פתח הבית חלק ב סד

הוא וכיון דפסק דלא כר"י אמאי לא קאמר איזה שירצה יקריב ותי' דרבא מודה הכא. אך קשה הא. ונ"ל קצת מדפריך הכא אלא לרב אמאי ימות המשתלח ומאי פריך דילמא סבר ר"י כרבנן דאי בעי האי וכו' וא"כ להכי נקט סתמא ימות הראשון ואם ירצה לשלח הראשון באמת ימות השני. ולהנ"ל ניחא כיון דס"ס מצוה בראשון לא שייך לשון ימות המשתלח וק"ל:

צד) הרמב"ם סוף הל' עיוה"כ כתב נטרף המשתלח פסול שנאמר יעמד חי עי"ש והקשה הלח"מ הרי בחולין (י"א:

) יליף לה מהא דאין הגורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לשם. ותי' המ"ל דנ"מ אם נטרף אחר הגרלה ע"ש. אך עדיין ק' אמאי לא מפיק לה הש"ס בחולין מהך דרשא וק"ל. ונ"ל לדעת הסוברים הא דטריפה א"ח היינו רוב אבל מועט חי. עי' יש"ש ריש א"ט א"כ שם דבעי הש"ס למידק דאזלינן בתר רובא לא מצי להוכיח מזה די"ל באמת דלא אזלינן בתר רובא והוי ס"ס שמא אינה טריפה כלל ואת"ל דהוא טריפה שמא יחי' וק"ל:

בד"א נ"ל דהרמב"ם פ' ס' דאורייתא מה"ת לקולא ועי' פר"ח ס"ס ק"י שהקשה מאי מוכיח בחולין הנ"ל מקדשים דלמא הטעם משום ספיקא לקולא ומקשין העולם ת"ל בקדשים הא ליכא לברורי כגון פסח דמייתי הש"ס ראי' משם כיון דלא מצי ליבדק. ושמעתי בשם הגאבד"ק ליסא ז"ל כיון דבעי ממותר לישראל ולהדיוט כה"ג אסור עד שיבדוק ונכון לכאורה א"כ גם כאן י"ל מכח יעמד חי לא מצי להוכיח די"ל לא משום רוב רק משום ספיקא לקולא אבל משום דאין הגורל קובע וכו' ניחא כיון דבעינן דבר הראוי לשם ולשם לא חזי עד שיבדוק והוי איכא לברורי כנ"ל ודו"ק. [עוד י"ל דקו' הש"ס שמע ניקבו הסי' והוי נבילה והוי חזקת שאינה זבוחה. וא"כ גבי שעיר דלא שייך זה ספיקו לקולא לכך פריך משום דאין ראוי לשם דלאחר שחיטה הוי חזקת שאינה זביחה והבן]:

צה) בתשו' יד אלי' (סי' מ"ט) הקשה [גם י"ל קו' זו לפמ"ש הפר"ח יו"ד בדיני ספק דמודה הרמב"ם בבין השמשות משום דהוי כמו חתיכה א' מב' חתיכות וראי' משבת דאמר שם העושה מלאכה שני ביהש"מ חייב חטאת א"כ ניחא וק"ל גם לפמ"ש המ"ל פ"א ממגילה דהיכא שנעקר לגמרי התקנה ספק דרבנן לקולא א"כ אפשר מש"ה מודה הרמב"ם דכה"ג סדא"ו לחומרא. אכן יש לספק אם נאמר סברא זו מדאורייתא וק"ל.] לשיט' הרמב"ם דסובר ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא א"כ הא דתוס' שבת ויו"ט שכ' הרא"ש דוודאי היינו קודם בהש"מ וודאי דאי ביה"ש בלא"ה נמנעין מס' כרת א"ו קודם ביה"ש צריך להוסיף ולדעת הרמב"ם מנ"ל הא דילמא בה"ש גופי' דמה"ת שרי מס' יעיי"ש אף דלדעת הרמב"ם ליתא כלל תוס' בשבת ויו"ט מ"מ בתוס' עינוי ביוה"כ מודה עי' באור"ח סי' תר"ח ע"ש ועי' בר"ן ריש המביא בביצה כתב ג"כ כן דע"כ קודם ביה"ש הוי תוס' ע"ש. ובאמת ק' לי טובא על הר"ן והרא"ש הא אנן מספקא לן אי בה"ש הוי יום או לילה וא"כ בהא גופי' מספקינן אי הוי יום ומעט מזמן ביה"ש הוי תוס' ושאר יום (או) כולו לילה והוי תוס' קודם ואם נאמר כיון דעכ"פ העולם יפרשו מחמת ס' וא"כ וודאי צוותה התורה להוסיף קודם זמן בה"ש א"כ הא דאמרינן בכל דוכתי דבה"ש הוי ס' ת"ל דהוי וודאי עכ"פ באיסור עשה משום תוס' ואם נאמר דהוי באיסור וודאי רק ס' לענין כרת ונ"מ לענין דבר שהיא משום שבות דלא גזרו הואיל והוי רק עשה זה דוחק חדא הלא קיימ"ל האמירה לעכו"ם אף באיסור עשה לא אסור עי' אבה"ע סי' ה' וי"ד סי' רצ"ז. ועי' מס' ר"ה (ט'.) בתוס' ד"ה ור"ע וכו' שהקשו באמת קושי' זו הא דמשום שבות לא גזרו בה"ש ת"ל דהוי וודאי משום תוס' ותי' משום הך פורתא לא קפיד עיי"ש. ומשמע כוונתם וודאי הך תוס' פורתא הוי ג"כ בכלל ביה"ש ובאמת לא כל ביה"ש לא גזרו רק מעט סמוך לחשיכה הוי וודאי משום תוס' ואף דבאמת יש סוברים דאף אם קובל שבת לא גזרו שבותין עי' (רס"י רס"א ס"א וסעי' ד') ובמג"א שם ס"ק ז' ובא"ר שם וסי' שצ"ג סעי' ב' וסי' תר"ב בטו"ז שם בתשו' יעיי"ש היטב מ"מ משמע זה דוקא מה שתלוי בדעת אדם לקבל אבל מה שציוותה התורה להוסיף לא:

גם קשה לי טובא על הר"ן ורא"ש הנ"ל א"כ הא דבשבת (ל"ה:

) דקאמר התם הלכה כר"י לענין שבת ע"ש. משמע דלר"י לא ות"ל נהי דלא הוי ביה"ש מ"מ אסור משום תוס' לפי פי' הנ"ל דהעולם יפרשו וודאי משום ספק חשיכה א"כ מה תלי' זה בפלוגתת ר"י ור"י ס"ס העולם יפרשו והבן זה. ומ"מ לפי' זה ל"ק מידי קושי' יד האלי' הנ"ל כיון דהעולם יפרשו מחמת ספק לא שייך ס' לקולא בזה דהוי חסרון ידיעה וק"ל. ובאמת בהר"ן הנ"ל י"ל דאין כוונתו על ביה"ש רק על ס' חשיכה מה שראוי להסתפק אי כבר חשיכה והוי לילה וק"ל:

אכן בלשון הרא"ש הנ"ל לא משמע כן עי"ש היטב וע' בשבת (ל"ד.) שם מדמה ס' חשיכה לבה"ש עיי"ש היטב. ועפ"י הנ"ל י"ל קצת קושי' הר"ר פורת בשבת (ל"ה:

) ועדיין צ"ע בכל הנ"ל וכעת לא עיינתי היטב:

צו) דף סו ע"א בגמ' אמר רפרם זאת אומרת אין עירוב והוצאה ליוה"כ וכו' ועי' כריתות (י"ד) דמסיק שם הא דרפרם בדותא הוא שאני יוה"כ דמצותו בכך. ועי' מס' שבועות (כ"ד:

) ברש"י שם שפי' בהא דאמר ר"מ אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב אבל משום יוה"כ לא חייב דאין עירוב. והוצאה ליוה"כ דלא כמסקנת הש"ס דכריתות ועי' ב"י (או"ח סי' תרי"א) שהביא ג"כ יש סוברים כרפרם. ועי' תשו' שאגת ארי' שהאריך בטוב טעם:

ונ"ל הוכחה מסתמא דש"ס כרפרם דבריש יו"ט קאמר התם טעמא דשופר דאסור בשבת משום גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר וכו'. ועי' מג"א (ס"ס תקפ"ח) שהקשה אמאי לא קאמר הטעם שמא יתקן כלי שיר ותי' דא"כ הי' לנו לאסור אף ביו"ט וזה א"א לבטל המצוה לגמרי משא"כ שמא יעבירנו לא שייך ביו"ט עיי"ש. ולכאורה ק' ת"ל נהי דביו"ט מותר משום דמצותו בכך משא"כ בשבת כסברת הש"ס דכריתות א"ו [דרבה] סבר דלא אמרינן כלל האי סברא הואיל והכשר מצותו בכך וא"כ ע"כ סבר כרפרם. ומעתה ניחא שפיר התם בשבועות מייתי הך מתני' (לרבא) [לרבה] התם פירש"י שפיר דאין עירוב והוצאה וק"ל:

גם צריך להבין לדעת הסוברים כרפרם א"כ תיקשי הא דיוה"כ של יובל דתוקעין אפילו בשבת ואמאי לא גזרו שמא יעבירנו וביוה"כ לא שייך [האי גזירה] וכן גם לאידך פוסקים דלא כרפרם מ"מ קשה שאני יוה"כ הואיל והכשר מצותו בכך משא"כ אם חל בשבת. [ובזה יש לפקפק קצת דלא שייך בזה הכשר מצותו וק"ל] ובאמת ע"כ צ"ל לאידך פוסקים דדוקא באיסורי דאורייתא שייך סברא זו הכשר מצותו משא"כ בדבר האסור משום שבות הואיל והותר הותר ויש לתת תבלין לזה וק"ל ועפ"ז מיושב ג"כ קושי' ראשונה:

ועפ"ז אמרנו ליישב לשון הרמב"ם שכ' ר"ה שחל בשבת אין תוקעין ואעפ"י שאינו רק שבות מ"מ גזרו שמא יעבירנו וכו' ועי' לח"מ שהקשה שמא יעבירנו ג"כ אינו רק שבות ועוד הרי רבנן העמידו דבריהם וכו' כמו אין מפקחין עליו את הגל וכו' ותי' ה"ק הואיל ואינו רק שבות לא הי' לנו לאסור כיון דע"כ הותר ביו"ט שחל בחול ע"ש. אך דע"ז קשה טובא מאי ארי' הואיל ואינו רק שבות אף אי הי' דאורייתא ג"כ שייך זה הואיל והותר וכו'. ולהנ"ל ניחא דאי הוי דאורייתא אמרינן שפיר שאני יו"ט הואיל והכשר מצותו בכך משא"כ כיון דאינו רק שבות הואיל והותר כנ"ל וק"ל:

אכן לדעת הסוברים כרפרם קשה מהא דיוה"כ של יובל וא"ל בלא"ה תקשי עכ"פ לרפרם האיך מתורץ הא דיוה"כ של יובל זה י"ל דרפרם סובר כיון דתקיעה אסורה משום שבות עכ"פ גזירה שמא יתקן וכו' וע"כ התירו ביו"ט שוב אין לאסור משום שבות אחר רק ר"ה שחל בשבת הטעם