחה אם אינו לבוש דהי' קשה לו מאי קאמר ש"מ דהרי למסקנא ב"כ ניתנו להנות וא"כ לא שייך החשש כלל דילמא מיגנדר א"ו דבעי להוכיח דלא חיישינן להפחה ותפילין תחת ראשו אסור משום בזיון אבל ב"כ כיון דניתנו ליהנות ליכא משום ביזיון בזה אבל אי הוי חיישינן להפחה גם ב"כ הי' לנו ליאסור יק"ל:

קד) בד"ה אלא למ"ד וכו' דרוצה לאוקמי ההיא דפ"ק דתמיד